חב"דפדיה:ספר התניא/אגרת התשובה

אגרת התשובה
אגרת התשובה - פרק א'	פרק א תניא בסוף יומא שלשה חלוקי כפרה הם ותשובה עם כל אחד. עבר על מצוות עשה ושב אינו זז משם עד שמוחלין לו עבר על מצוות לא תעשה ושב תשובה תולה ויום הכיפורים מכפר. (פירוש דאף על גב דלענין קיום מצוות עשה, גדולה שדוחה את לא תעשה. היינו משום שעל ידי קיום מ"ע ממשיך אור ושפע בעולמות עליונים מהארת אור אין סוף ברוך הוא (כמ"ש בזוהר דרמ"ח פקודין אינון רמ"ח אברין דמלכא), וגם על נפשו האלקית כמ"ש אשר קדשנו במצותיו. אבל לענין תשובה אף שמוחלין לו העונש על שמרד במלכותו יתברך ולא עשה מאמר המלך. מכל מקום האור נעדר וכו' וכמארז"ל על פסוק מעוות לא יוכל לתקן זה שביטל קריאת שמע של ערבית או וכו'. דאף שנזהר מעתה לקרות קריאת שמע של ערבית ושחרית לעולם אין תשובתו מועלת לתקן מה שביטל פעם אחת. והעובר על מצוות לא תעשה על ידי שנדבק הרע בנפשו עושה פגם למעלה בשרשה ומקור חוצבה (בלבושים די' ספירות דעשיה כמ"ש בת"ז לבושין תקינת לון דמנייהו פרחין נשמתין לבני נשא וכו') לכך אין כפרה לנפשו ולא למעלה עד יום הכיפורים, כמו שכתוב וכפר על הקדש מטומאות בני ישראל ומפשעיהם וכו' לפני ה' תטהרו לפני ה' דייקא, ולכן אין ללמוד מכאן שום קולא חס וחלילה במצוות עשה ובפרט בתלמוד תורה. ואדרבה אמרו רבותינו ז"ל ויתר הקב"ה על ע"ז וכו' אף שהן כריתות ומיתות ב"ד ולא ויתר על ביטול תלמוד תורה). עבר על כריתות ומיתות בית דין תשובה ויום הכיפורים תולין ויסורין ממרקין (פי' גומרין הכפרה והוא מלשון מריקה ושטיפה לצחצח הנפש. כי כפרה היא לשון קינוח שמקנח לכלוך החטא) שנאמר ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם. עכ"ל הברייתא: והנה מצות התשובה מן התורה היא עזיבת החטא בלבד, (כדאיתא בגמרא פ"ג דסנהדרין ובחושן משפט ססי' ל"ד לענין עדות), דהיינו שיגמור בלבו בלב שלם לבל ישוב עוד לכסלה למרוד במלכותו יתברך ולא יעבור עוד מצות המלך ח"ו, הן במצוות עשה הן במצוות לא תעשה. וזהו עיקר פירוש לשון תשובה לשוב אל ה' בכל לבו ובכל נפשו לעבדו ולשמור כל מצותיו כמו שכתוב יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וישוב אל ה' וכו'. ובפרשת נצבים כתיב ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו וכו' בכל לבבך וכו' שובה ישראל עד ה' אלקיך וכו' השיבנו ה' אליך וכו'. ולא כדעת ההמון שהתשובה היא התענית. ואפילו מי שעבר על כריתות ומיתות ב"ד שגמר כפרתו היא על ידי יסורים. היינו שהקב"ה מביא עליו יסורים (וכמו שכתוב ופקדתי בשבט וכו' ופקדתי דייקא) והיינו כשתשובתו רצויה לפניו יתברך בשובו אל ה' בכל לבו ונפשו מאהבה אזי באתערותא דלתתא וכמים הפנים וכו' אתערותא דלעילא לעורר האהבה וחסד ה' למרק עונו ביסורים בעולם הזה וכמו שכתוב כי את אשר יאהב ה' יוכיח וכו'. ולכן לא הזכירו הרמב"ם והסמ"ג שום תענית כלל במצות התשובה אף בכריתות ומיתות ב"ד. רק הוידוי ובקשת מחילה כמו שכתוב בתורה והתודו את חטאתם וכו'. ומ"ש ביואל שובו עדי בכל לבבכם בצום ובבכי כו' היינו לבטל הגזרה שנגזרה למרק עון הדור על ידי יסורים בארבה. וזהו הטעם בכל תעניות שמתענין על כל צרה שלא תבא על הצבור וכמו שכתוב במגלת אסתר. ומה שכתוב בספרי המוסר ובראשם ספר הרוקח וספר חסידים הרבה תעניות וסיגופים לעובר על כריתות ומיתות בית דין וכן למוציא זרע לבטלה שחייב מיתה בידי שמים כמו שכתוב בתורה גבי ער ואונן ודינו כחייבי כריתות לענין זה. היינו כדי לינצל מעונש יסורים של מעלה ח"ו. וגם כדי לזרז ולמהר גמר כפרת נפשו. וגם אולי אינו שב אל ה' בכל לבו ונפשו מאהבה כי אם מיראה:	עריכה - תבנית - שיחה
אגרת התשובה - פרק ב'	פרק ב אך כל זה לענין כפרה ומחילת העון שנמחל לו לגמרי מה שעבר על מצות המלך כשעשה תשובה שלימה, ואין מזכירין לו דבר וחצי דבר ביום הדין לענשו על זה ח"ו בעולם הבא ונפטר לגמרי מן הדין בעולם הבא. אמנם שיהיה לרצון לפני ה' ומרוצה וחביב לפניו יתברך כקודם החטא להיות נחת רוח לקונו מעבודתו. היה צריך להביא קרבן עולה אפילו על מצוות עשה קלה שאין בה כרת ומיתת ב"ד, כמו שדרשו רז"ל בת"כ על פסוק ונרצה לו וכדאיתא בגמרא פ"ק דזבחים דעולה מכפרת על מצוות עשה והיא דורון לאחר שעשה תשובה ונמחל לו העונש. וכאדם שסרח במלך ופייסו על ידי פרקליטין