מלאכת לש

מלאכת לש היא אחת ממלאכות שבת, ומהותה גיבול שני גופים דהיינו קמח ומים או עפר ומים באופן שנעשים לגוף אחד.

בברייתא

תניא אחד נותן את הקמח ואחד נותן לתוכו מים האחרון חייב דברי רבי רבי יוסי בר יהודה אומר אינו חייב עד שיגבל

— שבת קנה, ב

גיבול בקמח ובשאר מאכלים

שני שלבים יש במלאכת הלישה: א נתינת מים לקמח ב גיבול הקמח והמים. ונחלקו בגמרא ובפוסקים מאימתי הוא חייב האם משעת נתינת המים או שאינו חייב עד שיגבל - בדבר בר גיבול כגון קמח ועפר. לרבי חייב משעת נתינת המים בקמח, לפי שמה שמתערבים הקמח והמים היא המלאכה, כי על ידי זה נעשים לגוף אחד, ואילו לרבי יוסי בן רבי יהודה אינו חייב עד שיגבל, לפי שהגיבול עצמו הוא המלאכה, שעי"ז נעשה לעיסה.

להלכה דעת רוב פוסקים שהלכה כריבר"י שאינו חייב עד שיגבל. ומ"מ גם לדבריו אסורה נתינת המים מדרבנן.

ודעת ספר התרומה וסיעתו שהלכה כרבי שחייב משעת נתינת המים, ומ"מ גם לדבריו אסורה הלישה עצמה.

ולמעשה פסק השו"ע שמעיקר הדין הלכה כרוב הפוסקים שאינו חייב עד שיגבל, אמנם נהגו להחמיר כסה"ת שמנתינת מים חייב.

גיבול בשאר מאכלים

נפסק בשולחן ערוך אדמו"ר הזקן: הלש הוא מאבות מלאכות, ואינו חייב בנתינת המים לתוך הקמח בלבד אלא עד שיגבל כדרכו בחולק, ואין המגבל חייב אלא בדברים שהם בני גיבול כגון קמח או עפר לטיט של בנין, אבל אפר וחול הגס ומורסן וקמח קלי וכיוצא בהם, לאו בני גיבול הן והמגבלן פטור. אבל אסור מדברי סופרים לגבל קמח קלי הרבה, שמא יבא לגבל קמח שאינו קלי ויתחייב, אבל מותר לגבל את הקלי מעט מעט שזהו שינוי מדרך החול, (ואפילו אם הגיבול הוא עב וקשה ונראה כלש, מותר כיון שמגבל בשינוי), אבל תבואה שלא הביאה שליש שקלו אותה ואח"כ טחנו אותה גסה והרי היא כחול והיא הנקראת שתיתא מותר לגבל ממנה בחומץ וכיוצא בו אפילו הרבה בבת אחת, והוא שיהיה הגיבול רך, אבל קשה אסור מפני שנראה כלש (אלא אם כן מגבל מעט מעט כמו שנתבאר בקלי) ואפילו ברך צריך לשנות מעט אם עושה הרבה בבת אחת, כיצד נותן את השתיתא ואח"כ נותן את החומץ אם הוא מקום שרגילין בו בחול ליתן החומץ תחלה, ובמקום שרגילין בחול ליתן השתיתא תחלה יתנו בשבת החומץ תחלה.

ויש חולקין על כל זה ואומרים שאין חילוק בין דברים שהם בני גיבול לדברים שאינן בני גיבול, ובכולן חייב בנתינת מים לבד, או אחד משאר משקין ומי פירות אע"פ שלא גיבל כלל, כי נתינת המים זהו גיבולו, אלא אם כן הגיבול הוא רך שאז אין כאן לישה כלל, ואין איסורו אלא מדברי סופרים והתירוהו לצורך השבת ע"י שינוי שיתבאר בין בדברים שהם בני גיבול בין בדברים שאינן בני גיבול, ולפיכך בין קלי בין שתיתא אסור ליתן בהם המשקה בשבת אפילו בשינוי מדרך החול, אלא אם כן הוא גיבול רך שאז מותר ליתן בשינוי דהיינו ליתן השתיתא תחלה ואח"כ החומץ במקום שזהו שינוי או להפך במקום שההפך הוא שינוי, וכשנותן בשינוי מותר לגבל אפילו הרבה בבת אחת כיון שהוא גיבול רך, אבל גיבול עב אסור בכל ענין משום לשריז אלא אם כן נתן המשקה כבר מבעוד יום, אזי מותר לגבל בשבת (מעט מעט), בין בקלי בין בשתיתא.

ולפי סברא הראשונה חרדל שלשו מערב שבת יכול לערבו במשקה למחר בין ביד, בין בכף וליתן לתוכו דבש ובלבד שלא יטרוף בכח אלא מערבו מעט מעט.

חידושי הצמח צדק

בגמרא (שבת קמ, א) מובא: איתמר חרדל שלשו מערב שבת למחר אמר רב ממחו בכלי אבל לא ביד, אמר ליה שמואל ביד אטו כל יומא ממחו ליה ביד מאכל חמורים הוא אלא אמר שמואל ממחו ביד ואינו ממחו בכלי אתמר רבי אלעזר אמר אחד זה ואחד זה אסור, ורבי יוחנן אמר אחד זה ואחד זה מותר אביי ורבא דאמרי תרוייהו אין הלכה כרבי יוחנן קם רבי יוחנן בשיטתיה דרבי אלעזר קם רבי אלעזר בשיטתיה דשמואל". להלכה פוסקים כי בחרדל - שאין בגיבולו איסור מהתורה מותר לשנות על ידי שינוי,

הצמח צדק. מבאר כי כל זה רק לדעת המקילים ופוסקים כרבי יהודה ברבי יוסי, אך לפי דעת רש"י שההלכה היא כרבי, אם כן ברור שאין תועלת בתועלת באופן השינוי בגיבול שהרי העבירה הוא בעצם המים ולכן חייב להיות השינוי בעצם יציקת המים דהיינו שתהיה בלילה רכה, או באופן שכבר יצק בו משקים מערב שבת (בהדגשת הצ"מ שמדובר באופן שכבר התחילה הבלילה ולא רק כמה טיפות).