מרירות

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מברשת לפסח.png ערך זה זקוק לעריכה: ייתכן שהערך סובל מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

מרירות היא רגש של אדם כלפי מצב נתון שבו הוא נמצא. המעלה שיש ברגש זה על העצבות, היא תנועת החיות שבו המביאה לפעולה לשינוי המצב.

מהותה, מעלתה[עריכה]

המרירות בעבודת ה' היא כאשר האדם מרגיש את עובדת היותו רחוק מהקדושה, ובעקבות כך הוא נמצא במצב של דכדוך הנפש. למרות שגם בעצבות ישנה תנועה דומה של דכדוך הנפש, ישנו חילוק מהותי ביניהם: בעוד שהעצבות באה מיסוד העפר שבאדם, ועל כן הוא נעשה כבד כעפר, ואינו נחלץ לעשות מאומה לשיפור מצבו. לעומת זאת - המרירות מכילה בעצמה אנרגיות של עשיה חיובית לשינוי המצב.

זוהי הסיבה גם לכך, שמרירות מביאה לאחריה לשמחה, כיוון שהאדם רואה את העתיד - שהמצב עומד לעבור שינוי (על ידי עבודתו)[1].

מסיבה זו, למרות שהחסידות שוללת בתכלית את רגש העצבות. מעודדת היא את רגש המרירות, כפתגמו של אדמו"ר הזקן: "עצבות ומרה שחורה - הם דברים אסורים, מרירות היא רפואה בדוקה ומנוסה להצלחה בלימוד ובדרכי עבודת ה'"[2].

המרירות מאופיינת כקטנות וצמצום בעבודת ה' בשונה מההתבוננות בגדולת ה' המאופיינת כגדלות והרחבה[3].

ציטוטים מרבותינו נשיאנו[עריכה]

"...שע"י המרירות והביטושים בבחי' ונפשי כעפר לכל תהי' ולב נשבר תתעלה הנפש ותתנשא ברעש גדול ובאהבה עזה כו', ומחמת זה נמשך גילוי אוא"ס ב"ה ממש, וז"ש וירם קרן לעמו שהרים ונשא אותם עד אא"ס ב"ה ממש למטה כמו למעלה, ותהי השמחה גדולה לאלקים ישמח ישראל בעושיו, וכמאמר ותתן לנו ה' אלקינו כלומר שנתן לנו א"ע כביכול [4]". (אדמו"ר הזקן).

הרבי האמצעי כותב[5]: "שלום שלום לרחוק ולקרוב", שרחוק נעשה קרוב. ואיך נעשה קרוב? ע"י "קרוב ה' לנשברי לב כו...". נשברי לב, אלו הבעלי תשובה "שלבבם נשבר לחלקים קטנים, במרירות עצומה והכנעה גדולה. ורוח נשברה זו, כזבח וכקורבן הוא ממש." וזו תשובה תתאה (המרירות), הגורמת לתשובה עילאה (שמחה). כי רק לאחר ההעבודה מתוך מרירות, נעשה ה' קרוב אליו ואז, שה' קרוב אליו, יכול לעבוד ה' בשמחה. ומביא שני סוגי בכיה – מתוך מרירות ומתוך שמחה (המובאת באות ג שם), כשהבכי מתוך מרירות, מתחלק לשניים – א. ישר כשעולה במחשבתו מצבו הרוחני, בוכה במר נפשו, כעני שנזכר במצבו, שזהו בכיה אמיתית וז"ל "שזהו אמיתיות הכנעת הלב והשפלת עצמו" ב. כשעולה במחשבתו מצבו הרוחני, מתבונן על ריחוקו מאלוקות כתוצאה מחטאיו, ורק לאחר התבוננות זו, בוכה. וזהו בכיה פנימי יותר. (על חשיבות המרירות, כותב בשער התפילה דף סד, עמ' 127).

"... והנה ע"י אתעדל"ת במרירות צעקה זו גורם אתעדל"ע עד יערה רוח ממרום להיות נגלה כבוד הוי' וראו כל בשר עין בעין וגו' כמ"ש במ"א כשם שמלמעלמ"ט כולא קמי' כלא חשיב כך ממטלמ"ע יראו לעיני כל בשר כמו למעלה וזה בחי' אהרן אותיות נראה...[6]" (הרבי הצ"צ).