ומחל לו. אף על פי כן שולח דורון ומנחה לפניו שיתרצה לו לראות פני המלך (ולשון מכפרת וכן מ"ש בתורה ונרצה לו לכפר עליו אין זו כפרת נפשו אלא לכפר לפני ה' להיות נחת רוח לקונו כדאיתא שם בגמ', וכמו שכתוב תמים יהיה לרצון). ועכשיו שאין לנו קרבן להפיק רצון מה' התענית הוא במקום קרבן, כמו שכתוב בגמרא שיהא מיעוט חלבי ודמי שנתמעט כאלו הקרבתי לפניך וכו'. ולכן מצינו בכמה תנאים ואמוראים שעל דבר קל היו מתענים תעניות הרבה מאד, כמו רבי אלעזר בן עזריה שהיה מתיר שתהא פרה יוצאה ברצועה שבין קרניה בשבת וחכמים אוסרים ופעם אחת יצאה כן פרתו של שכנתו ולא מיחה בה והושחרו שיניו מפני הצומות על שלא קיים דברי חביריו. וכן רבי יהושע שאמר בושני מדבריכם בית שמאי, והושחרו שיניו מפני הצומות. ורב הונא פעם אחת נתהפכה לו רצועה של תפילין, והתענה מ' צומות. וכהנה רבות. ועל יסוד זה לימד האריז"ל לתלמידיו על פי חכמת האמת מספר הצומות לכמה עונות וחטאים אף שאין בהן כרת ולא מיתה בידי שמים כמו על הכעס קנ"א תעניות וכו'. ואפילו על איסור דרבנן כמו סתם יינם, יתענה ע"ג תעניות וכו' וכן על ביטול מצוות עשה דרבנן כמו תפלה יתענה ס"א תעניות וכו', ודרך כלל סוד התענית היא סגולה נפלאה להתגלות רצון העליון ברוך הוא, כמו הקרבן שנאמר בו ריח ניחוח לה'. וכמו שכתוב בישעיה הלזה תקרא צום ויום רצון לה' מכלל שהצום הנרצה הוא יום רצון:	עריכה - תבנית - שיחה
אגרת התשובה - פרק ג'	פרק ג והנה חכמי המוסר האחרונים נחלקו במי שחטא חטא אחד פעמים רבות. דיש אומרים שצריך להתענות מספר הצומות לאותו חטא פעמים רבות כפי המספר אשר חטא. כגון המוציא זרע לבטלה שמספר הצומות המפורש בתיקוני תשובה מהאריז"ל הן פ"ד תעניות ואם חטא בזה עשר או עשרים פעמים על דרך משל צריך להתענות עשר או עשרים פעמים פ"ד וכן לעולם. דומיא דקרבן חטאת שחייב להביא על כל פעם ופעם. ויש מדמין ענין זה לקרבן עולה הבאה על מצוות עשה, דאפילו עבר על כמה מצוות עשה מתכפר בעולה אחת כדאיתא בגמ' פ"ק דזבחים. והכרעה המקובלת בזה להתענות ג"פ כפי מספר הצומות דחטא זה. דהיינו רנ"ב צומות על הוצאות שז"ל וכן בשאר חטאים ועונות. והטעם הוא על פי מה שכתוב בזוה"ק ס"פ נח כיון דחב בר נש קמי קודשא בריך היא זמנא חדא עביד רשימו כו' זמנא תליתאה אתפשט ההוא כתמא מסטרא דא לסטרא דא כו'. לכך צריך מספר הצומות גם כן ג"פ וכו'. אכן כל זה באדם חזק ובריא שאין ריבוי הצומות מזיק לו כלל לבריאות גופו וכמו בדורות הראשונים. אבל מי שריבוי הצומות מזיק לו שאפשר שיוכל לבא לידי חולי או מיחוש ח"ו, כמו בדורותינו אלה. אסור לו להרבות בתעניות אפילו על כריתות ומיתות בית דין ומכל שכן על מצוות עשה ומצוות לא תעשה שאין בהן כרת. אלא כפי אשר ישער בנפשו שבודאי לא יזיק לו כלל. כי אפילו בדורות הראשונים בימי תנאים ואמוראים לא היו מתענין בכהאי גוונא אלא הבריאים דמצו לצעורי נפשייהו ודלא מצי לצעורי נפשיה ומתענה נקרא חוטא בגמרא פ"ק דתענית. ואפי' מתענה על עבירות שבידו כדפרש"י שם וכדאיתא בגמ' פ"ק דזבחים שאין לך אדם מישראל שאינו מחוייב עשה וכו'. ומכל שכן מי שהוא בעל תורה שחוטא ונענש בכפליים כי מחמת חלישות התענית לא יוכל לעסוק בה כראוי. אלא מאי תקנתיה כדכתיב וחטאך בצדקה פרוק. וכמו שכתבו הפוסקים ליתן בעד כל יום תענית של תשובה ערך ח"י ג"פ וכו' והעשיר יוסיף לפי עשרו וכו' כמו שכתב המגן אברהם הלכות תענית: ומכל מקום כל בעל נפש החפץ קרבת ה' לתקן נפשו, להשיבה אל ה' בתשובה מעולה מן המובחר. יחמיר על עצמו להשלים על כל פנים פעם אחת כל ימי חייו מספר הצומות לכל עון ועון מעונות החמורים שחייבין עליהם מיתה על כל פנים, ואפילו בידי שמים בלבד, כגון להוצאות ז"ל פ"ד צומות פעם אחת בימי חייו. ויכול לדחותן לימים הקצרים בחורף ויתענה כעשר תעניות על דרך משל, בחורף א' או פחות ויגמור מספר הפ"ד צומות בט' שנים או יותר כפי כחו, (וגם יכול לאכול מעט כג' שעות לפני נ"ה ואף על פי כן נחשב לתענית אם התנה כן) ולתשלום רנ"ב צומות כנ"ל יתענה עוד ד' פעמים פ"ד עד אחר חצות היום בלבד, דמיחשב גם כן תענית בירושלמי. וב' חצאי יום נחשבים לו ליום אחד לענין זה. וכן לשאר עוונות כיוצא בהן אשר כל לב יודע מרת נפשו וחפץ בהצדקה: אכן מספר הצומות העודפים על רנ"ב וכהאי גוונא שהיה צריך להתענות