פאה נכרית

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מברשת לפסח.png ערך זה זקוק לעריכה: ייתכן שהערך סובל מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

פאה נכרית, היא כיסוי ראש העשוי משיער אנושי טבעי או סינתטי. רוב הנשים במגזר החרדי, נוהגות לקיים בזה את המצוה האמורה בתורה, שאשה נשואה צריכה לכסות את ראשה.

יסוד מצוות כיסוי הראש לנשים

הגמרא במסכת כתובות[1] לומדת מהפסוק "ופרע את ראש האשה", שראשה של האשה היה מכוסה מלכתחילה, ומכאן שמנהג בנות ישראל לכסות את ראשן[2]. הגמרא בעירובין[3] מביאה את הטעם לכך, והוא שחוה נענשה על חטאה בעץ הדעת והתקללה מספר קללות, ביניהן "שתהא עטופה כאבל". יש המביאים גם טעם על פי הסוד, שנשואה צריכה לכסות ראשה[4].

לפי רוב הפוסקים, איסור גילוי הראש הוא מדאורייתא, למרות שלא נכלל במניין המצוות, והראיה לכך היא מהגמרא בכתובות, ששם הלשון הוא "דאורייתא היא". אמנם תרומת הדשן[5] בשם הרמב"ם כתב שהאיסור הוא מדרבנן, ודאורייתא היא פירוש הדבר "רמז מדאורייתא יש לה". יש פוסקים נוספים שסברו כך, והגאון רבי יוסף משאש, רבה של חיפה, טען שיסוד הדין הוא מנהג ולא איסור דאורייתא, ולכן הוא משתנה לפי הזמן והמקום. אולם כאמור, רוב ככל הפוסקים סוברים שיש בגילוי הראש איסור דאורייתא, והזוהר האריך בחומרת האיסור.

בימינו יש שכתבו שטעם כיסוי הראש הוא משום צניעות, היות וצריך להצניע את השיער. אולם אין לזה מקור בחז"ל או בראשונים, והיכן שנזכר בראשונים לשון של צניעות או פריצות, הוא לאחר שכבר פשט המנהג, וממילא הפורצת גדר היא פרוצה, אבל לא כתבו זאת כטעם התורה. כמו כן, לשיטה זו אין הסבר מדוע יש חילוק בין נשואה לרווקה. כמו כן, לשיטה זו אין הסבר מדוע אשה קירחת אסורה לצאת לרשות הרבים. כמו כן, לשיטה זו אין הסבר מדוע השיער היוצא מחוץ לכיסוי ("שיער שחוץ לצמתה") הוא מותר בגילוי לפי הראשונים, ואין בו ערווה כיוון שרגילות לגלותו. כמו כן, לשיטה זו אין הסבר מדוע הרמב"ם והרי"ף סוברים שמותר ללמוד או לקרוא ק"ש מול שיער אשה נשואה.

בגמרא במסכת כתובות[6] נאסר כיסוי "קלתה" מדין "דת יהודית". הרמב"ם החליף להלכה את "קלתה" במטפחת, ופסק שהיוצאת במטפחת מצווה לגרשה ואין לה כתובה, אלא חייבת ללבוש רדיד המכסה את ראשה ורוב גופה. כך גם פסק השולחן ערוך: "יוצאת לשוק או למבוי מפולש או בחצר שהרבים בוקעים בו וראשה פרוע ואין עליה רדיד ככל הנשים, אף על פי ששערה מכוסה במטפחת... בכל אחד מאלו תצא בלא כתובה... אין כופין אותו להוציאה, מכל מקום מצוה עליו שיוציאנה"[7].

בימינו כתבו הפוסקים להתיר בדיעבד את כיסוי הראש במטפחת או כובע, למרות האיסור המפורש בשו"ע, וביארו שדין "דת יהודית" משתנה לפי הזמן והמקום. פוסקים בודדים התירו אף גילוי "שיעור שתי אצבעות" (3-4 ס"מ) מהראש, תוך הסתמכות על מהר"ם אלשקר[8]. אבל רוב הפוסקים חלקו עליהם בחריפות, והוכיחו כי מהר"ם אלשקר לא דיבר על הראש עצמו אלא על שערות היוצאות מחוץ לכיסוי[9]. לגבי פאה נכרית, נחלקו הפוסקים.

פולמוס הפיאה

הפוסקים הראשונים והעיקריים שכתבו לאסור פאה, שהם מהר"י קצנלנבוגן, באר שבע ויעב"ץ, סברו שיש חיוב ע"פ הרמב"ם לכסות את הראש בשני כיסויים, ולכן חובה ללבוש רדיד, ואסור לחבוש מטפחת או פאה. היעב"ץ אף אסר לרווקות ללכת בגילוי ראש. ואי אפשר להסתמך עליהם כדי לאסור חבישת פאה, ובד בבד להתעלם מדבריהם אודות חבישת מטפחת.