"...אך הענין הוא מפני שבבחי' מרירות מעורר המשכת ר"ר, כי בחי' רחמים אינו שייך כ"א על מי שהוא במדרגה התחתונה ואין טוב לו, אבל על מי שהוא במדריגה העליונה ואינו חסר לו כלל לא שייך עליו רחמנות כלל, ולעורר בחי' רחמים הוא ע"י שיתבונן איך שהבריאה הוא יש מאין מבחי' שם והארה בעלמא וכ"ש כשנמשך אחר תאוות גשמיות שמתרחק מאד מאור פניו ית', וע"י מרירות זו מעורר ר"ר על נפשו כו', וכתיב ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי שע"י בחי' רחמים אביא אתכם אלי (ונמצא כי ג' דברים פסח מצה ומרור, פסח הוא בחי' הדילוג בחי' המשכת מלכותך לבחי' מצה הוא ביטול היש ע"י המרור קו האמצעי בחי' רחמים)[7]". (הרבי המהר"ש).

"...כאשר מתמרמר מאד בנפשו על החטא ועוון וצר לו מאד מזה ונעשה אצלו הסכם חזק מאד בלבו לסור מדרכי הרע ולעזוב כל דרכי רשע כמ"ש יעזוב רשע דרכו כו', ונק' עזיבת החטא בפו"מ לשנות דרכיו הקודמים מההיפך אל ההיפך כו', דכאשר מרירות נפשו הוא באמת שמתחרט על העבר אז הקבלה וההסכם הוא אמיתי ומשנה דרכו לגמרי כו'. וכמו"כ התשו' על התגברו' החומריו' בכלל גם בדברים המותרי' כו', והיינו לא על חטא ועון בפו"מ ר"ל רק על החומריו' מה שנמשך מאד אחר טבע נפשו הבהמיו' ואינו יכול ליפרד מזה כו', שזהו מצד התקשרות נפשו שמקושר מאד בענינים החומריים אינו יכול ליפרד מהם (ער קען זעך ניט א(זאגין דערפון), וע"י המרירו' ע"ז ה"ה פועל ישועות בנפשו שלא תהי' מקושרת בענינים החומרים ולא תומשך אחר הטבע וישנה דרכו בזה כו'[8]"... (הרבי הרש"ב).

"והנה ראשית העבודה בקירוב האדם לאלוקות, הוא עניין הסמיכה... והתחלה זו היא בק"ש שעהמ"ט, דאז עושה האדם חשבון צדק בנפשו מכל אשר עבר עליו במשך היום... (ע"כ ש) הוא מרוחק מאלוקות בתכלית הריחוק, ויתמרמר בנפשו ע"ז, ובכה יבכה במר נפשו, לכבס בדמעותיו את אשר פגם כו', ובזה הרי נכנע הנה"ב שבו ומתחיל להאיר אור אלוקי בנפשו. ואח"כ בתפילה (בעבודה בשמחה)פועל הכפייה בהנפש הבהמית [9]".

וכן כותב הרבי הריי"צ[10] במכתב בשנת תש"ט: " ...הדעה אשר כל היגיעה בעבודה שבלב היא לבכות, עס זאל זיך גיסן און פליסן, הרי זה חידושה של עבודת החסידות לבכות בתפילה, וכל המרבה לבכות הוא בעל מדרגה גבוהה ולכן צריכים להרבות בזה. וכדי שאכן יבכו בתפילה בהתמרמרות ענוגה זקוקים להכנה אמתית. וההכנה האמיתית היא, לומר תהילים לפני התפילה, פעם או פעמיים, ואז להתפלל בבכיות. הנה בכללות סדר העבודה כזו להרבות בדמע, ובכדי להיות בטוח אשר הדמעות יבוא מעומקא דליבא צריכים להרבות באמירת תהילים, הנה בוודאי לא רק צריכים אלא מוכרחים אבל גם זה צריך להיות בהגבלה". (הרבי הריי"צ).


"..והיינו שההתבוננות במעמדו ומצבו, תביא לידי תוספת התגברות בעבודה. וכמבואר בכ"מ[ פרק לא בתניא.], שדווקא ע"י המרירות, נעשית השמחה אח"כ גדולה יותר... וכן הוא גם בעבודה, שבשעה שעושה חשבון ע"ד מעמדו ומצבו, ונעשה (אז) בגודל המרירות מזה – הרי מרירות זו, (על) מעמדו ומצבו, צריך להביא לידי התעוררות ותוספת כוח. שע"י זה "ידלג" (ער זאל ארויסשפרינגען), ממצבו בהיותו "למטה מטה עד אין תכלית" והתקשר עם "למעלה מעלה עד אין קץ[11]".

