רבי טרפון

התנא האלוקי רבי טרפון הכהן זיע היה רבם של התנאים רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבה בן יוסף. הי' גדול בענקים והוא נקרא בפי חזל בשם אביהם של כל ישראל [גמ' מס' מגילה]. נמנה בדור השני לתנאים, הוא נולד בסוף ימי בית שני, ורוב ימיו היו בתקופה שאחרי חורבנה. הוא הי' מראשי החכמים בדורו, יחד עם חביריו התנאים רבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע בן חנניא. הי' עשיר מופלג, וארוך [גבוה] בדורו, ויש לומר שלמד תורה מפי התנא רבן יוחנן בן זכאי, והי' בזמן הבית ועפי רוב נחלק עם התנאים רבי אליעזר הגדול בן הורקנוס ורבי יהושע בן חנניה ותלמידם רבי עקיבה בן יוסף.

הי' מראשי המדברים הזקנים, והוא הי' גם בזמן שהורידו את התנא רבן גמליאל דיבנה מהנשיאות [עי' ברכות דף כז ואילך], והי' לו בן, רבי שמעון בן טרפון שמו וגם בת היתה לו.

כשמתה אשתו אמר לאחותה של אשתו הכנסי וגדלי בני אחותך.

יש מחשיבים אותו כאחד מעשרה הרוגי מלכות.

ציונו הק' [שאושר עי גדולי עולם כהגהק רבי סלמאן מוצפי בעל השפתי צדיקים, בעל המסעות ארץ ישראל, בעל היחוס אבות זצל ועוד] נמצא בין עיהק צפת למירון, בדרך עפר משמאל למערת האדרא, בראש ההר ועץ גבוה מתנוסס ליד הציון ומחפה בענפיו עליו.

= רבי טרפון באור החסידות

השם טרפון... זהו שם בלעז, לא בלשון הקודש, ועל כרחך שהוא הי' נקרא בשם זה, וכך הוא נקרא גם במשנה, משום שהשם קשור באופן עבודתו...

והנה, שמו של תנא [וכיוצא בזה] בלשון הקודש מורה על סדר עבודה על דרך הרגיל, בקדושה. ואילו שמו של תנא [וכיוצא בזה] בלעז, בלשון האומות, מורה על סדר עבודה שלא על דרך הרגיל, על דרך עבודת התשובה, ההופכת את הלעז לקדושה, השם בלעז נהי' שמו של תנא האומר דברי תורה המובאים במשנה... שם בלשון הקודש לא הי' כולל בהכרח את העבודה של שינו הטבע, בדוגמת הנהגתו של יהודי בד' אמות של קדושה, או העבודה של הנשמה למעלה - שבהיותה במקומה האמיתי, מקום הקדושה, אין לדעת אם זוהי עבודה אמיתית, בכח עצמו [בשינוי טבעה]. מה שאין כן השם רבי טרפון מורה שעבודתו כוללת גם את הירידה למקום שאינו קדושה מצד עצמו, ושם עושים עבודה אמיתית, היפך הטבע, להפכו לקדושה.

ויש להוסיף, שזה נרמז גם בשם טרפון עצמו, טרפון הוא גם אותיות טרף, על דרך בנימין זאב יטרף [ בראשית מט, כז], המורה על עבודה של חטיפה בניגוד לרצון הנחטף [ראה לקוש חכה עמ' 275], שזוהי עבודה אמיתית, עד לשלימות בזה - עבודת התשובה, שחוטפים את ניצות הקדושה המצויים ברשות הקליפה ומעלים אותם לקדושה. [ספר השיחות תשנ חל' ב' עמוד 511]