וגם הגאונים בעל שו"ת "שואל ומשיב" ובעל "מאמר מרדכי"[10], שהם נכדיו של מהר"י קצנלנבוגן, כתבו להתיר פאה נכרית, וביארו שמהר"י אסר רק בזמנו ובמקומו, שהיה זה בגדר פירצה חדשה. וזה לשונם שם: "וגם זקנינו שהאריך בפסק הלז, בלי ספק שכוונתו הייתה לשם שמים, בשביל שראה שנפרץ בעת ההוא".

ואכן, הטעמים שכתבו רוב הפוסקים לאסור חבישת פאה, אינם שייכים בימינו כיום.[11]

והגאון רבי חיים ישראל פסח פיינהנדלר, לשעבר רב ומו"צ בנתיבות ואחר כך רב ומו"צ בשכונת רוממה בירושלים, כתב[12]: "בזמננו יש מודעות רחוב שבני אדם תולים ברחובות על האיסור של הפאה הנכרית, וכמה הדבר חמור. אבל כפי מה שהוכחנו שכיום הדבר ברור שאין כאן מראית העין, לא שייכים דברי הפוסקים שאסרו הפאה משום מראית העין, כי היום השתנתה המציאות. ולכן מי שתולה מודעה על חומר האיסור, הוא מטעה את הרבים, כי יש על מה לסמוך."

הראשון שעורר על חשש ע"ז שיש בפאות, היה הרב משה שטרנבוך, בשנת תש"ל. ובשנה זו הוציא לאור את ספרו "דת והלכה", ושם יצא נגד המתנגדים ללבישת פאה, ובסוף דבריו עורר על חשש ע"ז בפאה, והסיק על הפאות המסופקות הבאות מאירופה: ""ומיהו כיון דאיסור משהו בע"ז אינו אלא דרבנן ולא ברור, וכן אי שערות חשיבי ולא בטלי, ויש בזה עוד צדדים וספקות, לא נוכל להורות בזה דאסור... אמנם אף שלענ"ד ראוי להימנע מפאות כאלו, מכל מקום עדיף פאה כי האי ממטפחת רפויה שמתגלין בה מקצת שערות, שבזה אסור מעיקר הדין"."

ובתשובתו לרב יעקב אהרן שפירא שנכתבה בשנת תשס"ד, כתב במסקנתו על פאות הודו: "למעשה אין בידי להתיר בחשש איסור דאורייתא החמורות שבחמורות, ובידוע או אפשר לברר בנקל שרשום בתוכה שזהו מהודו אין דעתי להתיר, ורק באין ידוע כל דפריש מרובא פריש ובסתמא לא חיישינן".

לאחר עשרים שנה, בשנת תש"נ, התעורר הענין שוב, והרב רבי יעקב אהרן שפירא נדרש אז לבאר את הענין בפני גדולי הרבנים בארץ ובחו"ל, וע"פ דבריו התירו גדולי ישראל הרב יוסף שלום אלישיב והרב שלמה זלמן אויערבאך את הפאות מהודו (ועוד מגדולי הרבנים שלא נקב בשמם), וגם גדולי חו"ל ובתוכם הרב משה פיינשטיין.

בשנת תשס"ד התעורר הענין שוב, וחזר בו הרב יוסף שלום אלישיב בעקבות עדות שקיבל מהרב אהרן דוד דונר על אופן הפעולה המעשית במתחם הע"ז בהודו, ובעקבות נתונים שקיבל, לפיהם רוב השיער הנמכר בארץ מקורו בהודו (אמנם הרבנים מצאו הרבה פירכות בעדותו של הרב דונר, והביאו עדויות רבות הסותרות לגמרי את עדותו, והוכיחו שהכניס פרשנות אישית לדבריו). וכך כתב הרב יוסף אפרתי ביום כ"ב באייר תשס"ד בשם הגרי"ש אלישיב:

"ע"פ המידע העכשווי, רוב הפאות הנמכרות או המיוצרות בארץ הקודש, מקורם בשיער ממדינת הודו, גם אם הייצור נעשה במדינה אחרת, ולכן כל פאה שאין ידוע מקורה, אסורה בשימוש... בארצות אחרות, אם רוב הפאות הנמכרות או המיוצרות במקומות אלה אינם משיער הודי, הרי פאה שאין ידוע מקורה אינה נאסרת, מדין כל דפריש, אך חובה לברר את מקור הפאה".

ולאחר כל זאת, יעץ הרב יוסף שלום אלישיב להקים הכשר על מנת לייבא פאות כשרות לפי שיטתו, והרב מרדכי גרוס לקח על עצמו את הענין ובמאמצים רבים הקים הכשר המפקח על מקור השיער.