לחוש לדעת המחמירים להתענות מספר הצומות שעל כל חטא וחטא, כפי מספר הפעמים שחטא כנ"ל. יפדה כולן בצדקה ערך ח"י ג"פ בעד כל יום. וכן שאר כל תעניות שצריך להתענות על עבירות שאין בהן מיתה ואפילו על ביטול מצוות עשה דאורייתא ודרבנן ותלמוד תורה כנגד כולם, כפי המספר המפורש בתיקוני התשובה מהאר"י ז"ל (ורובם נזכרים במשנת חסידים במסכת התשובה) הכל כאשר לכל יפדה בצדקה כנ"ל אי לא מצי לצעורי נפשיה כנ"ל. ואף שיעלה לסך מסויים, אין לחוש משום אל יבזבז יותר מחומש. דלא מקרי בזבוז בכהאי גוונא מאחר שעושה לפדות נפשו מתעניות וסיגופים. ולא גרעא מרפואת הגוף ושאר צרכיו. ולפי שמספר הצומות המוזכרים בתקוני תשובה הנ"ל רבו במאד מאד, לכן נהגו עכשיו כל החרדים לדבר ה' להרבות מאד מאד בצדקה. מחמת חלישות הדור דלא מצו לצעורי נפשם כולי האי (וכמו שכתבתי במקום אחר על פסוק חסדי ה' כי לא תמנו):	עריכה - תבנית - שיחה
אגרת התשובה - פרק ד'	פרק ד ואולם כל הנ"ל הוא לגמר הכפרה ומירוק הנפש לה' אחר התשובה כמו שהבאתי לעיל מהגמרא פרק קמא דזבחים, דעולה דורון היא לאחר שריצה הפרקליט וכו'. אמנם התחלת מצות התשובה ועיקרה לשוב עד ה' באמת ובלב שלם. ההכרח לבאר היטב בהרחבת הביאור. בהקדים מ"ש בזוהר הקדוש בביאור מלת תשובה על דרך הסוד. תשוב ה'. ה' תתאה תשובה תתאה. ה' עילאה תשובה עילאה. וגם מ"ש בזוה"ק בקצת מקומות שאין תשובה מועלת לפוגם בריתו ומוציא ז"ל. והוא דבר תמוה מאד שאין לך דבר עומד בפני התשובה ואפילו עבודה זרה וגילוי עריות וכו'. ופירש בראשית חכמה שכוונת הזוהר שאין מועלת תשובה תתאה כי אם תשובה עילאה וכו'. הנה להבין זאת מעט מזעיר צריך להקדים מה שמבואר מהכתוב ומדברי רז"ל ענין הכרת ומיתה בידי שמים כשעבר עבירה שחייבים עליה כרת היה מת ממש קודם חמשים שנה. ובמיתה בידי שמים מת ממש קודם ששים שנה כחנניה בן עזור הנביא בירמיה, (ולפעמים גם במיתה בידי שמים נפרעין לאלתר כמו שמצינו בער ואונן) והרי נמצאו בכל דור כמה וכמה חייבי כריתות ומיתות והאריכו ימיהם (ושניהם) [ושנותיהם] בנעימים. אך הענין יובן על פי מה שכתוב כי חלק ה' עמו וכו' חלק משם הויה ברוך הוא כדכתיב ויפח באפיו נשמת חיים ומאן דנפח מתוכו נפח וכו'. ואף שאין לו דמות הגוף וכו' ח"ו. אך דברה תורה כלשון בני אדם. כי כמו שיש הפרש והבדל גדול באדם התחתון על דרך משל בין ההבל שיוצא מפיו בדיבורו להבל היוצא על ידי נפיחה. שביוצא בדיבורו מלובש בו כח וחיות מעט מזעיר והוא בחינת חיצוניות מנפש החיה שבקרבו. אבל ביוצא בכח הנופח דמתוכו נפח מלובש בו כח וחיות פנימים מבחינת הנפש החיה וכו'. ככה ממש על דרך משל המבדיל הבדלות לאין קץ. יש הפרש עצום מאד למעלה בין כל צבא השמים ואפילו המלאכים שנבראו מאין ליש וחיים וקיימים מבחינת חיצוניות החיות והשפע שמשפיע אין סוף ברוך הוא להחיות העולמות ובחינת זו נקראת בשם רוח פיו על דרך משל כמו שכתוב וברוח פיו כל צבאם והיא בחינת חיות המלובשת באותיות שבעשרה מאמרות (שהן בחינת כלים והמשכות וכו' כמו שכתבתי בלקוטי אמרים ח"ב פי"א). ובין נשמת האדם שנמשכה תחלה מבחינת פנימיות החיות והשפע שמשפיע אין סוף ברוך הוא כמו שכתוב ויפח וכו' ואחר כך ירדה בסתר המדרגה גם כן על ידי בחינת האותיות שבמאמר נעשה אדם וכו' כדי להתלבש בגוף עולם הזה התחתון. ולכן נקראו המלאכים בשם אלקים בכתוב, וכמו שכתוב כי ה' אלקיכם אלקי האלקים כו', הודו לאלקי האלקים כו', ויבאו בני האלקים להתייצב כו'. לפי שיניקת חיותם היא מבחינת חיצוניות, שהיא בחינת האותיות לבד ושם אלקים הוא בחינת חיצוניות לגבי שם הויה ברוך הוא. אבל נשמת האדם שהיא מבחינת פנימיות החיות היא חלק שם הויה ברוך הוא. כי שם הויה מורה על פנימיות החיות שהיא למעלה מעלה מבחינת האותיות. וביאור הענין כנודע ממאמר אליהו אנת הוא דאפיקת עשר תיקונין וקרינן להון עשר ספירן לאנהגא בהון עלמין סתימין וכו'. אנת חכים ולא בחכמה ידיעא אנת מבין ולא בבינה ידיעא וכו'. וכל הי' ספירות נכללות ונרמזות בשם הויה ברוך הוא. כי היו"ד שהיא בחינת נקודה לבד מרמזת לחכמתו יתברך שהיא בבחינת העלם והסתר קודם שבאה לבחינת התפשטות וגילוי ההשגה וההבנה (והקוץ שעל היו"ד רומז לבחינת רצון העליון ברוך הוא שלמעלה מעלה ממדרגת בחינת חכמה עילאה כנודע). ואחר שבאה לבחינת התפשטות וגילוי ההשגה