אחליפו דוכתייהו

על פי המבואר בתורת הקבלה, הנה, בגלל ההפשטה של אור הספירות, יתכן מצב של "אחליפו דוכתייהו" (החלפת מקומותיהם) - אור החסד בכלי הגבורה ואור הגבורה בכלי החסד.

והביאור בזה, הנה הספירות האלקיות שהאציל הקב"ה בכדי להאיר ולפעול בהן בעולמות - הן אורות המלובשים בכלים, וע"י התלבשותן הם מאירים לעולמות, ומבלעדי התלבשותם אינם מאירים למטה - לנבראים המוגבלים, משום שהאורות לכשלעצמם הריהם מופשטים מכל הגדרה וציור מוגבל, ורק הכלים - הם אשר מגבילים ומגדירים את האורות, ומאפשרים את ירידתם למטה - לפעול את פעולתם בנבראים.

ויש בזה שתי שיטות:

שיטה א. שהאורות אכן מופשטים לגמרי, ואין בהם - באופן מוחלט - שום ציור והגדרה כלל. ורק כאשר האור מתלבש ועובר דרך הכלי המוגבל ומוגדר בענינו (כמו כלי החסד או הגבורה וכדומה), מתקבל אצל הנבראים השפעת אור החסד או הגבורה וכדומה. אבל אין זה מצד האור (המופשט), אלא מצד הכלי המוגדר ומוגבל בציורו הספיציפי.

שיטה ב. שגם באורות מצד עצמם - בטרם התלבשותם בכלים - ישנה התחלקות והגדרה, כמו "אור החסד" "אור הגבורה" וכדומה, לפי שהם רק התפשטות מעצם האורות כפי שהם כלולים בעצמות אור אין סוף ב"ה, לפיכך הם מוגדרים ומחולקים לעשר. אלא שמכל מקום ההגדרה שבאורות אינה ממשית ומוחשית, נראית וגלויה לנבראים, וביחס לנבראים - האורות מופשטים לגמרי, ואלמלא התלבשות האורות בכלים המוגבלים אשר חושפים את ההגדרה והציור הפנימי והנעלם שבאורות - אין באפשרות האורות לרדת ולפעול בקרב הנבראים.

ואולי יש לומר בדרך אפשר, שאין מחלוקת בין בעלי שתי השיטות הנ"ל, ואלו ואלו דברי אלקים חיים, וחד אמר חדא וחד אמר חדא. כי אכן באמת מצד עצם עצמותן של האורות - כפי שהם כלולים ומאוחדים בשרשם ומקורם - עצמות אור א"ס ב"ה, הם מופשטים לגמרי מכל ציור והגדרה, ולכן גם בחיצוניותן הם מופשטים מהשגת הנבראים, ורק הכלים - הם אלו שחושפים את הציור שבהם. אולם מכיון שכח הבלי גבול וכח הגבול, קוים שקולים הם באין סוף ב"ה (מצד שלימותו), לכן קיימת בחיצוניות האור הגדרה וציור, אלא שזה נמצא בהעלם עד שהכלים יחשפו זאת.

נמצא כי לפי כל השיטות והדעות, הנה, האורות שבספירות - לפחות ביחס לכלים ולנבראים - הרי הם מופשטים ומושללים מכל גדר וציור, לכן אפשר שיהיה "אור החסד" בכלי הגבורה, וכן להיפך. מפני שאעפ"י שמהיות האורות - פנימיים ולא מקיפים, הרי הם מוגדרים ומותאמים לכלים הקולטים אותם, כגון אור החסד בכלי החסד, אור הגבורה בכלי הגבורה וכו', אבל התאמה זו נעלמת, שאין ההגבלה שבאור - ניכרת וגלויה, אלא האור מופשט מכל גדר. ולכן אפשרי הדבר שיהיה "אור החסד בכלי הגבורה" וכדומה.

"אחליפו דוכתייהו" - אור החסד בכלי הגבורה או להיפך, בא לידי ביטוי בפעולה שמטרתה נקבעת לפי האור אבל צורתה באופן הכלי, כגון אור החסד בכלי הגבורה, שמצד אור החסד באה השפעה רבה, אך מכיון שאין המקבלים יכולים לקבל רוב טובה, צריכה ההשפעה להצטמצם בכלי הגבורה, וזאת בשביל שהחסד יהיה מושלם.