רוב הפוסקים חלקו על הרב אלישיב וסברו שאין כלל צורך בהכשר, וכתבו תשובות להוכיח שאין בשיער ההודי משום עבודה זרה. מהם הרב וואזנר (שיצא בקריאה פושרת יחד עם הרב ניסים קרליץ, ובה נאמר לנשים "להשתדל" להחליף את השיער ההודי, ועל השיער המסופק לא נאמר כלום) שדעתו הובאה בהרחבה ע" בנו, הרב בן ציון הלוי וואזנר, אב"ד דבד"ץ ובית הוראה שבט הלוי במונסי[13], ובה פסק שכל פאה שספק מהיכן באה, מותרת, ופאה שידוע שהגיעה ממקום הע"ז בהודו, יש להשתדל להחליפה, ובשעת הדחק מותר ללבשה.

בשנת תשע"ח הוציאו לעז על הכשרו של הרב מרדכי גרוס, כביכול אינו מפקח על השיער כראוי, והמציאו שרוב השיער בעולם הוא מהודו. כמו כן, אחד העדים שנשלח בשנת תשס"ד, נשלח שוב להודו. הרב משה שטרנבוך קיבל את עדותו יחד עם כמה רבני שכונות בירושלים, ונוכח שם גם הרב יצחק מרדכי רובין, רבה של קהילת בני תורה בהר נוף, וחבר ביה"ד של הרב ניסים קרליץ, ומחבר ספר "ארחות שבת". הרב רובין שאל שאלות נוקבות, ולא קיבל תשובות מספקות לשאלותיו. בין היתר שאל את העד, האם יודע מה טעם מורידים לילדים את השערות בל"ג בעומר במירון ('חלאקה') ולא ידע להשיב. ואמר לו, אם אינך יודע טעם למנהג שנהוג בישראל מזה שנים רבות, ומסתבר שעוד אלפי יהודים נוהגים כך ואינם יודעים, למרות שטעמי המנהג הם פשוטים וכתובים בספרי האחרונים, מנין לך שכל ההודים המתגלחים בטמפל הע"ז יודעים מדוע הם עושים זאת.

ביום י"ז אייר תשע"ח הלך הרב גרשון וועסט מארה"ב ושהה כמה ימים בהודו, וניסה לחקור שוב את הענין (בשליחותו של הגאון רבי חיים יוסף דוד ווייס), והעלה את עדותו על הכתב. מסקנתו הייתה שלהודים אין מושג מה הם עושים, והם משקרים ועונים לשאלות לפי רצונו של השואל. "מצד טבעם ומהותם כמעט ואין מכחישים ושוללים בשום דבר שאומרים להם, ואם יגידו לפניהם איזה הנחה או מציאות, בדרך כלל יסכימו בהנהון ראש או באמירת הן, ולפעמים אף יחזרו להגיד בעצמם הדברים שנאמרו אליהם, על אף שתיכף קודם לזה אמרו בעצמם אחרת, או שיודעים שהדברים אינם נכונים. רק מספר פעמים בודדים אירע ששללו או הכחישו בדברים שאמרתי להם".

"כשבאתי להודו והתחלתי לדבר שם עם אנשים מכל החוגים, מתגלחים ומגלחים וכומרים, נוכחתי לדעת שכמעט רובם ככולם הם אנשים כפריים וטפשים, גרועים פשוטים וגסים מאוד מאוד, כרחוק מזרח ממערב ממדינות המערב המתקדמות בהשכלה והבנה, וממילא כמעט אין להם שום הבנה ועומק במעשיהם, ואם אמנם אדוקים הם בלב ונפש לאמונתם כמו שהזכרתי לעיל, הרי זה רק בהשגה פשוטה ביותר, ובדרך כלל לא עלה על לבם מעולם להתעמק בטעמי מנהגיהם ומקורות עבודותיהם".

הרב אשר שוורץ שכתב מאמר מקיף בנושא השיער ההודי, הביא במאמרו שצבי וייסמן מקליפורניה, ואבי כהן מירושלים (בעל תשובה), ובנימין קלוגר (כומר הינדו שהתגייר) גרו באיזור הטמפל זמן רב, נכחו במאות התגלחויות ורכשו בקיאות ב"תורתם", והם העידו בפני גדולי הדור ש"אין שום גוי שמחשיב את השערות לתקרובת, אלא הכנעה עצמית". ותמה על הרב דונר שהעדיף להאמין להינדים אנונימיים שקיבל דבריהם על ידי מתורגמן, אף על פי שלהלכה אין לגוי נאמנות כלל. והתמיהה תגדל לאחר שהרב דונר בעצמו הצהיר שקיבל פעמיים עדויות סותרות מהגויים ההודים, ומפני זה הגיע למסקנה שהם אינם אמינים כלל. וכמו כן הוכיח במאמרו שהשיער אינו תקרובת: ראשית, השערות אינן מוזכרות ברשימת מיני התקרובת הנמצאת בספרי ההינדו. שנית, אין הם טובלים לפני הגילוח, אלא דוקא לאחריו, ומשמע שפעולה זו נחשבת לטמאה אצלם ואינה נחשבת ל"עבודה". שלישית, המתגלחים יודעים ששערותיהם הולכות למסחר, ואינם מוחים על כך שאין השיער מוקרב לאליל. רביעית, הכמרים עצמם אינם מתגלחים לעולם.