וההבנה לעלמין סתימין נכללת ונרמזת באות ה"א שיש לה בחינת התפשטות לרוחב המורה ומרמז על הרחבת הביאור וההבנה, וגם לאורך המורה על בחינת ההמשכה וההשפעה מלמעלה למטה לעלמין סתימין. ואח"כ כשנמשכת המשכה והשפעה זו יותר למטה לעלמין דאתגליין. וכמו האדם שרוצה לגלות חכמתו לאחרים על ידי דיבורו על דרך משל. נכללת ונרמזת המשכה זו באותיות ו"ה. כי הוי"ו מורה על ההמשכה מלמעלה למטה. וגם המשכה זו היא על ידי מדת חסדו וטובו ושאר מדותיו הקדושות הנכללות בדרך כלל במספר שש שבפסוק לך ה' הגדולה וכו' עד לך ה' הממלכה וכו' ולא עד בכלל. כי מדת מלכותו יתברך נקראת בשם דבר ה', כמו שכתוב באשר דבר מלך שלטון ונכללת ונרמזת באות ה"א אחרונה של שם הויה. כי פנימיות ומקור הדיבור הוא ההבל העולה מן הלב ומתחלק לה' מוצאות הפה אחה"ע מהגרון וכו'. וגם הברת הה"א היא בחינת הבל לבד כמו שכתוב אתא קלילא דלית בה מששא. ואף שאין לו דמות הגוף ח"ו. אך דברה תורה כלשון בני אדם. בשגם שגם דבר ה' כ"ב אותיות המתחלקות לה' חלקי המוצאות ובהן נברא כל היצור (וכמ"ש בלק"א ח"ב פי"א ביאור ענין אותיות אלו). וככה ממש על דרך משל המבדיל הבדלות לאין קץ בנשמת האדם שהיא בחינת נפש האלקית דמתוכיה נפח יש בה בחינת שכל הנעלם המרומז באות יו"ד שבכחו לצאת אל הגילוי להבין ולהשכיל באמתתו יתברך ובגדולתו וכו' כל חד וחד לפום שיעורא דיליה לפי רוחב שכלו ובינתו. וכפי אשר מעמיק שכלו ומרחיב דעתו ובינתו להתבונן בגדולתו יתברך אזי מרומזת בינתו באות ה"א שיש לה רוחב וגם אורך המורה ההמשכה מלמעלה למטה להוליד מבינתו והתבוננותו בגדולת ה' אהבה ויראה ותולדותיהן במוחו ותעלומות לבו ואחר כך בבחינת התגלות לבו. ומזה נמשכה עבודה האמיתית בעסק התורה והמצות בקול ודבור או מעשה הן אותיות וא"ו ה"א וכו'. וגם ההתבוננות להבין ולהשכיל באמתתו וגדולתו יתברך נמשכה גם כן מהתורה דאורייתא מחכמה נפקא היא בחינת יו"ד של שם הויה וכו':	עריכה - תבנית - שיחה
אגרת התשובה - פרק ה'	פרק ה והנה המשכת וירידת הנפש האלקית לעולם הזה להתלבש בגוף האדם נמשכה מבחינת פנימי' ומקור הדיבור הוא הבל העליון המרומז באות ה"א תתאה כנ"ל, וכמו שכתוב ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה ומאן דנפח וכו'. וזהו שכתוב כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו פירוש כמו חבל על דרך משל שראשו אחד קשור למעלה וקצהו למטה. כי הנה פשט הכתוב מ"ש ויפח הוא להורות לנו כמו שעל דרך משל כשהאדם נופח לאיזה מקום, אם יש איזה דבר חוצץ ומפסיק בינתיים אין הבל הנופח עולה ומגיע כלל לאותו מקום, ככה ממש אם יש דבר חוצץ ומפסיק בין גוף האדם לבחינת הבל העליון. אך באמת אין שום דבר גשמי ורוחני חוצץ לפניו יתברך, כי הלא את השמים ואת הארץ אני מלא ומלא כל הארץ כבודו, ולית אתר פנוי מיניה בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד, ואיהו ממלא כל עלמין וכו', אלא כמו שכתוב בישעיה כי אם עוונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלקיכם. והטעם לפי שהם נגד רצון העליון ברוך השם המחיה את הכל, כמו שכתוב כל אשר חפץ ה' עשה בשמים ובארץ (וכמש"ל שהוא מקור השפעת שם הויה ונרמז בקוצו של יו"ד). וזהו ענין הכרת. שנכרת ונפסק חבל ההמשכה משם הויה ברוך הוא שנמשכה מה"א תתאה כנ"ל. וכמו שכתוב בפ' אמור ונכרתה הנפש ההיא מלפני אני ה'. מלפני דייקא. ובשאר עבירות שאין בהן כרת, על כל פנים הן פוגמין הנפש כנודע. ופגם הוא מלשון פגימת הסכין, והוא על דרך משל מחבל עב שזור מתרי"ג חבלים דקים, ככה חבל ההמשכה הנ"ל כלול מתרי"ג מצוות, וכשעובר ח"ו על אחת מהנה נפסק חבל הדק וכו'. אך גם בחייב כרת ומיתה נשאר עדיין בו הרשימו מנפשו האלקית, ועל ידי זה יכול לחיות עד נ' או ס' שנה ולא יותר (ומה שאיתא בשם האריז"ל שנכנסה בו בחינת המקיף וכו' אינו ענין לחיי גשמיות הגוף, ומיירי עד נ' שנה או בזמן הזה כדלקמן):	עריכה - תבנית - שיחה
