ידיעת השם

ידיעת הבורא היא חלק מרכזי בעבודת ה'. לדעת חלק מהראשונים היא נמנית ממצות עשה.

עניינה

הידיעה מתחלק לשני סוגי ידיעות; ידיעת מציאותו (קיומו) וידיעת עניינו (מהותו) - שאינה אפשרית כי אם בהשגת מידותיו בעולם, שהם רק לגבי הנבראים (שהרי אין שום אפשרות להשיג את מהות הבורא כידוע שהוא למעלה מהשגת כל נברא כל שהוא). האברבנאל מסביר שרק את ידיעת הפרט השני ניתן למנות במצוות עשה, ולא את עצם הידיעה במציאות הבורא שלולי ידיעה זו לא שייך ציווי.

הרמב"ם במורה נבוכים כותב כי ידיעת המהות אינה אפשרית לבן אנוש כנאמר בזוהר הקדוש: "לית מחשבה תפיסא ביה כלל", וחיזוק ההשגה בבורא הוא רק על ידי א. ידיעת ישותו. - כלומר וודאות קיומו המוחלט. ב. שלילת המהות - שלילת דברים שנרחקים מהבורא.

כמשל לכך מביא הרמב"ם קבוצת אנשים שאינם יודעים מה היא ספינה. אחד יודע כי הוא לא בעל חי, השני יודע גם כי היא לא מעוגלת אלא מאונכת, השלישי יודע גם כי היא לא ביבשה. ככל שמרבים לדעת שלילת מה שאינה, כך מתקרבים להשגתה. כך, להבדיל, מכיון שאין לנו כל השגה בבורא, כל השגתינו בו מתרכזת בשלילת המהות. לפי שיטת אדמו"ר הצמח צדק, עיקר ההשגה בבורא היא על ידי החלק הראשון - ידיעת ישותו, ורק בעולם הבא תהיה לנו את ההשגה במהותו.

הרבי מסביר שלדעת הרמב"ם המצווה כוללת גם את ידיעת העניינים הכלליים במעשה מרכבה ומעשה בראשית.

שלילת תוארים וכינויים

לפי שיטת הרמב"ם, התוארים "הגדול הגבור והנורא" הנאמרים בתפילת שמונה עשרה, הינם תוארים הבאים לתאר שלילת מהותו. הגדול מסביר את שלילת הגבלותיו, הגבור שולל חולשה כל שהיא, וכן הלאה.

ישנה שיטה אחרת, כי התוארים על הבורא באים לתאר את פעולותיו ומידת הנהגתו בעולם.

לפי הסברו של אדמו"ר הזקן, התואר "הגדול" למשל, מורה על מדת הגדולה, שהיא מדת חסד והתפשטות החיות בכל העולמות, ובריאת ברואים לאין קץ ותכלית, והוויתם ברואים מאין ליש, וקיומם בחסד חנם.

מדה זו נקראת גדולה כי באה מגדולתו של הקב"ה בכבודו ובעצמו, וכאמור בפסוק גדול ה' ולגדולתו אין חקר.

מסיבה זו, משפיעה מידה זו חיות והתהוות מאין ליש לעולמות וברואים אין קץ, מכיון שהיא באה מטובו האין סופי של הקב"ה, שטבע הטוב להטיב.

ידיעת השם לעתיד לבוא

הרמב"ם כותב, שלעת"ל "לא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את השם בלבד".

הרבי בביאור הלכה זו מסביר, שישנם שלוש דרגות בידיעת השם:

א. הידיעה הכללית שיש אלוקה.

ב. הידיעה בשלימותו יתברך שאפשר לתופסה בשכל שהוא ממציא כל נמצא.

ג. הידיעה שכל מה שנתפוס זה לא שלימותו שהרי "לית מחשבה תפיסא ביה".

