ליובאוויטש

ציור מפת העיירה ליובאוויטש

לְיוּבַּאווִיטְש (בעברית: לוּבַּבִיץ. באנגלית: Lyubavichi. ברוסית: Люба́вич. בפולנית: Lubawicze) היא עיירה קטנה ברוסיה במחוז סמולנסק סמוך לגבול בלארוס.

העיירה ליובאוויטש הייתה מקום מושבם של רוב נשיאי חסידות חב"ד, ושימשה כמרכז פעילות חסידות חב"ד במשך 102 שנה (תקע"ג - תרע"ו). כפי שנהוג בחצרות החסידים, גם כיום, שנים רבות אחרי עזיבת העיירה, ממשיכה חסידות חב"ד להקרא "חסידות חב"ד ליובאוויטש".

בבית העלמין בליובאוויטש נמצאים אהלי כ"ק אדמו"ר הצ"צ, ובנו כ"ק אדמו"ר המהר"ש. והשטח בו גרו בעבר רבותינו נשיאינו, משמש כיום כמוזאון לתולדות רבותינו נשיאינו בעיירה ליובאוויטש.

שנים רבות שלטה העזובה בליובאוויטש והרב דוד נחשון על פי הוראות הרבי הקים את אוהל רבותינו. כיום הרב גבריאל גורדון מתפעל את העשיה החב"דית בליובאוויטש, במקביל לשיקום בית העלמין והמבנים החב"דיים.

השם

לא ידוע מה היה שם העיירה שניתן לה ע"י מייסדה, ולא ידוע אם בכלל נתנו לה שם. רק לאחר תקופה ניתן לה השם "ליובא" (שפירושו ברוסית ובפולנית: "אהבה"). ובמשך הזמן צורפה גם הסיומת "וויטש", וכך נוצר השם המלא "ליובאוויטש".

הרבי הריי"צ כותב, שהשם "ליובא" ניתן לעיירה על שם האהבת ישראל שאפיינה את דמותו של מייסד העיירה, יהודי בשם ר' מאיר, שהתפרסם באהבתו לכל אחד. ר' מאיר הרבה לגמול חסד עם כולם, ושמו נודע לתהלה בכל הסביבה והתפרסם למרחקים. על שמו נקראה העיירה אותה הקים בשם "ליובא" (אהבה).

והמהרי"ל (אח רבינו הזקן) כותב, שהשם ניתן על שמו של השר הראשון שהקים את העיירה, ששמו היה "לובייעצקי".

מיקום

העיירה ליובאוויטש נמצאת במרכז היישוב החקלאי "ליובאביצ'י" (Любавичское сельское поселение) בחבל רודניאנסקי שבמחוז סמולנסק (סמוך לגבול בלארוס). סמוכה לעיירות: בבינוביטש, דוברומיסלא, רודניא, ליאזנא, לאדי, והרדישטש.

בעבר, בעקבות מלחמות בין רוסיה ופולין, הייתה העיירה עוברת לעיתים קרובות בין המדינות. בשנת ה'רפ"א (1521) חתם וואסילי השלישי מלך רוסיה על הסכם מסירת כמה עיירות באיזור סמולנסק לפולין, ביניהם גם העיירה ליובאוויטש. הסכם דומה חתם איוואן האיום בשנת ה'שט"ז (1556). במהלך השנים עברה העיירה גם בין המחוזות אורשה, סמולנסק, ויטבסק ומוהילב.

תיאור כללי

ליובאוויטש מעולם לא היתה עיר גדולה, למרות שבתקופות מסוימות היו זורמים אליה מאות חסידים מכל רחבי רוסיה. שטח העיירה הוא כקילומטר וחצי על קילומטר וחצי. בצפון העיירה זורם נהר גדול שנקרא "נהר ברזינה" (reka berezina), ובמערב העיירה זורם עוד נהר, קטן יותר (reka khuditsa), שנקרא "נהר המצבה".

העיירה מוקפת בייערות גדולים, שמשווים לה מראה של מקום מבודד. וכפי שכותב הרבי הריי"צ בספר הזכרונות:

"ליובאוויטש, הנמצאת בפלך מוהילוב (במחוז בבינוביץ, ואחר-כך במחוז אורשה) ושוכנת על נהר דנייפר שברוסיה הלבנה, היתה מוקפת מאז ומתמיד יערות גדולים ששיוו לה מראה של מקום מבודד, והעניקו לתושביה תחושת התבודדות. כך נעשתה ליובאוויטש נקודת משיכה לאנשים שרצו להתיחד לנפשם ולהתקרב אל ה' ובריאתו. זו הסיבה לעובדה שצדיקים נסתרים רבים קשרו את גורלם עם ליובאוויטש והטביעו עליה את חותמם, עד שאנשים המתוודעים אל תולדותיה של ליובאוויטש, מראשית ייסודה, מתרשמים ממנה כעיר אגדית, הקשורה בפרק מרתק ומותח של חיים יהודים".