אגרת התשובה - פרק ו'	פרק ו אמנם זהו בזמן שהיו ישראל במדרגה עליונה כשהיתה השכינה שורה בישראל בבית המקדש. ואז לא היו מקבלים חיות לגופם רק על ידי נפש האלקית לבדה מבחינת פנימיות השפע שמשפיע אין סוף ברוך הוא על ידי שם הויה ברוך הוא כנ"ל. אך לאחר שירדו ממדרגתם וגרמו במעשיהם סוד גלות השכינה כמו שכתוב ובפשעיכם שולחה אמכם דהיינו שירדה השפעת בחינת ה"א תתאה הנ"ל ונשתלשלה ממדרגה למדרגה למטה מטה עד שנתלבשה השפעתה בי' ספירות דנוגה המשפיעות שפע וחיות על ידי המזלות וכל צבא השמים והשרים שעליהם לכל החי הגשמי שבעולם הזה וגם לכל הצומח, כמאמר רבותינו ז"ל אין לך כל עשב מלמטה שאין לו מזל וכו'. ואזי יכול גם החוטא ופושעי ישראל לקבל חיות לגופם ונפשם הבהמיות, כמו שאר בעלי חיים ממש, כמו שכתוב נמשל כבהמות נדמו. ואדרבה ביתר שאת ויתר עז, על פי המבואר מזוהר הקדוש פ' פקודי, שכל שפע וחיות הנשפעת לאדם התחתון בשעה ורגע שעושה הרע בעיני ה' במעשה או בדיבור או בהרהורי עבירה וכו', הכל נשפע לו מהיכלות הסטרא אחרא המבוארים שם בזוה"ק. והאדם הוא בעל בחירה אם לקבל השפעתו מהיכלות הסטרא אחרא, או מהיכלות הקדושה שמהם נשפעות כל מחשבות טובות וקדושות וכו'. כי זה לעומת זה עשה האלקים וכו'. והיכלות הסטרא אחרא מקבלים ויונקים חיותם מהתלבשות והשתלשלות השפע די' ספירות דנוגה, הכלולה מבחינת טוב ורע היא בחינת עץ הדעת וכו' כנודע ליודעי חן. והנה יעקב חבל נחלתו כתיב. על דרך משל כמו החבל שראשו אחד למעלה וראשו השני למטה אם ימשוך אדם בראשו השני, ינענע וימשך אחריו גם ראשו הראשון כמה שאפשר לו להמשך. וככה ממש בשרש נשמת האדם ומקורה מבחינת ה"א תתאה הנ"ל, הוא ממשיך ומוריד השפעתה על ידי מעשיו הרעים ומחשבותיו עד תוך היכלות הסטרא אחרא כביכול שמשם מקבל מחשבותיו ומעשיו. ומפני שהוא הוא הממשיך להם ההשפעה לכן הוא נוטל חלק בראש ודי למבין. וזהו שאמרו רז"ל אין בידינו לא משלוות הרשעים וכו', בידינו דוקא, כלומר בזמן הגלות אחר החורבן. וזוהי בחינת גלות השכינה כביכול, להשפיע להיכלות הסטרא אחרא אשר שנאה נפשו יתברך. וכשהאדם עושה תשובה נכונה אזי מסלק מהם ההשפעה שהמשיך במעשיו ומחשבותיו. כי בתשובתו מחזיר השפעת השכינה למקומה. וזהו תשוב ה"א תתאה מבחינת גלות וכמו שכתוב ושב ה' אלקיך את שבותך כלומר עם שבותך וכמאמר רז"ל והשיב לא נאמר וכו':	עריכה - תבנית - שיחה
אגרת התשובה - פרק ז'	פרק ז ואולם דרך האמת והישר לבחינת תשובה תתאה ה"א תתאה הנ"ל הם שני דברים דרך כלל. האחד הוא לעורר רחמים העליונים ממקור הרחמים על נשמתו ונפשו האלקית שנפלה מאיגרא רמה חיי החיים ברוך הוא לבירא עמיקתא, הן היכלות הטומאה והסטרא אחרא. ועל מקורה במקור החיים הוא שם הויה ברוך הוא, וכמו שכתוב וישוב אל הויה וירחמהו. פירוש לעורר רחמים על השפעת שם הויה ברוך הוא שנשתלשלה וירדה תוך היכלות הסטרא אחרא הטמאים להחיותם על ידי מעשה אנוש ותחבולותיו ומחשבותיו הרעות, וכמו שכתוב מלך אסור ברהטים ברהיטי מוחא וכו' היא בחינת גלות השכינה כנ"ל. וזמן המסוגל לזה הוא בתיקון חצות כמו שכתוב בסידור בהערה עיין שם באריכות. וזהו שאיתא שם נפלה עטרת ראשינו אוי נא לנו כי חטאנו. ולכן נקרא הקדוש ברוך הוא מלך עלוב בפרקי היכלות כמו שכתב הרמ"ק ז"ל, כי אין לך עלבון גדול מזה. ובפרט כאשר יתבונן המשכיל בגדולת אין סוף ברוך הוא ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין, כל אחד ואחד לפי שיעור שכלו והבנתו, יתמרמר על זה מאד מאד: והב' לבטש ולהכניע הקליפה וסטרא אחרא אשר כל חיותה היא רק בחינת גסות והגבהה, כמו שכתוב אם תגביה כנשר וכו'. והביטוש וההכנעה עד עפר ממש זוהי מיתתה וביטולה. והיינו על ידי לב נשבר ונדכה ולהיות נבזה בעיניו נמאס וכו'. וכמו שאיתא בזוה"ק על פסוק זבחי אלקים רוח נשברה לב נשבר ונדכה וכו'. כי כל קרבן מן הבהמה הוא לשם הוי' היא מדת הרחמים. אבל לשם אלקים היא מדת הדין אין מקריבין קרבן בהמה כי אם לשבר ולהעביר רוח הטומאה והסטרא אחרא וזהו רוח נשברה. והאיך נשברה רוח הסטרא אחרא. כשהלב נשבר ונדכה וכו'. והאיך נשבר הלב ונדכה. הנה מעט מזעיר הוא על ידי סיגופים ותעניות בדורותינו אלה שאין לנו כח להתענות הרבה כדוד המלך כמאמר רז"ל על פסוק ולבי חלל בקרבי שהרגו בתענית. אך עיקר הכנעת הלב להיות נשבר ונדכה, והעברת רוח הטומאה וסטרא אחרא הוא להיות ממארי דחושבנא בעומק הדעת, להעמיק דעתו ובינתו שעה אחת בכל יום או לילה לפני תיקון חצות להתבונן במה שפעל ועשה בחטאיו בחינת גלות השכינה כנ"ל וגם [גרם] לעקור נשמתו ונפשו האלקית מחיי החיים ברוך הוא והורידה למקום הטומאה והמות הן היכלות הסטרא אחרא ונעשית בבחינת מרכבה