אוסרי הפאה בימינו

כיום רוב הפוסקים התירו לבישת פאה[14] אולם יש האוסרים פאה, והבולט שביניהם הוא הרב עובדיה יוסף שאסר פאה בספריו ובדרשותיו.

בספר "חן וכבוד" מצביע המחבר על סתירות רבות בתשובתו של הרב עובדיה יוסף[15], ביניהן:

  • הוא אוסר פאה מטעם 'בחוקותיהם לא תלכו', ומאידך בענין היתר גילוח במכונה כתב[16] שהאיסור הוא רק כאשר מתכוונים להידמות אליהם, ובנדון הפאה אין ניסיון להידמות אל הגויות אלא לנשים רווקות יהודיות, וכמו כן בימינו אין הגויות חובשות פאה באורח קבע וכבר הורגלו היהודיות לחבוש פאה. כמו כן כתב עוד שהאיסור 'בחוקותיהם' נוגע רק לדבר הנעשה משום אמונתם ועבודתם.
  • הוא אוסר פאה מטעם שגורמת הרהורי עבירה, ומאידך לגבי היתר אמירת דבר שבקדושה כנגד שיער נשים נשואות שאין דרכן לכסות ראשן, כתב[17] שאין הרהור בימינו בראיית שיער, כיוון שנשים רבות יוצאות בגילוי ראש, וכמו כן אינו דומה גילוי סתם ערוה באשה שנאסר גם לרווקות, לגילוי שיער שהותר לרווקות, ולכן לא מצוי הרהור בזה.
  • הוא אוסר פאה מטעם מראית העין, ומאידך לגבי היתר גילוח במכונה כתב[18] שלא גוזרים גזירות של מראית העין לאחר חתימת הש"ס, ולא גוזרים משום מראית העין כאשר נפוץ מנהג של היתר והרואה יכול לתלות בהיתר ולא לחשוד, וכמובן שהרואה בימינו אשה חרדית איננו חושד בה שהולכת בגילוי ראש כי נפוץ המנהג של חבישת פאה.
  • הוא אוסר פאה מטעם דת יהודית, ומאידך לגבי כיסוי המטפחת כתב[19] שרק עצם הכיסוי הוא דאורייתא ואינו משתנה, אבל סוג הכיסוי משתנה בהתאם למנהג המקום, והיות ונהגו לחבוש מטפחת, בא המנהג החדש ומבטל את המנהג הראשון. ולכאורה, אין הבדל בין מטפחת לפאה בענין זה.
  • הוא אוסר פאה למרות שספק דרבנן לקולא, מטעם שעיקר האיסור דאורייתא, ולמרות שרוב ככל האוסרים את הפאה אסרו רק מדרבנן. ומאידך כתב[20] שאומרים ספק דרבנן לקולא גם בדבר שעיקרו מדאורייתא, ובמחלוקת הפוסקים על דבר האסור מדרבנן אומרים ספק דרבנן לקולא והולכים אחר המקילים[21].
  • הוא אוסר פאה מטעם חרם ההפלאה, ומאידך גיסא כתב[22] להתיר מטפחת המגלה מקצת שערות, ולא חש לחרם החריף שנעשה בנדון והובא בספר דת והלכה בשם שדי חמד[23]: "בשנת תר"כ בעיר גדולה סלוניקי ראו רבני העיר ובראשם הרב הגדול מהר"א קובה שהתחילו ללבוש איזה לבוש, ועל ידי זה באו לגלות חלק מהשערות, וגזרו בחרם גמור בגזירת נח"ש, ובאו על החתום כל החכמים ורבנים וטובי העיר שלא לשנות כלל לא בענין המלבושים ולא בגילוי שיער ואפי' קצת חוץ לצמתן, ואשר יעשה בזדון ולבבו פונה היום באמרו כי אין איסור בזה הרי הוא מופרש ומובדל מעדת ישראל ומין ואפיקורס הוא, ולא יאבה ה' סלוח לו".
  • הוא אוסר פאה מטעם שהתחשב בלשונו החריף של "עצי ארזים", שכתב שהמורים היתר בזה יתנו את הדין על כך. ומאידך כתב[24] להתיר להכניס טלית קטן תחת הבגדים, ולא לגלות הציציות, כיוון שכך המנהג. ואע"פ שהמשנה ברורה כתב שאלה המכניסים ציציותיהם עתידים ליתן את הדין, לא התחשב בדבריו ופסק אחרת ממנו.
  • הוא דחה את היתר הרמ"א, בטענה שדיבר על ק"ש ולא על יציאה לרחוב עם פאה. אולם מאידך כתב בתחילת תשובתו[25] שרווקה מותרת לצאת בגילוי ראש, והביא ראיה מאותם ראשונים שכתבו שמותר לקרוא ק"ש כנגד הרווקות - ראבי"ה, ארחות חיים, מאירי, מרדכי ורא"ש.