"... וענין יריית החץ ע"י הקשת הוא באופן שכל מה שמושכים את יתר הקשת למטה יותר אזי תגדל יותר מרוצת החץ לפגוע באויב הרחוק ביותר. ודוגמתו בעבודה הרוחנית, שככל שיגדל אצלו ענין המיצר, ע"י ההוספה והריבוי בהתבוננות שמביאה לידי מרירות כו', יוכל להגיע בריחוק ובעומק יותר לבער אפילו דקות הרע. והיינו, שככל שיתוסף בענין המיצר, יגיע לתשובה שלימה יותר ועד לתשובה עילאה בתכלית. וזהו כללות הענין בעבודת האדם, שדוקא מן המיצר באים למרחב האמיתי ועד למרחב העצמי[12]". (הרבי).

עבודה מתוך שמחה[עריכה]

אז אומנם תורת החסידות דורשת לעיתים עבודה מתוך מרירות אך כיצד הדבר מסתדר עם הצד שני אשר ידוע ומזוהה יותר עם עדת החסידים והחסידות והוא העניין של עבודה מתוך שמחה. "על פי הידוע בביאור לשון חז"ל תשובה ומעשים טובים, שעל ידי התשובה המעשים (דהמצוות) הם טובים ומאירים, יש לומר, דעל ידי שהתשובה היא בשמחה... על ידי זה מיתוסף בהשמחה ובהשלימות דלימוד התורה וקיום המצוות שלאחרי התשובה [13]".

מסופר על רבי לוי יצחק מברדיטשוב זצוק"ל, שפעם מצאוהו לפנות בוקר רוקד בשמחה גדולה. על השאלה לפשר שמחה זו, ענה, שכאשר התעמק בברכות השחר בפירוש הברכה "שלא עשני גוי", והתבונן ממה ניצול ומה טוב חלקו גורלו וירושתו שהוא יהודי, הנה אין לך שמחה גדולה מזו.

כן מסופר כי בימי הבעש"ט התגורר בעיירה ליובאוויטש יהודי שהיה מהדמויות הבולטות בעיירה, וכינויו - רבי ישראל השמח. הוא היה נוהג לומר: "מצוה בלא כוונה כגוף בלא נשמה" וכוונת המצווה היא שהמצווה באה מן המְצַוֶוה (הקב"ה). מצוה היא צו שבא מהמְצַוֶוה, והמְצַוֶוה הוא "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", הבורא ברוך הוא, המוציא מכל בוץ. ובכן, כשאני, ישראליק, אפס האדם, זוכה לקיים ציוויו של א-ל יחיד יתברך, הרי עלי לכרכר ולפזז ולרקוד בשמחה רבה [14].

"עבודת ה' צריכה להיות בשמחה כמו שכתוב: "עבדו את ה' בשמחה" וכתיב: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב". ומכיוון שהאדם צריך לעבוד את ה' בכל ענייניו, "וכל מעשיך יהיו לשם שמים" (ויתירה מזו) "בכל דרכיך דעהו", ועד שזהו (עבודת ה') תכלית כל בריאתו כמאמר רז"ל: אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני, הרי נמצא שצריך להיות תמיד בשמחה [15]".

בהיום יום ח' כסליו מובא: אדם יתבונן, כמה גדולים חסדי ברוך-הוא שכזה קטן שבקטנים כמו האדם, יכול הוא לעשות נחת רוח גדול ועצום לגדול הגדולים וכמו שכתוב "ולגדולתו אין חקר", צריך האדם להיות תמיד במצב-רוח מרומם ולעשות את העבודה בלב ונפש חפצה.

א"כ לפי"ז נשאלת השאלה - מהי הדרך בעבודת ה' בה החסידות תובעת שנעבוד בה, עבודה מתוך שמחה או שמא עבודה מתוך מרירות?

שילוב המרירות עם השמחה[עריכה]

הרבי מסביר באחת מן השיחות[16] שיש שני אופנים בעבודה במרירות- א. בליל שישי לפעול עם עניין המרירות, ובשבת עם השמחה.

ב. לפעול עם שני העניינים יחד.

בקונטרס העבודה, כותב הרבי הרש"ב, כי ישנם שני סוגי עבודות - עבודה כללית ועבודה פרטית. עבודה כללית ענינה היא שמחה, עבודה פרטית ענינה מרירות. עבודה כללית לדוגמא התבוננות בציור כללי, כלומר, בלי להתבונן בפרטי הציור אלא בציור הכללי. עבודה פרטית – התבוננות בפרטי הציור.

