שינויים

{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=רבי אומר איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם ? כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם}}

הרבי מקשה מהי השאלה “איזו היא דרך ישרה” — הרי מובן בפשטות ש”דרך ישרה” היא כמו שכתוב בתורה (ובפרט ב[[משנה]] — ועד ב[[שולחן ערוך]]), ומקרא מלא דבר הכתוב “כי ישרים דרכי ה’”, “פקודי ה’ ישרים גו'", וביותר תמוה: הלשון במשנה הוא ”איזו היא דרך ישרה '''שיבור לו האדם'''", ולכאורה: היתכן שמוסרים אל האדם שהוא לבד יברר{{הערת שוליים|“שיבור” מלשון “שיברור”.}} ויחליט בשכל בשכלו מהי ה”דרך ישרה”?! הרי לזה ניתנה התורה!. ועל דרך זה אינו מובן המענה על השאלה “איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם” — “כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם”, - “שיהא נוח לו ויהיו נוחין בני אדם ממנו”: איך זה שייך שההחלטה “איזוו היא דרך ישרה” תהיה תלויה מה שהאדם מרגיש שהיא “תפארת” ו”נוח” (לו ולאחרים)?! ובפרט שהלשון (המדוייק) במשנה הוא “כל שהיא תפארת לעושיה”, היינו, כל דבר ש”נוח לו כו’” — זוהי “דרך ישרה”!

הרבי מוסיף ומקשה על המענה — “כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם”, - “שיהא נוח לו ויהיו נוחין בני אדם ממנו”: איך זה שייך שההחלטה “איזוו היא דרך ישרה” תהיה תלויה מה שהאדם מרגיש שהיא “תפארת” ו”נוח” (לו ולאחרים)?! ובפרט שהלשון (המדוייק) במשנה הוא “כל שהיא תפארת לעושיה”, היינו, כל דבר ש”נוח לו כו’” — זוהי “דרך ישרה”!{{הערת שוליים|הרבי מעיר, כי ניתן היה לתרץ לכאורה, שבמשנה לא מדובר אודות דברים שנצטווינו עליהם בתורה, אלא אודות דברי הרשות, ובתוכן [[מסכת אבות]] ד”האי מאן דבעי למהוי [[חסיד]]א לקיים כו’ מילי דאבות” שזה נתנה תורה לרשותו ובחירתו של האדם, “שיבור לו האדם”, ועל זה באה ה”עצה טובה” שהדרך הישרה שיבחר תהיה “כל שהיא תפארת לעושיה כו’”, כמבואר במפרשי המשנה, ובארוכה — בהל’ דעות ובשמונה פרקים לה[[רמב"ם]], ש"הדרך ישרה היא מדה בינונית שבכל דעה ודעה מכל הדעות שיש לו לאדם זה וכו'", “המעלות הממוצעות”, שזהו “תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם”. אבל עדיין צריך ביאור: מדוע נותנים הבירור וההחלטה בנוגע ל”דרך ישרה” בדברי הרשות לרגש ודעת האדם? ויתירה מזה: איך יכולים לסמוך על האדם שהוא קרוב אצל עצמו, ו”יצר לב האדם רע מנעוריו”, ופשוט שלא בכל פעם הוא ראוי לדעת מהי ה”דרך ישרה”?! בכדי שהאדם הקרוב אצל עצמו וכו’ לא “יתעה” (ועד לפעמים — כדרך שאינה מתאימה או אפילו הפכית מהתורה), ויהיה לו מורה דרך המראה לו ה”דרך ישרה” היכן ללכת, ניתנה לו (התורה (תורה מלשון הוראה איך אפשר לומר “שיבור לו האדם” — “האדם”, לאו דוקא צדיק או עכ"פ על כל פנים אדם כשר, אלא “האדם” סתם, הכולל בפשטות כל אדם?  מסביר הרבי, שמה שה[[משנה]] אומרת “איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם”: שלימות העבודה היא, שקיום המצוות [ה”דרך ישרה”, “פקודי ה’ ישרים גו’”] יהיה באופן “שיבור לו האדם”, שיקיימם לא רק בדרך קבלת עול, אלא גם שהאדם בשכלו יבין (ויבחר) כי זוהי הדרך הישרה. וה”דרך ישרה שיבור לו האדם” היא“כל שהיא תפארת לעושיה”, שקיום התורה ומצוות יהיה באופן שלראה איך שתורה ומצוות הם תפארת ויופי המפארים ומייפים את האדם המקיימם — “תפארת לעושיה”. וזה עדיין לא מספיק, אלא צריך להיות גם “ותפארת לו מן האדם” — שהרגש והחיות שיש לו בתורה ומצוות הוא עד כדי כך, עד שגם אנשים שמסביבו רואים על ידו היופי שבתורה ומצוות. }}

ויש לבאר הלשון “איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם” בעומק יותר, שב”יבור לו האדם” גופא ישנם כמה ובכללות — שני דרכים , וה”דרך ישרה” היא “כל שהיא תפארת כו’”. והענין בזה: בכדי לנצח את הנפש ה[[נפש הבהמית והיצר ]] וה[[יצר הרע|יצר]] שיכול לרצות שיהודי יעבור על רצונו של הקב”ה, ולפעול שתורה ומצוות יהיו באופן “שיבור לו האדם” — ישנם בכללות שתי דרכים: הדרך הראשונה היא, שהוא נכנס במלחמה עם היצה”רהיצר הרע, ועם החושך ה[[חושך]] שהיצר הרע רוצה להביא, על ידי זה שמתעסק בתעניות וסיגופיםב[[תענית|תעניות]] ו[[ייסורים|סיגופים]], שמענה את הגוף ה[[גוף]] והנפש הבהמית, עד שמחליש את הרצון והתאוה ה[[רצון]] וה[[תאווה]] שלהם לתענוגי ל[[תענוג]]י [[עולם הזה]], ועד ששובר אותם. וזה מביא סוף סוף לשינוי וזיכוך בגוף ונפש הבהמית, שגם מצד הנפש הבהמית יהיה “שיבור לו האדם” — באופן אמיתי, שירצה לקיים תורה ומצוות. הדרך הזו היא גם דרך על פי תורה, שתביא סוף סוף לזיכוך הגוף ונפש הבהמית, אבל אין זו “דרך ישרה” מצד “אשר עשה האלקים את האדם ישר” — כי דרך זו קשורה ובאה כתוצאה מן החורבן [[בית המקדש]], ובלשון הרמב"ם — שימי התעניות{{הערת שוליים|שכל ש'''כל''' ישראל מתענים בהם.}} הם “מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי הת[[שובה]] כו’” על החטאים שגרמו לחורבן, ועל דרך זה בנוגע לתענית פרטי, הרי זה “בזמן שתבוא צרה” ר”ל הבאה “בגלל מעשיהם הרעים כו’”, שזה מביא לתשובה ולתיקון החטא, אבל לא בדרך ישרה [ולכן התכלית לעתיד לבוא, כאשר הענינים יהיו בשלימות — “כל הצומות האלו עתידים ליבטל לימות ה[[משיח]] ולא עוד אלא שהם עתידים להיות יום טוב וימי ששון ושמחה..