מחנה עבודה
מחנה עבודה הוא מתקן כליאה המיועד לניצול בכפייה של כוח עבודה למטרות שונות. מחנות עבודה שימשו את רוסיה בזמן שלטון הקומוניסטים, ואת גרמניה הנאצית ובעלות בריתה במהלך מלחמת העולם השנייה
המחנות התאפיינו בקושי קיומי יום יומי, הן בגלל מנות האוכל הזעומות, והן בגלל העבודה הפיסית הקשה שהוטלה על השוהים בו. אופי עבודות האסירים השתנה בין אלו של רוסיה לאלו של גרמניה. בעוד שהגרמנים ניצלו את כוח האדם בעיקר לייצור נשק, תפירת מדים וכד', הרוסים ניצלו את האסירים לעבודות כפיה קשות יותר, בעבודות מכרה, לזהב, ברזל ופחם. עם זאת ההתעללות הייתה אכזרית יותר אצל הנאצים.
במחנות הגרמניים היוו היהודים את עיקר האוכלוסיה במחנות. מלבדם היו צוענים, מתנגדי המשטר או שבויי מלחמה. במחנות הרוסים היו כל האסירים "אסירים פוליטיים" ואף מפקדי המחנה ושאר סגל העובדים בו היו אסירים בעצמם.
החיים במחנה
החיים בשני המחנות נועדו לדכא את האסיר עד כדי מוות. בעוד שאצל הנאצים כמעט ולא נותרו אנשים בחיים, כיוון שכולם חוסלו בתאי הגזים או מול כיתת יורים, אצל הקומוניסטים האסירים נותרו עד למילוי עונשם, אלא אם כן מתו קודם לכן.
מנות האוכל היו זעומות, מאות גרמים בודדים של לחם שחור בצקי ומעט מים מלוכלכים. מרבית האסירים סבלו ממחלות שונות שהופצו במהירות בין כלל האסירים, ורבים מתו נפוחי כפן.
מידי בוקר היו נעמדים כלל האסירים למסדר, במהלכו מוציאים להורג אסירים בוגדניים. בסיום המסדר היו יוצאים להליכה ארוכה ומייגעת במזג אוויר קפוא, כשרבים נופלים ונהרגים בדרך. אחרי שעות עבודה ארוכות (לעתים מעל 16 שעות) היו חוזרים רגלית חזרה למחנה אז מקבלים את מנת האוכל הזעומה ונשכבים לשינה.
מקומות השינה היו בצריפים ארוכים וצרים, לאורכם הותקנו דרגשים צרים כשעליהם נדרשים לשכב שלושה עד ארבעה אסירים.
חלק מהאסירים הורשו לקבל אחת לתקופה מכתבים מהמשפחה, כשהמכתבים עוברים ביקורת קפדנית. בחבילות נהגו המשפחות לצרף תשמישי קדושה (כמו תפילין או ספרי לימוד) ומצות. לעתים היו מצליחים לשחד את הפקידים כדי שיעבירו את החבילה על תכולתה בלי לזרוק את ה"חפצים האסורים".
החסידים שהוגלו למחנות בשל מסירות נפשם על שמירת תורה ומצוות המשיכו ככל יכולתם גם בחיי המחנה. רבים היו מתגנבים בשעת העבודה להנחת תפילין או להימנע מעבודה בשבת.
ראו גם
לקריאה נוספת
- האיש שלא נכנע, ר' אליעזר ננס, 25 שנות חיי תורה ומצוות במחנות.