אליהם לקבל מהם שפע וחיות להשפיע לגופו כנ"ל. וזהו שאמרו רז"ל רשעים בחייהם קרויים מתים, כלומר שחייהם נמשכים ממקום המות והטומאה (וכן מה שכתוב לא המתים יהללו כו' אינו כלועג לרש ח"ו, אלא הכוונה על הרשעים שבחייהם קרויים מתים, שמבלבלים אותם במחשבות זרות בעודם ברשעם ואינם חפיצים בתשובה כנודע). ואף מי שלא עבר על עון כרת וגם לא על עון מיתה בידי שמים שהוא הוצאת ז"ל וכהאי גוונא אלא שאר עבירות קלות. אף על פי כן מאחר שהן פוגמים בנשמה ונפש האלקית וכמשל פגימת ופסיקת חבלים דקים כנ"ל. הרי בריבוי החטאים יכול להיות פגם כמו בלאו אחד שיש בו כרת או מיתה. ואפילו בכפילת חטא אחד פעמים רבות מאד. כמו שהמשיל הנביא החטאים לענן המאפיל אור השמש, כמו שכתוב מחיתי כעב פשעיך הם עבירות חמורות [המבדילים] בין פנימית השפעת שם הויה ברוך הוא לנפש האלקית. כהבדלת ענן עב וחשוך המבדיל בין השמש לארץ ולדרים עליה על דרך משל. וכענן חטאתיך, הן עבירות קלות שאדם דש בעקביו המבדילים כהבדלת ענן קל וקלוש על דרך משל. והנה כמו שבמשל הזה אם משים אדם נגד אור השמש בחלון מחיצות קלות וקלושות לרוב מאד, הן מאפילות כמו מחיצה אחת עבה ויותר. וככה ממש הוא בנמשל בכל עונות שאדם דש בעקביו, ומכל שכן המפורסמות מדברי רז"ל שהן ממש כע"ז וג"ע ושפיכות דמים. כמו העלמת עין מן הצדקה כמו שכתוב השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל כו' ובליעל היא עובד עבודת אלילים וכו'. והמספר בגנות חבירו היא לשון הרע השקולה כע"ז וג"ע וש"ד, וכל הכועס כאלו עובד עבודה זרה, וכן מי שיש בו גסות הרוח. וכהנה רבות בגמרא. ותלמוד תורה כנגד כולן כמאמר רבותינו ז"ל, ויתר הקב"ה על עבודה זרה וכו'. ולכן סידרו בק"ש שעל המטה לקבל עליו ד' מיתות בית דין וכו'. מלבד שעל פי הסוד כל הפוגם באות יו"ד של שם הוי' כאילו נתחייב סקילה והפוגם באות ה"א כאילו נתחייב שריפה ובאות וי"ו כאילו נתחייב הרג ובאות ה"א אחרונה כאילו נתחייב חנק. והמבטל קריאת שמע פוגם באות יו"ד ותפילין באות ה"א וציצית באות וי"ו ותפלה באות ה"א וכו'. ומזה יכול המשכיל ללמוד לשאר עונות וחטאים וביטול תורה כנגד כולן:	עריכה - תבנית - שיחה
אגרת התשובה - פרק ח'	פרק ח והנה אחרי העמקת הדעת בכל הנ"ל, יוכל לבקש באמת מעומקא דלבא כרוב רחמיך מחה פשעי וכו'. כי אזי תקבע בלבו באמת גודל הרחמנות על בחינת אלקות שבנפשו ושלמעלה, כנזכר לעיל. ובזה יעורר רחמים העליונים מי"ג מדות הרחמים הנמשכות מרצון העליון ברוך הוא, הנרמז בקוצו של יו"ד שלמעלה מעלה מבחינת ההשפעה הנשפעת מאותיות שם הויה. ולכן הי"ג מדות הרחמים מנקים כל הפגמים וכמו שכתוב נושא עון ופשע ונקה. ושוב אין יניקה להחיצונים והסט"א מהשפעת ה"א תתאה כנ"ל (ובזה תשוב ה"א תתאה למקומה להתייחד ביה"ו ודי למבין). וכן ממש למטה בנפש האלקית שבאדם שוב אין עונותיכם מבדילים, וכמו שכתוב ונקה, מנקה הוא לשבים לרחוץ ולנקות נפשם מלבושים הצואים הם החיצונים כמו שאיתא בגמרא מלפפתו וכו'. ומאחר שרוח עברה ותטהרם, אזי תוכל נפשם לשוב עד הויה ברוך הוא ממש ולעלות מעלה מעלה למקורה ולדבקה בו יתברך ביחוד נפלא. כמו שהיתה מיוחדת בו יתברך בתכלית היחוד בטרם שנפחה ברוח פיו יתברך לירד למטה ולהתלבש בגוף האדם (וכמו על דרך משל באדם הנופח ברוח פיו בטרם שיוצא הרוח מפיו הוא מיוחד בנפשו) וזו היא תשובה שלימה. והנה בחינת יחוד זה ותשובה זו היא בחינת תשובה עילאה שלאחר תשובה תתאה וכמו שכתוב בזוהר הקדוש בר"מ פ' נשא דתשובה עילאה היא דיתעסק באורייתא בדחילו ורחימו דקודשא בריך היא וכו' דאיהו בן י"ה בינה וכו' (ומעלת בעלי תשובה על צדיקים גמורים בזה היא כמו שכתוב בזוה"ק פ' חיי שרה דאינון משכי עלייהו ברעותא דלבא יתיר ובחילא סגי לאתקרבא למלכא וכו'):	עריכה - תבנית - שיחה