ואמנם, יש לציין כי גם הרב עובדיה יוסף התיר פאה לנשואות במקרים פרטיים שהגיעו לפניו: לדוגמא, אם האשה אינה מוצאת חן בעיני הבעל עם פאה, או בגלל שיש לה לחץ נפשי מכך שחברותיה חובשות פאה והיא לא[26]

בחב"ד

הפוסקים נחלקו האם כיסוי ראש זה מועיל, או שמא צריכה האשה לכסות את ראשה בשני כיסויים, מטפחת ועליה "רדיד" (=שאל). רוב הפוסקים קבעו כי פאה נחשבת לכיסוי ראש, ובכללם היה אדמו"ר הזקן, בעל התניא, שכתב בספרו "שולחן ערוך הרב":

"שיער של אשה שדרכה לכסותה ערוה היא, מפני שמביא לידי הרהור, ואסור לקרות או להתפלל כנגדה על דרך שנתבאר, אפילו היא אשתו. אבל בתולות שדרכן לילך פרועות ראש, וכן שערות של נשים שרגילין לצאת מחוץ לצמתן בקצת ארצות, מותר לקרות כנגדן, שכיון שרגילין בהן אינן מביאין לידי הרהור. ופאה נכרית, אפילו דרכה לכסותה, מותר לקרות כנגדה, וגם מותר לגלותה ואין בה משום יוצאה וראשה פרוע, שהוא אסור מן התורה באשת איש".

או"ח, סימן ע"ה סעיף ד'

חלק ניכר מגדולי פוסקי ההלכה, הורו גם שפאה נכרית היא כיסוי ראש עדיף מבחינה הלכתית - מאחר ובימינו לא נהוג ללבוש "רדיד", והמטפחת הנפוצה אינה מכסה את השיער כראוי.

נשיאי חב"ד אדמו"ר הריי"צ והרבי, הורו באופן חד משמעי שעל הנשים לכסות את ראשן בפאה נכרית דווקא. דוגמאות לדבריהם:

אדמו"ר הריי"צ כותב: "אשת תלמיד תו"ת צריכה לשאת פאריק כמה שלא יכבד לה דבר זה אבל אחרת אי אפשר ואי רשאי להיות"[27].

הרבי כותב: "מהיום ואילך על כולן, ללא יוצא מן הכלל, להתאחד עם נשות אנ"ש הלובשות פאה"[28]. כמו כן כתב: "בטח קיבל את מכתבי בברכת מזל טוב. במכתבו הוא כותב שמקווה להשי"ת שיעזור לו שביתו יהיה חסידי, הנה כל ברכה צריכה לכלי... וההנהגה בכלל צריך להיות אשר אשת תלמיד תומכי תמימים צריכה לשאת פאה, כמה שלא יכבד לה דבר זה, אבל אחרת אי אפשר ואי רשאי להיות... אחר כל האריכות הנני אומר לו בקיצור דקיצור, אשר זוגתו תחיה צריכה לשאת פאה נכרית, ואחרת אי אפשר"[29].

הסיבה העיקרית לכך היא שבמטפחת קשה לכסות את השיער, וזהו איסור חמור, וכך ביאר הרבי בכמה הזדמנויות: ""בעצם הענין דלבישת פאה נכרית, ולא להסתפק בכובע ומטפחת, מבואר ההכרח בזה בכמה מקומות. והרי רואים במוחש אשר לבישת כובע ואפי' מטפחת, משאירה חלק השיער בלתי מכוסה, על כל פנים במשך זמן קצר, זאת אומרת שעוברים על האיסור הגדול, וכהפסק דין בשו"ע"[30]."

סיבה נוספת להעדפת הפאה על מטפחת, היא שאפשר להורידה או להסיטה למעלה, ובפאה אין הדבר אפשרי. ""בנוגע לפאה נכרית אין ברירה להסירה... מה שאין כן בנוגע למטפחת יודעת היא שיש לה ברירה, שביכולתה להסיטה למעלה יותר ויותר, או לפעמים להסירה לגמרי""[31].

הרבי הורה לכל נשות חסידות חב"ד ללבוש פאה, בכל מקום שהן, ללא יוצא מן הכלל[32]. כמו כן הרבי גו הורה שכל אישה תשכנע את חברה לעשות כן[33].הרבי אמר כי גם אם מישהי תבטיח לכסות היטב עם מטפחת, יש להורות לה ללבוש פאה[34].הרבי גם דיבר על פאה שהיא יותר יפה מהשיער הטבעי[35].