שאלת משיחיותו של הרבי מלובביץ' נהפכה זה מכבר לסוגיה ציבורית החורגת בהרבה מגבולות חסידות חב"ד. העובדה שכ-330 שנה אחרי טראומת משיחיות השקר של שבתי צבי שוב נמצא ביהדות גורם חשוב הטוען למשיחיות - לא סתם טענה שמדובר בתקופת גאולה, לטענה זו שותפים רבים, בוודאי בחוגי הימין הדתי-לאומי, אלא משיחיות פרסונלית), משכה גם את תשומת הלב הן של עולם שומרי המצוות, שנדרש לגבש התייחסות ערכית לתופעה, והן של עולם המחקר, שנמצא לו לפתע כר לחקר תופעה משיחית "בזמן אמת", תוך כדי התהוותה.

כשם שהתופעה עצמה מרתקת, כך גם שני סוגי ההתייחסות אליה - הדתית והמחקרית. בתחום הראשון בלטה התייחסותו של מנהיג הציבור הליטאי בישראל (המתנגד מסורתית לחסידות בדיוק בשל החשד שהיא מסתירה מאחוריה שאיפה משיחית), הרב אליעזר שך. הרב שך, שהיה ידוע באופן כללי במנהיגותו החריפה והתקיפה, נהג כך גם כלפי גילויי המשיחיות של חב"ד. מיוחסת לו האימרה כי "חב"ד היא הדת הכי קרובה ליהדות", כלומר מבחינתו עצם התופעה המשיחית כבר הוציאה אותה מחוץ לגבולות היהדות. ראוי לציין שהוא אמר את הדברים עוד לפני פטירת הרבי מלובביץ', בקיץ 1994, אירוע שהחריף עוד יותר את הבעייתיות של המשיחיות החב"דית - כשחוגים נרחבים בתוכה סירבו לקבל את העובדה שהמוות סתם את הגולל על אפשרות משיחיותו של הרבי, ונתלו באמונות סמי-נוצריות שהרבי לא מת אלא "נסתר מן העין", והוא עתיד להתגלות. חוגים אחרים, מצומצמים יותר, הרחיקו לכת באימוץ המודל הנוצרי ואף ייחסו לרבי מעמד של בורא העולם ממש).

הרב ד"ר יצחק קראוס, ראש המדרשה לנשים באוניברסיטת בר-אילן, מגלם בכפל תאריו את כפל ההתייחסות לסוגיה: הפן הפנים-דתי והפן המחקרי. בספרו החדש הוא מבקש להתמודד לעומק עם תופעת המשיחיות החב"דית, לבחון את מקורותיה, סיבות לעיתויה, ההצדקות התיאולוגיות שבהן השתמשה, השלבים השונים בהתפתחותה והאמצעים שבהן מימשה את תפיסתה. כבר בראשית הספר הוא מצביע על עובדה משמעותית: המשיחיות היתה שם מן הרגע הראשון. הוא מצטט בהרחבה את נאומו הראשון של הרבי כ"נשיא" החסידות (התואר המוענק בחב"ד למנהיג) משבט תשי"א (1951), כדי להדגיש שכבר אז דיבר הרבי על דורו כדור ביאת משיח. למעשה, הוא מדגיש שכבר המנהיג שקדם לרבי, חותנו הרי"ץ (הרב יצחק שניאורסון), דיבר על תקופתו כעידן גאולה. חשוב להדגיש שעולם המחקר יודע זה מכבר על קיומו של גרעין משיחי בחב"ד עוד בתקופת האדמו"ר הקודם, אבל מכיוון שהציבור הרחב נוטה לייחס את ההתפרצות המשיחית ל-13 שנותיו האחרונות של הרבי (מאז עודד את שירת השיר "אנחנו רוצים משיח עכשיו", ב-1981), ומכיוון שהספר נועד לציבור הרחב, הרי יש בהחלט חשיבות להדגשה זו גם אם אין בה חידוש מחקרי. ==מקורות לעיון:==

• דרך מצוותיך שרש מצות התפילה, מצ' האמנת אלקות, ספר המאמרים תער"ב ד ואילך, וידבר אאכה"ד תרס"ד.

(חלק מהחומר בערך נלקח מהספר "ערכים בחסידות")