לחם

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

לחם הוא מאכל בסיסי המורכב מאחד מחמשת מיני דגן ומזין את הגוף בשיעור שמברכים עליו ברכת המזון.

הגמרא

באמרי בינה (שער קריאת שמע ע' נב) מבואר כי התלמוד נקראת לחם כמאמר רז"ל "דגנך זה תלמוד כו'", והוא עיקר המזון לנשמות שנקראו אדם, וכמו שכתוב לכו לחמו בלחמי, וכמו שכתוב ותורתך בתוך מעי, (וכמו שמכריזין בגן עדן "אשרי מי שבא לאן ותלמודו שלמד בעוה"ז בידו", כי הוא מזון לנשמות בג"ע), זאת לעומת "תירושך ויצהרך שהם פנימיות התורה שנקראים יין ושמן כידוע.

כמו שהדגן הגשמי ממש מזון לנפש הטבעית, על דרך שאמרו "אין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן דוקא", הרי אור הדעת להכיר אביו ואמו תלוי בטעם שיטעום לחם, וקודם שיטעום טעם לחם דגן אין בו הדעת להכיר לקרות אבא ואמא, כך בנשמה האלקית אין בה בחינת הדעת להכיר לאביו שבשמים עד שיטעום דגן שהוא התלמוד דוקא.

דבר פלא לכאורה, מהיכולת לתלמוד לענין הכרת בדעת באלקות? שהרי אמר הפסוק "וידעת היום" כו', ויוכל להיות הדעת והשגה באלקות, גם בלא טעם לחמה של תורה בנגלה (ודורות הראשונים שקודם מתן תורה יוכיחו כחנוך] ומתושלח וכהאי גוונא, דכתיב "ויתהלך חנוך את האלקים" כו', אבל אברהם קיים כל התורה כו' ולמד כל התורה כולה כו'.

ענין הטעם שבתלמוד בדווקא

ומבאר אדמו"ר האמצעי: פשטות המשל של טעם לחם, דגן היינו כשהפת נאפה בתנור שאז יש בו טעם, ולא כשאינו אפוי, ומכל שכן הכוסס את החטה כו' שאינו מזון לחם כלל, ולכך דקדק לומר טעם דגן, והנמשל הוא התלמוד דוקא שהוא גם כן בבחינת הטעם דוקא, וכידוע בעץ חיים שהתלמוד בבריאה ומשנה ביצירה ומקרא בעשיה, ובריאה הוא בחי' חב"ד), וביאור הדבר הנה ידוע בשרש ענין התלמוד שאינו רק טעמי המשניות כמו "מאי טעמיה דרבי פלוני" כו', כי במשנה שונה ההלכה והדין בפסק הדבר לבד בלי טעם לדבר כלל וכלל, ולכך נקראים לומדי המשניות לבד מבלי עולם כידוע, ובתלמוד בא לפרש ולבאר טעם לפסק ההלכה, והוא בחינת המוחין של המדות, כי עיקר המשנה היא רק בחינת המדות דיצירה - טמא טהור כו', חייב זכאי כו', והשכל והטעם של כל מדה הוא מפורש בתלמוד, (ולכך נק' בכלל "מ"ט פנים טמא", כי "פנים בהלכה" הוא הטעם והשכל, ומ"ט פנים הן לז' מדות שכל אחד כלול מז', ולכך איתא דהתלמוד בבריאה ומשנה ביצירה).

בכך נמשל התלמוד ללחם, כמו הלחם שיש בו ב' דברים: הא' עצם ממשות גשם הלחם, והב' טעמו הרוחני שלועס בשיניו וטועמו בחיך, (וכידוע דמה שכתוב "ולחם לבב אנוש יסעד" היינו אחר שנכנס המאכל בקיבה בבישול וגשמיותו נחלק לחיות האברים, ופנימיותו עולה ללב לסעדו מיד ולמוח לחזק השכל, והוא אשר התינוק יודע לקרות כנ"ל והוא טעם דגן, ובאמת עיקר טעם לחם הוא בחיך הטועם קודם שיבא בקיבה להתבשל, כי שינים טוחנות ומפרידות החלקים שבו להוציא טעמו הרוחני, אחר כך על ידי חיך הטועם שעולה למוח.

ליבון ההלכה - לעיסה רוחנית

וזהו ענין לבון הלכתא שזהו לבון שינים הנקרא גירסא שמפרר לחלקים כמו חטים גרוסים, כך הלומד בפה ומחלק לחלקים כל דבר בפני עצמו ואחר כך החיך יטעום טעם האוכל שהוא החכמה הרוחנית שבדבר ה' זו הלכה, ומחמת זה נתחזקו מוחין של הנשמה האלקית ברוחניות יותר מהתחזקות אברים שבה על ידי גופו של הלכה שגורס ונכנס אח"כ בתוך מעיו, כמו שכתוב "ותורתך בתוך מעי", שחיזוק זה אינו רק כמו חיזוק גשמי דלב ואברים ע"י האכילה גשמית.

ועם זה יובן שההכרה בדעת רוחני האלקי בנשמות אינו בא רק ע"י טעם דגן שהוא התלמוד דוקא, כמו שעל ידי הלחם הנטעם יחזק הרוחניות של המוחין שבראש, (ולכך נשמות בגן עדן אין משיגים אלקות רק על ידי טעם תלמוד שלמדו בעולם הזה דוקא, ודורות הראשונים שהכירו בדעת בלא לחמה של תורה הרי גם לאבות לא נגלה שמו העצמי וכמ"ש ושמי הויה לא כו' רק באל שדי שהוא בחי' המל' לכך הכירו הראשונים והוא שלא הכירו בבחינת עצמיות כבן לאב לקרות אבא, כמו כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו כו' והתורה שרשה בעצמיות המוחין וז"ש ג' קשרין הן ישראל באורייתא כו', וכלך ע"י טעם דגן דתלמוד הכירו ישראל דוקא לקרות אבא לבד, ולא אמר שע"י טעם דגן יהיה לו דעת לתינוק זולת זה משום דהא בהא תליא), וזהו ואספת דגנך הוא לחמה של תורה שהוא מזון עצמי לנפש האלקית שידע לקרות אבא בבחי' עצמיות שלמעלה מן ההשג' של הראשונים משום דישראל עלו במחשבה כו' ואח"כ אמר תירושך ויצהרך שהן בחינת יין ושמן פנימית ורזין דאורייתא כנ"ל. כל זה לעומת פנימיות התורה שבה הטעם מושג מיד בבחינת יין.