וכך כתב הרבי באיגרת לרב שניאור זלמן גרליק רבו של כפר חב"ד[36]:

"מצער אותי ביותר מה שכנראה בענין הפאות נעשית הזזה בזעיר אנפין, והרי ידוע שכל אתערותא הבאה מבחוץ צריך לנצלה בשעת מעשה, מה שאין כן כשעובר משך זמן. ומה שכתב אודות דוחק המצב וכו', הנה האמנם אי אפשר היה להשיג הלוואות בקופות גמ"ח של אנ"ש, שכפי הנודע לי הנה ישנה באגודת חב"ד שעל ידי כת"ר אצל הוו"ח כו' הר"ד גנזבורג ושנים או שלשה בירושלים עיה"ק ת"ו".

לאחד מחסידי חב"ד באוסטרליה הרבי כתב שהקשיים בפרנסה מתעוררים לא בגלל סיבות גשמיות אלא בגלל שהנשים אינן מכסות את הראש בפאה[37].

אחד התנאים להסכמת הרבי לערוך קידושין היא שהכלה תלבש כל חייה פאה נוכרית ולא מטפחת.

דעות נוספות של פוסקי הלכה

עשרות רבנים מכל החוגים והעדות, כתבו להעדיף לבישת פאה על מטפחת או כובע, ודבריהם עולים בקנה אחד עם דברי הרבי, ביניהם:

הגאון בעל "חזון איש",[38]הגאון רבי חיים קניבסקי,[39]הגאון רבי בן ציון אבא שאול, ראש ישיבת פורת יוסף ומגדולי הפוסקים הספרדיים,[40] הגאון רבי שלום משאש, ראב"ד ירושלים ורבה של יהדות מרוקו[41], הגאון רבי בנימין זילבר, חבר מועצת גדולי התורה,[42]הגאון רבי משה שטרנבוך, ראב"ד העדה החרדית, בספרו "דת והלכה"[43]הגאון רבי מיכל יהודה לפקוביץ, ראש ישיבת פוניבז', [44]הגאון רבי משה ווינער, מרבני ארה"ב, [45]הגאון רבי יצחק עבאדי, ראש כולל "אוהל תורה" בלייקווד ובירושלים,[46],הגאון רבי יהודה טשזנר, אב"ד ומו"צ באופקים, [47]הגאון רבי מרדכי גרוס, אב"ד חניכי הישיבות, [48]הגאון רבי גבריאל ציננער, רב ומו"צ בבורו פארק, מח"ס "נטעי גבריאל", [49]הגאון רבי יוסף קאפח, מגדולי חכמי תימן, [50]הגאון רבי שלמה אליעזר שיק, מגדולי רבני חסידות ברסלב[דרוש מקור]הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך, לפי עדות חתנו הגאון רבי יצחק ירוחם בורודיאנסקי, משגיח בישיבת קול תורה, וראש כולל "ישיבת הר"ן" בירושלים[51]. הגאון רבי יהודה שפירא, ראש כולל 'חזון איש', ומתלמידיו המובהקים של החזון איש, [52], הגאון רבי יהודה אריה דינר, רב בית המדרש דברי שיר בב"ב, [53] הגאון רבי פנחס ברונפמן, אב"ד בבית דינו של הגר"מ גרוס,[54]וכן פסק הרב מרדכי שמואל אשכנזי, אב"ד ורב כפר חב"ד:

"ב"ה, ערב ראש השנה תשס"ח. אל אנ"ש שיחיו תושבי הכפר. בקשר לכיסוי הראש של נשים נשואות, אשר לאחרונה נהייתה בזה פירצה נוראה - הנני להודיע: א. מובן ופשוט אשר בחבישת מטפחת או כובע, כשאפי' רק מקצת מהשערות מגולות - הרי זה היפך השולחן ערוך! ב. על פי הוראות הרבי, על האשה לחבוש אך ורק פאה נכרית! הדברים מחייבים את כל אחת ואחת ללא יוצאת מן הכלל. אי לכך: אין לתושבת הכפר לצאת מביתה ללא חבישת פאה, והנני רואה בהוראה זו חלק מתקנון הכפר! ונזכה לכתיבה וחתימה טובה, כהבטחותיו הקדושות של הרבי שעל ידי חבישת הפאה זוכים לבני חיי ומזוני ולפרנסה".