אגרת התשובה - פרק ט'	פרק ט וביאור הענין כמו שכתוב בזוהר הקדוש ותיקונים בכמה מקומות. דבינה איהי תשובה עילאה והאם רובצת על האפרוחים וכו'. דהיינו שעל ידי שמתבונן בגדולת ה' בהעמקת הדעת ומוליד מרוח בינתו דחילו ורחימו שכליים, ובטוב טעם ודעת, כענין שנאמר לאהבה את ה' אלקיך משום כי הוא חייך וכו' ולא די לו באהבה טבעית המסותרת לבד וכו'. וכן ביראה ופחד או בושה וכו' כנודע. אזי נקראת האם רובצת על האפרוחים וכו'. והנה עיקר האהבה היא אתדבקות רוחא ברוחא, כמו שכתוב ישקני מנשיקות פיהו וכו' כנודע. ועל זה נאמר ובכל נפשך, שהם הם כל חלקי הנפש, שכל ומדות ולבושיהם מחשבה דיבור ומעשה לדבקה כולן בו ית', דהיינו המדות במדותיו יתברך מה הוא רחום וכו'. והשכל בשכלו וחכמתו יתברך הוא עיון התורה דאורייתא מחכמה נפקא. וכן המחשבה במחשבתו יתברך והדיבור בדבר ה' זו הלכה וכמו שכתוב ואשים דברי בפיך ודברי אשר שמתי בפיך. והמעשה הוא מעשה הצדקה להחיות רוח שפלים, כמו שכתוב כי ששת ימים עשה ה' וכו' כנודע במקום אחר. וזו היא אתדבקות דרוחא ברוחא בתכלית הדביקות והיחוד, כשהיא מחמת אהבה וכו'. ולפי שפגם הברית בהוצאת זרע לבטלה ואין צריך לומר בעריות או שאר איסורי ביאה דאורייתא או דרבנן (כי חמורים דברי סופרים וכו') פוגם במוח, לכן תיקונו הוא דיתעסק באורייתא דמחכמה נפקא. וזהו שאיתא בתנא דבי אליהו, אדם עבר עבירה ונתחייב מיתה למקום מה יעשה ויחיה, אם היה רגיל לקרות דף אחד יקרא ב' דפים לשנות פרק א' ישנה ב' פרקים וכו'. והיינו כמשל חבל הנפסק וחוזר וקושרו שבמקום הקשר הוא כפול ומכופל. וככה הוא בחבל נחלתו וכו'. וזהו שאמר הכתוב בחסד ואמת יכופר עון וכו' ואין אמת אלא תורה וכו'. ועון בית עלי בזבח ומנחה הוא דאינו מתכפר אבל מתכפר בתורה וגמילות חסדים כדאיתא בסוף פ"ק דר"ה:	עריכה - תבנית - שיחה
אגרת התשובה - פרק י'	פרק י והנה תשובה עילאה זו דאתדבקותא דרוחא ברוחא על ידי תורה וגמילות חסדים. היא בבחינת המשכה מלמעלה למטה להיות דבר ה' ממש בפיו, וכמו שכתוב ואשים דברי בפיך. וימינו תחבקני בגמילות חסדים דחסד דרועא ימינא וכו'. אבל אדם התחתון צריך לילך ממדרגה למדרגה ממטה למעלה היא בחינת תשובה עילאה ואתדבקות רוחא ברוחא בכוונת הלב בתפלה ובפרט בקריאת שמע וברכותיה. כדי לומר ואהבת כו' בכל לבבך ובכל נפשך וכו' באמת לאמיתו. וכן והיו הדברים האלה וכו' ודברת בם וכו' להיות דבר ה' בפיו באמת ואין אמת וכו'. וכן לקיים כל המצות כמו שכתוב אשר קדשנו במצותיו כמו הרי את מקודשת לי, היא בחינת קדש העליון לשון פרישות והבדלה, שאינו יכול להתלבש תוך עלמין משום דכולא קמיה כלא חשיב, אלא בבחינת סובב כל עלמין הוא רצון העליון ברוך הוא וכו', כמו שכתבתי בלקוטי אמרים פמ"ו. וגם אחר התפלה אומרים אליך ה' נפשי אשא, דהיינו לאתדבקא רוחא ברוחא כל היום וכו'. וכל זה על ידי ההתבוננות בגדולת אין סוף ברוך הוא בהעמקת הדעת בשתים לפניה ובפסוקי דזמרה כנודע. ומאחר שהתפלה היא בחינת תשובה עילאה צריך להקדים לפניה בחינת תשובה תתאה. וזהו שאמרו רז"ל במשנה אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש, ופרש"י הכנעה והיא בחינת תשובה תתאה לעורר רחמים כנ"ל, וכדיליף התם בגמרא מקרא דכתיב והיא מרת נפש. אכן בברייתא שם, תנו רבנן אין עומדין להתפלל אלא מתוך שמחה. ועכשיו בדור יתום הזה שאין הכל יכולין להפוך לבם כרגע מן הקצה. אזי עצה היעוצה להקדים בחינת תשובה תתאה בתיקון חצות כנ"ל. ומי שאי אפשר לו בכל לילה, על כל פנים לא יפחות מפעם אחת בשבוע לפני יום השבת, כנודע ליודעים שהשבת היא בחינת תשובה עילאה ושב"ת אותיות תש"ב אנוש, כי בשבת היא עליות העולמות למקורם כו', ובפרט תפילות השבת ודי למבין. (ובזה יובן מה שכתוב שובה אלי כי גאלתיך, פירוש כי מאחר שמחיתי כעב פשעיך היא העברת הסטרא אחרא וגאלתיך מן החיצונים, בהתעוררות רחמים עליונים באתערותא דלתתא בתשובה תתאה כנ"ל, אזי שובה אלי בתשובה עילאה):	עריכה - תבנית - שיחה
אגרת התשובה - פרק י"א	פרק יא ואמנם להיות בלבו ההכנעה היא בחינת תשובה תתאה כנ"ל וגם השמחה בה' שתיהן ביחד. כבר מילתא אמורה בלקוטי אמרים ס"פ ל"ד. כמו שאיתא בזוה"ק חדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא וכו' ובצירוף עוד האמונה והבטחון להיות נכון לבו בטוח בה' כי חפץ חסד הוא וחנון ורחום ורב לסלוח תיכף ומיד שמבקש מחילה וסליחה מאתו ית', (כרוב רחמיך מחה פשעי כבסני טהרני וכל עוונותי מחה וכו') בלי שום ספק וספק ספיקא בעולם. וכמו שאנו מברכין בכל תפילת י"ח תיכף שמבקשים סלח לנו כו' ברוך אתה ה' חנון המרבה לסלוח, והרי ספק ברכות להקל משום חשש ברכה לבטלה, אלא אין כאן שום ספק כלל מאחר שבקשנו סלח לנו מחל לנו. ואילו לא היינו חוזרים וחוטאים היינו נגאלין מיד, כמו שאנו מברכין בא"י גואל ישראל. והרי אפילו במדת