אך עדיין שלושת דרגות אלו הם בגדרי השכל, שהרי השכל מבין שהקב"ה באין ערוך נעלה מהשכל שלנו, מה שאין כן הדרגה הראשונה. באמונה, אף על פי שנראית הדרגה הכי נמוכה, היא הכי נעלית, מכיוון שמגיעה בגלל ש"המאור הוא בהתגלות", ולכן זה שייך אפילו בילדים קטנים, כי הוא לא דבר שנובע משכל שצריך להשיג, אלא מעצם מציאותו של הקב"ה בעולם. ולדרגות אלו הרמב"ם מרמז במילים "וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם... כמים לים מכסים", "ישיגו דעת בוראם כפי כח האדם", שהכוונה היא לדרגה שהשנייה, שמשיג בשכלו עד כמה שהוא מצליח להשיג. ובמילים "כמים לים מכסים" הכוונה היא לדרגה השלישית, שמכוסה פירושו, שזה למעלה ממנו (ולכן זה מכסה את הדבר), כמו הקב"ה, שהוא למעלה מהשגה.

בנוסף לכך אומר הרבי, כי לעתיד לבוא, כתוצאה משלימות פעולת התורה והמצוות בעולם, שהתחילה במתן תורה, תתגלה לא רק הדרגה של הוי' דלתתא אלא גם הוי' דלעילא, ובלשון הרמב"ם "שם השם ככתבו" ו"שם השם בכינויו", שההפרש ביניהם הוא ש"ככתבו" מורה על האלוקות שלמעלה מגדרי העולם ועד לעצמותו יתברך, ושם השם "בכינויו" מורה על האלוקות כפי שיורדת להיות בערך לנבראים, אף על פי שגם שם זה מורה על עצמותו יתברך, מכל מקום כיוון שהוא נאמר על ידי הנבראים מורה שיש לו איזה שייכות לעולם, ובלשון של תורת החסידות "הוי מלשון מהווה". ומכיוון שלעתיד לבוא תתגלה דרגת האלוקות שלמעלה מהתלבשות בעולמות, ועד לעצמותו יתברך, לכן מוסיף הרמב"ם את המילים "כמים לים מכסים", שמורה על ביטול במציאות בגלל התגלות העצמות.

הרבי מסביר שידיעת ה' בגאולה תהיה באופן שהאדם לא ישאר במציאותו, אלא יורגש אצלו, שכל המציאות היא מציאות האלוקות, ואין שם מציאות חל אלא על מציאות האלוקות. בידיעה זו מציאות האדם תתעלה למציאות האלוקות, ומכיוון שלאדם לא יהיה מציאות לעצמו, תוכל להיות לו ידיעה גם בדרגות שלמעלה ממציאותו, שהדרגות שלמעלה ממנו יוכלו לחדור בידיעתו המבטאת את מציאותו שלא תהווה סתירה לדרגות אלו, ולכן בגאולה הידיעה תהיה בדרגות שלמעלה ממציאות האדם והעולם. שלימות זו בידיעת ה' תהיה לא רק בישראל אלא גם בעולם שלא רק שמציאותו תהיה מלאה בידיעת ה' שזה השלימות של העולם מצד עצמו, אלא שהוא יהיה בטל בתכלית לאלוקות ולא ישאר במציאותו. אמנם עדיין יהי חילוק בין הידיעה בישראל להידיעה בעולם: בישראל תהיה ידיעת ה' מצד מציאותם ועניינם הם, מה שאין כן ידיעת ה' בעולם שתהיה מצד ביטול הנבראים ולא מציאותם ועניינם.

ועל פי זה מבאר הרבי, את לשון הרמב"ם, "לידע שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא, וכל הנמצאים בשמים ובארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמיתת המצאו", "אם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי, אין דבר אחר יכול להמצאות": בתחילה כותב הרמב"ם, שהלשון מצוי נופל על דבר גשמי "כל הנמצאים בשמים ובארץ", אבל אלוקות היא באופן ש"אינו מצוי", ובהלכה הבאה מדבר על אופן נעלה יותר "אין דבר אחר יכול להמצאות", שהוא המציאות היחידה ובלעדיו אי אפשר לקרוא לאף מציאות אחרת בשם מציאות.