ספרים בנושא

הספר "לקט שכחה הפאה"

כאשר אחד מחשובי הרבנים מחה כנגד חסידות חב"ד על שנשיהם לבושים בפאה נכרית, דבר הנידון בשאלה בפוסקים, הוציא הרב שלום דוב וולפא את ספרו "לקט שכחת הפאה" בו הוא מוכיח מעשרות פוסקי ההלכה ראשונים כמלאכים ואחרונים כולל גדולי רבני עדות המזרח כי מותר ואף חובה לחבוש דווקא פאה נכרית. בספר גם שאלות ותשובות המבארות בטוב טעם את כל השאלות העולות לגבי הפאה הנכרית.

לאחר מכן יצא לאור הספר "ותשקט הארץ", על ידי הרב יואל שילה, רב ומו"צ בעיר רכסים. בספר יש בירור נרחב בסוגיית הפאה. הספר עבר עריכה מחדש בשנת תשע"ז, ונוספו בו מקורות רבים ע"פ הספר "חן וכבוד".

הספר "חן וכבוד" יצא לאור על ידי הרב ליאור עזרן, ראש כולל "משכן יצחק" באופקים. הספר כולל את תשובות כל הפוסקים המתירים, כל אחד בפרק נפרד, ובפרק הראשון מובאת רשימת המתירים המלאה עם דבריהם בקצרה. לספר ישנן כעשרים הסכמות נלהבות מגדולי הרבנים, והוא זכה לפרסום נרחב. הספר נוגע בכל הנקודות האפשריות בפולמוס הפאה, ומביא כמעט כל מי שדיבר בענין זה. מחבר הספר מציג בהקדמתו ביאור חדשני בסוגיות הגמרא, לפיו מתיישבות כל הקושיות והטענות של המתירים והאוסרים גם יחד.

כאשר בשנת תשס"ד פורסם בעיתונות על עדים שנסעו להודו והעידו כי הפאות שמקורן בהודו אסורות בהנאה משום תקרובת עבודה זרה, והגרי"ש אלישיב הוציא איסור על הפאות, חיבר הרב שלום דוב וולפא את ספרו "יקם שערה לדממה", אשר סוקר את הנושא מנקודת מבט הלכתית, כולל עדויות ותיאור מפורט של נושא התגלחת בטירופאטי שבהודו. הוא מסכם את צדדי השאלה בהלכה, ומוכיח כי אין חשש איסור עבודה זרה בחבישת הפאות מהודו.

בספר "חן וכבוד" פרק י"ח אפשר למצוא את רוב תשובות הרבנים המתירים את השיער ההודי, כולל ניתוח נתוני האו"ם המעודכנים ועדויות אנשי הממשל בהודו על כמות השיער ההודי המסתובבת בשוק.

כמו כן, בשנת תשפ"א יצא לאור הספר "הכצעקתה"[55], ע"י הרב יואל שילה וצוות של אחד עשר ת"ח, ובו מבורר ההיתר של הפאות מהודו, גם מבחינה מציאותית.

לקריאה נוספת

  • הרב שלום דובער וולפא, יקם שערה לדממה
  • הרבנית סימה אשכנזי, עטרת תפארת, מצוות כיסוי הראש חומרתה ושכרה, מוסף 'נשי' לשבועון כפר חב"ד גליון 1892 עמוד 22  •  מקור הברכה, גליון 1894 עמוד 28
  • נוגע לבנים ולבני בנים, לפרנסה ולבריאות, במדור 'חיי רבי' שבועון כפר חב"ד 1914 עמוד 38

