מצח

המצח הוא חלק הגולגולת המכסה על המוח האמצעי, ועניינו ב"עבודה" הוא הסכם נפשי חזק למעלה מטעם ודעת (שטעם ודעת לא יכולים לסתור אותו),

עניינו באלוקות

בכלל אומרת התורה ש"מבשרי אחזה אלוקה": מכיוון שצורת האדם ומבנה איבריו משתלשלים מהעולמות הרוחניים, מהווים האיברים משל לעולמות, ולכן גם אפשר (וצריך) ללמוד מזה עניינים בעבודת ה'.

מכסה את הדעת

הראש בפרט כלול ממוח וגולגולת, הגולגולת הוא משל לרצון והמוח לפנימיות הרצון אבל רצון לדבר מסויים יכול לנבוע משתי סיבות שונות: או מכיוון שטבע האדם להתענג בדבר מסוג זה, או משום שהוא מבין שהדבר טוב עבורו. על זה אמרו "אית רצון ואית רצון" – כשם שבנפש יש רצון תחתון הנמשך מהשכל, ורצון עליון שלמעלה מהשכל, כך הדבר למעלה: מצחא דא"א מכסה את פנימיות הכתר, ו"מצחא דז"א מכסה על המוחין

מקומו פנוי משערות

שערות מורות על המשכה פנימית, הבאה ע"י צמצומים (כדי שהמקבל יוכל לקבל מהמשפיע צריך המשפיע לצמצם עצמו). ולכן, המשכת התורה היא על ידי שערות (צמצומים), אבל המצוות הם גילוי הרצון העליון - הארת פנים בלא צמצום כלל. דהיינו, הרצון אמנם מתגלה בדברים גשמיים נמוכים, אבל מה שמתגלה בהם הוא הרצון עצמו.

בעבודה

מצחא דז"א

במוח ג' חללים, והמצח כנגד מח הדעת. כוחה הכללי של הגולגולת לכסות את המוח נובע מכך שהיא למעלה ממנו, וכוחו הפרטי של המצח לכסות על הדעת, הוא ההסכם שנשאר במשך היום לילך אחרי ה' ולדבקה בו גם כשיהיה טרוד בעסק המו"מ בטרדא גדולה (דהיינו, ההסכם שאחרי התפילה חזק הרבה יותר מהרצון הנעשה ע"י כח הדעת בשעת התפילה.

מצחא דאריך אנפין

מצחא דא"א נקרא לעיתים גם מצחא דא"ק או מצחא דעתיקא קדישא

ההבדלים ביניהם

א. מצחא דא"א הוא הרצון העליון שלמעלה מן הטעם "שתוק, כך עלה במחשבה לפני", והוא היפך מצחא דז"א, שהוא הרצון שלמטה מהשכל. ב. מצחא דז"א הוא שהמוחין הסתלקו מהמידות, אבל במצחא דא"א מאיר ח"ס ורדל"א בגילוי, ומה שהוא מעלים עליהם הרי זה רק לגבי המקבלים. ג. ולכן ממצחא דז"א יתכנו דינים (כי מצד הדעת אפשר לסבול את ההיפוך, וכשמסתלקים המוחין אינו יכול לסבול עוד), אבל מצחא דא"א כולו חסדים (כי מצד האמת ה"מוחין" שלו לא מסתלקים לעולם, ורק שהמקבלים לא יכולים להשיגם).