"וזהו גם הביאור בדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר, שח"י אלול מביא חיות בכל עניני אלול, גם בענייני המרירות שבאלול - כי, מרירות אמתית ותקיפה, מתעוררת כתוצאה מהרגש האדם עד כמה נוגעת עבודתו למעלה, ורגש זה בא ע"י חיות ושמחה דווקא..." הרמב"ם כותב [בהלכות לולב בסופן], שחיוב השמחה הוא בכל מצווה ובכל עניין של עבודת ה'. כלומר, כל דבר שקשור לעבודת ה', צריך להיעשות בשמחה דווקא. "...ומזה מובן, שגם עניין המרירות, צ"ל בשמחה – דכיוון שהמרירות שייכת למצוות ועבודת התשובה, הרי זה בכל עניני המצוות ועבודת ה' שצריכים להעשות בשמחה דווקא". ומדוע שיהודי יתמרמר, ויהיה שמח מכך? הסיבה לשמחה במרירות, היא שבשעה שרואה יהודי שהוא עצמו, מתמרמר ע"כ ש"אנוכי אסתר הסתיר פני מהם כו'" מזה שרואה שהוא במרירות על ההסתר, (וע"כ – על עבודו הרוחנית מתמרמר), יתמרמר כולו מתוך שמחה...[17]".

סוגים שונים[עריכה]

קיימים סוגים שונים של מרירות: אחד מהם הוא מרירות השיעבוד[דרושה הבהרה] הגורמת צער[18]. מרירות זו, למרות היותה שפלה ונמוכה, ולעיתים אף אסורה[דרושה הבהרה], שורשה מגיע ממקום גבוהה[דרושה הבהרה]. דרגה זו נרמזת בשמו של אחשורוש[דרוש מקור].

דרגה נוספת היא, המרירות שבאופן של זית[19]. מרירות זו אינה קדושה אלא נובעת מהסטרא אחרא, ועליו להלחם בה[דרוש מקור].

המרירות בהיסטוריה החסידית[עריכה]

חסידים רבים הייתה עבודתם באופן של מרירות, ביניהם ניתן למצוא את ר' הלל מפאריטש,[דרוש מקור] ר' ישראל נח שניאורסון [20] והרב יעקב מרדכי בזפלוב (הרב מפולטובה)[21] חסידו של אדמו"ר המהר"ש ובהמשך של בנו אדמו"ר הרש"ב.

גם בין ניגוני חב"ד ישנם ניגונים הכוללים תנועות מרירות המכילים גם שמחה כמו: ניגון דביקות מיוחס לאדמו"ר הצמח צדק, וואלאך לר' מאיר שלמה ינובסקי (אשר חלקו הראשון הוא מרירות והשני שמחה) וניגון לברכת כהנים.

ישנם ניגונים הכוללים דווקא מרירות בלבד, כגון ניגון מארץ ישראל וניגון מיוחס לחסידי אדמו"ר הזקן.

מרירות בזמננו[עריכה]

בזמננו הנוכחי, מציין הרבי[22], כי "ענין המרירות שבתשובה אינו שייך בדורנו זה האחרון, דרא דעקבתא דמשיחא, כיון שבדורנו אין לנו כח לענין המרירות וכו', וצריכים התחזקות והתעודדות יתירה כו', ולכן בדורנו זה עבודת התשובה היא מתוך שמחה דוקא ואין צריך להיות כלל ענין של מרירות" .

הרבי מדגיש שאף בדורות הקודמים, הייתה המרירות נדרשת לרגע קטן בלבד, ואילו מיד לאחריה חזרו לעבוד באופן של שמחה. אך בדורנו היא אינה נדרשת כל כך: "הנה עוד זאת, הרי מבואר באגרת התשובה שם, שהתשובה מתוך מרירות היא תשובה תתאה, והתשובה מתוך שמחה היא תשובה עילאה, והרי בדורנו זה, בעקבתא דמשיחא, אחרי כל הצרות והיסורים וכו'.. הרי כל ישראל הם במצב הכי עליון והכי נעלה, ושייכים לתשובה עילאה דייקא, שהיא מתוך שמחה" .