קישורים חיצונים

ספרים תורניים העוסקים בפאה נוכרית
קונטרסים ופרסומים שונים

הערות שוליים

  1. דף ע"ב.
  2. רש"י שם, בביאורו השני והעיקרי
  3. דף ק'.
  4. הזכיר זאת בספר מאורי אור: "על כרחך שיער [נאסר] מטעם כמוס, שליטת הקליפה". וכן הגאון רבי נחום רוטשטיין, ראש ישיבת נזר התורה, בתשובה על שיער מהודו ביאר את ההבדל בין שיער תלוש למחובר: "בזמן הנישואין בצירופא דמדת החסד מצד האיש ומדת הדין מצד האשה, אז על האשה שהיא ככלה תעדה כליה משוך חוט של חסד, שעל ידה יבואו כל החסדים שבאים לעולם, ואז היא מכסה שערות ראשה שהדינים יהיו מכוסים ונכנעים והרחמים מנצח את הדין, ועל ידי זה היא משפיעה החסד לכל העולם... ואחר אודיעך כל זאת בין תבין, ביסוד השערה מסטרא דדינין היא השערה היונקת מהגומה שלה, אבל כאשר פסקה יניקתה של השערה, ובפרט כאשר היא מעם הדומה לחמור, שוב לית לן בה, ואדרבה מאחר ונגזר יניקתה נשברו הדינים, והבן".
  5. סימן רמ"ב.
  6. דף ע"ב.
  7. אבן העזר, סימן קט"ו.
  8. בשו"ת מהר"ם אלשקר סימן ל"ה.
  9. ראו בתשובת הגר"מ שטרנבוך, ספר דת והלכה סימן א.
  10. בספרם "מגן גיבורים" או"ח סימן ע"ה
  11. ראה בבשו"ת "שמש ומגן" חלק ב' אה"ע סימן ט"ו והלאה., בספרו "אום אני חומה" דף צ"ד.,מח"ס "נטעי גבריאל", במאמר בקובץ "אור ישראל" ל"ז.,
  12. בספרו "אבני ישפה" חלק ה' סימן קמ"ה.
  13. ראה קובץ "אור ישראל" ל"ו
  14. ראו ספר חן וכבוד שהביא רשימה של עשרות פוסקים מדורנו
  15. ראו שו"ת יביע אומר חלק ה' אבן העזר סימן ה'
  16. שו"ת יביע אומר חלק ט' יו"ד סי' י'
  17. שו"ת יביע אומר חלק ו' או"ח סי' י"ג
  18. שו"ת יביע אומר חלק ט' יו"ד סי' י'
  19. שו"ת יביע אומר חלק חלק ד' אה"ע סי' ג'
  20. בשו"ת יביע אומר חלק ד' יו"ד סי' ח'
  21. ראה בשו"ת יביע אומר חלק ד' יו"ד סי' ח'
  22. בשו"ת יביע אומר חלק ד' אה"ע סימן ג'
  23. ראו החרם במלואו, בספר משא חיים להגר"ח פלאג'י, מנהגים מע' נ' אות ק"נ
  24. בספר הליכות עולם חלק א' פרשת לך לך הלכה ה'
  25. בשו"ת יביע אומר חלק ה' אה"ע סימן ה'
  26. ראה ספר מעיין אומר חלק ט'.
  27. אגרות קודש אדמו"ר מוהריי"צ, כרך ו', עמ' תי"א, באתר HebrewBooks וראה מילים דומות בעמ' הבא תי"ב
  28. אגרות קודש חלק י', איגרת ב'תתק"ע, תרגום מאידיש.
  29. "ספר התולדות" פרק י"א - אגרות קודש דף רכ"ז, וכן בספר "אגרות קודש" להריי"צ, איגרת א'תתנ"ג
  30. אגרות קודש חלק י"ט, איגרת ז'תכ"ה.
  31. תורת מנחם חלק י"ב עמ' קפ"ח.
  32. אגרות קודש חלק י', איגרת ב'תתק"ע. מאידיש: "אגרות קודש מתורגמות" חלק ב'. הובא גם בליקוטי שיחות חלק כ"ג עמ' שמ"ט. איגרת זו נשלחה לכמה ארגוני נשים
  33. אגרות קודש חלק ח', איגרת ב'תס"ג. מאידיש: "אגרות קודש מתורגמות" חלק ב'
  34. אגרות קודש חלק ט"ו, איגרת ה'תקי"ג
  35. תורת מנחם חלק י"ב עמ' קפ"ח, שיחת ר"ח אלול תשי"ד. שיחה זו הובאה גם בספר "ליקוטי שיחות" חלק י"ג עמ' קפ"ח ואילך
  36. אגרות קודש חלק י', איגרת ג'קע"א, מתאריך ו' טבת ה'תשט"ו.
  37. זלמן דובינסקי, בעיות פרנסה לאנ"ש? בגלל חסרון בענין הפאה!  •  מכתב מהרבי בפרסום ראשון אינפו.jpg כ"ט אייר תשע"ד (29.05.2014)
  38. חלק ב' פ"ח אות ט'.
  39. דף רי"ד.
  40. חלק א' סימן י"א וחלק ב' פרק מ"ה הלכה ט"ז
  41. בספריו תבואות שמש אה"ע סימן קל"ז, שמש ומגן חלק ב' סימן ט"ו-י"ז.
  42. אז נדבר,חלק י"ב סימן מ"א.
  43. דת והלכה, סימן א'.
  44. קובץ" בית הלל", קובץ י"ט.
  45. בספר "כבודה של בת מלך"
  46. אור יצחק, אה"ע סימן ג'.
  47. כתב בספרו שערי תורת הבית
  48. בספר "והיה מחניך קדוש"
  49. כתב בקובץ "אור ישראל" ל"ו-ל"ז.
  50. בתשובה כתב יד שהתפרסמה בחוברת 'המשביר', עמ' מ'.
  51. ראו עדותו בספר "חן וכבוד" שנמסרה על ידי הרב יואל שילה מתוך שיחה מוקלטת.
  52. בספרו "דעת יהודה" (תשובות בהלכה ובהנהגה)
  53. בכנס חיזוק מרכזי לאברכים מוצ"ש פרשת וארא תשע"ו, מתוך החוברת "בהתאסף ראשי עם",
  54. תמצית דרשתו בפסח תשע"ח
  55. לקריאת הספר.