שינויים

הרבי מעיר, כי ניתן היה לתרץ לכאורה, שבמשנה לא מדובר אודות דברים שנצטווינו עליהם בתורה, אלא אודות דברי הרשות, ובתוכן [[מסכת אבות]] ד”האי מאן דבעי למהוי [[חסיד]]א לקיים כו’ מילי דאבות” שזה נתנה תורה לרשותו ובחירתו של האדם, “שיבור לו האדם”, ועל זה באה ה”עצה טובה” שהדרך הישרה שיבחר תהיה “כל שהיא תפארת לעושיה כו’”, כמבואר במפרשי המשנה, ובארוכה — בהל’ דעות ובשמונה פרקים לה[[רמב"ם]], ש"הדרך ישרה היא מדה בינונית שבכל דעה ודעה מכל הדעות שיש לו לאדם זה וכו'", “המעלות הממוצעות”, שזהו “תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם”. אבל עדיין צריך ביאור: מדוע נותנים הבירור וההחלטה בנוגע ל”דרך ישרה” בדברי הרשות לרגש ודעת האדם? ויתירה מזה: איך יכולים לסמוך על האדם שהוא קרוב אצל עצמו, ו”יצר לב האדם רע מנעוריו”, ופשוט שלא בכל פעם הוא ראוי לדעת מהי ה”דרך ישרה”?! בכדי שהאדם הקרוב אצל עצמו וכו’ לא “יתעה” (ועד לפעמים — כדרך שאינה מתאימה או אפילו הפכית מהתורה), ויהיה לו מורה דרך המראה לו ה”דרך ישרה” היכן ללכת, ניתנה לו (התורה (תורה מלשון הוראה איך אפשר לומר “שיבור לו האדם” — “האדם”, לאו דוקא צדיק או עכ"פ אדם כשר, אלא “האדם” סתם, הכולל בפשטות כל אדם?

“כל שהיא תפארת לעושיה”, שקיום התורה ומצוות יהיה באופן שלראה איך שתורה ומצוות הם תפארת ויופי המפארים ומייפים את האדם המקיימם — “תפארת לעושיה”. וזה עדיין לא מספיק, אלא צריך להיות גם “ותפארת לו מן האדם” — שהרגש והחיות שיש לו בתורה ומצוות הוא עד כדי כך, עד שגם אנשים שמסביבו רואים על ידו היופי שבתורה ומצוות.