בשר ודם כן, שצריך האדם למחול תיכף ומיד שמבקשים ממנו מחילה ולא יהא אכזרי מלמחול ואפי' בקוטע יד חבירו כדאי' בגמ' בספ"ח דב"ק. ואם ביקש ממנו ג"פ ולא מחל לו שוב א"צ לבקש ממנו. והגבעונים שביקש דוד המלך ע"ה מהם מחילה בעד שאול שהמית את הגבעונים ולא רצו למחול גזר דוד עליהם שלא יבאו בקהל ה' שהם רחמנים וכו' כדאיתא בפ"ח דיבמות. ובמדת הקדוש ברוך הוא על אחת כמה וכמה לאין קץ. ומה שמשבחים ומברכים את ה' חנון המרבה לסלוח המרבה דייקא, וכמו שאיתא בעזרא ורב לסלוח. דהיינו שבמדת ב"ו אם יחטא איש לאיש וביקש ממנו מחילה ומחל לו ואחר כך חזר לסורו קשה מאד שימחול לו שנית ומכל שכן בשלישית ורביעית. אבל במדת הקב"ה אין הפרש בין פעם אחת לאלף פעמים כי המחילה היא ממדת הרחמים, ומדותיו הקדושות אינן בבחינת גבול ותכלית אלא בבחינת אין סוף, כמו שכתוב כי לא כלו רחמיו. ולגבי בחינת אין סוף אין הפרש כלל בין מספר קטן לגדול, דכולא קמיה כלא ממש חשיב ומשוה קטן וגדול וכו'. ולכן מעביר אשמותינו בכל שנה ושנה וכל החטאים שמתוודים בעל חטא מדי שנה אף שחזר ועבר עליהם חוזר ומתודה עליהם ביום הכיפורים בשנה הבאה וכן לעולם. ובכל שנה ושנה לאו דוקא אלא כמו כן בכל יום ויום ג"פ מברכים בא"י חנון המרבה לסלוח וכמאמר רבותינו ז"ל תפלה כנגד תמידין תקנוה. ותמיד של שחר היה מכפר על עבירות הלילה ותמיד של בין הערביים על של יום, וכן מדי יום ביום לעולם. אלא שיום הכיפורים מכפר על עבירות חמורות. והתמיד שהוא קרבן עולה מכפר על מצוות עשה בלבד. וכן התפלה בזמן הזה עם התשובה כנ"ל. ואין זה אחטא ואשוב. כי היינו דוקא שבשעת החטא היה יכול לכבוש יצרו אלא שסומך בלבו על התשובה ולכן הואיל והתשובה גורמת לו לחטוא אין מספיקין וכו'. ואף גם זאת אין מספיקין דייקא. אבל אם דחק ונתחזק ונתגבר על יצרו ועשה תשובה מקבלין תשובתו. אבל אנו שמבקשים בכל יום סלח לנו אנו מקדימין לבקש והחזירנו בתשובה שלימה לפניך דהיינו שלא נשוב עוד לכסלה וכן ביום הכיפורים מבקשים יהי רצון מלפניך שלא אחטא עוד מספיקין ומספיקין כמארז"ל הבא לטהר מסייעין אותו הבא דייקא מיד שבא ואי לזאת גם הסליחה והמחילה היא מיד. ומה שכתוב וחטאתי נגדי תמיד אין המכוון להיות תמיד עצב נבזה ח"ו, דהא כתיב בתריה תשמיעני ששון ושמחה וכו' ורוח נדיבה תסמכני וכו' ומשום שצריך להיות כל ימיו בתשובה עילאה שהיא בשמחה רבה כנ"ל אלא נגדי דייקא כמו ואתה תתיצב מנגד מנגד סביב לאהל מועד יחנו ופרש"י מרחוק. והמכוון רק לבלתי רום לבבו ולהיות שפל רוח בפני כל האדם כשיהיה לזכרון בין עיניו שחטא נגד ה'. ואדרבה לענין השמחה יועיל זכרון החטא ביתר שאת בכדי לקבל בשמחה כל המאורעות המתרגשות ובאות בין מן השמים בין על ידי הבריות בדיבור או במעשה (וזו עצה טובה להנצל מכעס וכל מיני קפידא וכו') וכמארז"ל הנעלבים ואינן עולבין שומעים חרפתם ואין משיבים עושים מאהבה ושמחים ביסורים וכו' וכל המעביר על מדותיו מעבירים לו על כל פשעיו:	עריכה - תבנית - שיחה
אגרת התשובה - פרק י"ב	פרק יב וטעם השמחה ביסורי הגוף לפי שהיא טובה גדולה ועצומה לנפש החוטאת למרקה בעולם הזה ולהצילה מהמירוק בגיהנם (בפרט בדורותינו אלה שאין ביכולת להתענות כפי מספר כל הצומות שבתיקוני תשובה מהאר"י ז"ל הצריכות למירוק הנפש להצילה ממירוק בגיהנם) וכמ"ש הרמב"ן ז"ל בהקדמה לפי' איוב שאפילו יסורים של איוב ע' שנה אין להן ערך כלל ליסורי הנפש שעה אחת בגיהנם כי אש אחד מששים וכו'. אלא לפי שעולם הזה חסד יבנה וביסורין קלין בעולם הזה ניצול מדינים קשים של עולם הבא כמשל הילוך והעתקת הצל בארץ טפח לפי הילוך גלגל השמש ברקיע אלפים מילין וכו'. ויתר על כן לאין קץ הוא בנמשל בבחינת השתלשלות העולמות מרום המעלות עד עולם הזה הגשמי. וכנודע ממה שאיתא בזוהר הקדוש מענין עליות עולמות העליונים באתערותא דלתתא בהקרבת עוף אחד בן יונה או תור על גבי המזבח או קומץ מנחה. וכן הוא בכל המצות מעשיות כנודע מהאריז"ל. וזהו שאמרו רז"ל על פסוק והתקדשתם והייתם קדושים אדם מקדש עצמו מעט מלמטה מקדשין אותו הרבה מלמעלה וכו', (וכמו שכתבתי לעיל בענין אשר קדשנו במצותיו וכו' בחינת סובב כל עלמין וכו') וככה ממש הוא בענין שכר ועונש כמארז"ל שכר מצוה מצוה וכו' וכמ"ש במ"א. ודעת לנבון נקל ומשכיל על דבר ימצא טוב:	עריכה - תבנית - שיחה