פעם פגש ר' מענדל פוטרפאס באחד מתלמידיו החביבים, הרב טוביה בולטון, כשהיה נדמה שפניו לא זוהרות במיוחד. הייתכן, פנה אליו ר' מענדל, שחסיד לא יהיה בשמחה?! כשר' טוביה ניסה להתנצל על הסיבות שגרמו לו שלא להאיר פנים באותו רגע, אמר לו ר' מענדל: יודע אתה כי נשלחתי, בעוונותי הרבים נגד המשטר הסובייטי, אל ה"לאגער" - מחנה העבודה בסיביר, ושהיתי שם במשך כמה וכמה שנים. היה לי קשה מאד לשמור שם את יום השבת קודש, ובכל זאת הצלחתי במשימה – ואינני מחזיק טובה לעצמי על זה. היה לי קשה מאד לשמור שם על כשרות האכילה והשתייה, והיו אפילו זמנים שלא היה מה לאכול כלל מלבד מאכלים לא כשרים, וברוך ד' החזקתי מעמד – ואינני מחזיק טובה לעצמי גם על זה. רק על דבר אחד הנני מחזיק טובה לעצמי: על שבכל השנים הללו בהם שהינו במקום כה מדכא – לא נפלתי אפילו פעם אחת בעצבות ואפילו לא במרירות. רק על כך הנני יכול להחזיק טובה לעצמי [23].

הרבי אמר פעם, שהרבי הריי"צ העיד על עצמו, שתנועת הנפש שלו היא שמחה, לכן, עבד על עצמו נגד מידה זו, עד ששונא הוא הוללות וליצנות בכל ליבו. והרבי אמר שאצלו הדבר הוא להפך - תנועת הנפש שלו היא מרירות, וכיוון שעבד על עצמו, הוא שונא מרירות ועצבות [24].

ראו גם[עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכה]

הערות שוליים

  1. תניא - פרק כ"ו.
  2. אגרות קודש אדמו"ר הריי"צ באגרת ב'תתקצב בשם אדמו"ר הצמח צדק.
  3. מאמרי אדה"ז תקס"ב ח"א ס"ע קסג ואילך, הובא גם במאמר הרבי מש"פ מקץ מבה"ח טבת ד' דחנוכה תשכ"ד.
  4. מאמרי אדה"ז - תקע"ב , מאמר ד"ה 'האזינו השמים', דף ח.
  5. שער התשובה, הוצאת 'סדרת המעיינות', עמ' 82, אות ב.
  6. אור התורה, במדבר - כרך ב , הוספות - פרשת בהעלותך, כט.
  7. תורת שמואל - תרכ"ט, מאמר ד"ה 'מצה זו כו' , דף קמב.
  8. המשך תער"ב - חלק ראשון, שבת תשובה תער"ג, דף קמו.
  9. ספר המאמרים קונטרסים חלק א' עמוד 378.
  10. ליקוטי דיבורים (מתורגם ללה"ק) ג-ד, ליקוט כח, עמ' 699.
  11. תורת מנחם כרך יא, עמ' 227.
  12. תורת מנחם, כרך ל' - תשכ"א חלק שני, פורים ה'תשכ"א עמ' 128.
  13. ספר המאמרים מלוקט ה' עמוד ס'.
  14. ליקוטי דיבורים, א-ב, עמ' 251.
  15. מאמר ש"פ תצא, י"ג אלול תשמ"א.
  16. כרך מא, עמ' 293.
  17. תורת מנחם - כרך ו, שיחת ח"י אלול תשי"ב, עמ' 158.
  18. כמו "שורש פורה ראש"[דרושה הבהרה]
  19. על משקל מאמר הגמרא (מסכת עירובין דף י"ח עמוד ב'): "אמרה יונה לפני הקב"ה: רבונו של עולם! יהיו מזונותי מרורין כזית ומסורין בידך ואל יהיו מתוקין כדבש ותלוין ביד בשר ודם"
  20. מסופר שבשעה שהסתלק הצ"צ, קיימו מנינים רבים כדי שכל בני הצ"צ יוכלו לעלות לפני התיבה. אחד הרבנים מנכדי הצ"צ, תאר את תפילתם של שלשה מבניו: רבי יהודה לייב- היה מתפלל מבחינת תענוג. רבי חיים ש"ז- בחינת אהבה. ר' ישראל נח-בבחינת מרירות. והרבי המהר"ש-לא הראה שום דביקות, ולא האריך בתפילה (לראיית המתפללים) אלא שמו לב לכך שהרבי מסתתר מתחת לטלית. בשעת אמירת 'ובא לציון', אחד הציץ מתחת לטליתו וראהו מחליף תפילין דשמושא רבה והרבי נתן לו סנוקרת על אפו - בית רבי, ח"ג, פ"ח.
  21. תורת מנחם כרך ד, עמ' רעו.
  22. מאמר דיבור המתחיל "מרגלא בפומי' דרבא" תשמ"ו
  23. חוברת עבודת השמחה, לעבדך באמת.
  24. מובא בריש ח"א של סדרת הספרים 'פניני התניא' לרב חיים לוי יצחק גינזבורג.