מרכז העיירה שימש בעבר כמקום השוק מרכזי, שבו התרכזו החנויות. כל יום ראשון היה שוק של הגוים מכפרי הסביבה, שהיו מביאים התוצרת שלהם למכור, וקונים בחנויות את מה שהם צריכים. בעיירה היה מתקיים גם יריד, במשך חודש אחד בשנה (ינואר), ואליו היו באים אנשים משקלאב, וויטעבסק, מוהילוב, ומעוד מקומות.

בעבר היה בעיירה מספר בתי כנסת (בנוסף לבית הכנסת בחצר הרבי): בנימינ"ס שטיבל, הבית מדרש (כך שמו), גולדעס מנין, טומסקער מנין, בית הכנסת על יד האהל, ומנין חחלוקא. בנוסף לכך היה בעיירה טחנת קמח של מים (על יד גשר הנהר). בית מרחץ ומקוה. אורוות סוסים, מחסן עצים ובית מרקחת. ברחוב חחלוקא היה בית הדואר (עם טלגרף). תחנות הרכבת הקרובות לליובאוויטש נמצאות ברודניה ובקרסנה. בעבר הדרכים היו בלי כביש, והיו עגלונים שהיו נוסעים עד תחנת הרכבת.

שמות רחובות העיירה השתנו מספר פעמים במהלך השנים. בספר הזכרונות כותב הרבי הריי"צ, שממרכז העיירה (השוק) היו יוצאים שלשה רחובות מרכזיים: רחוב "ברום" שהוליך אל דוברומיסל (Dobromysl). רחוב "שילבה" שהוליך אל רודניה, ורחוב "חכלוקה" שהוליך אל רססנה (Rossasno) . ונוסף על רחובות אלה, היו מספר סימטאות: "סיריצה", "הסימטא הקרה", "ויגאן" ו"סימטת הנהר".

בליובאוויטש וחייליה כותב את שמות הרחובות: "שילעווע, חחלוקא, פטרבורג. שייער גאס, ונקרא די קאלטע גאס (בו גרו הגוים), ברוקגאס, הרחוב שלפני ככר השוק, ככר השוק".

אוכלוסיה

במהלך רוב שנותיה, העיירה הייתה מאוכלסת ברובה ביהודים, שחיו בשלום עם שכניהם הגוים.

בשנים תקט"ז - תקי"ז (1755 - 1756) היה בליובאוויטש 75 - 80 משפחות יהודיות.

בשנת תקמ"ד (1784) היה בליובאוויטש כ50 משפחות יהודיות.

בשנת תקע"ג (1813) היה בליובאוויטש כ110 משפחות יהודיות.

בשנת ה'תר"כ (1860): היה בליובאוויטש 1516 נפשות, מתוכן 978 יהודים.

בשנים שלאחרי זה התרבתה האוכלוסיה עד שמנתה כ300 משפחות יהודיות וכ100 משפחות נכריות.

לאחר עזיבת רבותינו נשיאינו, עזבו יהודים רבים את העיירה, וכשפרצה מלחמת העולם השנייה, נשארו בליובאוויטש רק כ110 משפחות יהודיות.

העיירה כיום (1998) מונה 545 תושבים נכרים. ואין יהודים שגרים בעיירה.

היסטוריה

העיירה ליובאוויטש מוזכרת (לראשונה) במסמך משנת ה'רנ"ד. יש שמשערים שהעיירה הוקמה לאחר גירוש ספרד בשנת ה'רנ"ב, כשהיהודים החלו להתיישב בפולין. אמנם יש שמקדימים את זמן הקמתה לפני גירוש ספרד.

הרבי הריי"צ מספר על הקמת העיר:

"פרשת ייסודה של ליובאוויטש, בעבר הרחוק רחוק, קשורה באישיות יהודית מענינת, שזכרה לא נשכח במשך הדורות עד לזמננו. שם האיש היה רבי מאיר, ונמנה על אותם צדיקים שרצו לחיות רק על יגיע כפיהם. כיון שלא רצה להשאר במקום מגוריו הישן, כי אם להניח בסיס חדש לקיומו וקיום יהודים נוספים - עזב, יחד עם שלש משפחות נוספות, את עירו והלך לחפש איזו שהיא פנה נדחת כדי להתנחל שם ולהתפרנס מעמל כפים. נראה שחלומו היה להקים כפר יהודי... השטח שנבחר, עליו קמה ליובאוויטש, התאים מאוד להגשמת הרעיון, שכן היה מוקף יערות ונמצא לחופו של נהר. רבי מאיר והמשפחות שהלכו אתוהתמסרו מיד לעבודה: חטבו עצים ביער ובנו להם בתים.

לפי המסופר הצטיין רבי מאיר במיוחד באהבתו הגדולה ליהודים, ואף לאינם יהודים. אהבת ישראל שלו היתה בלתי מוגבלת, וגם כלפי אחרים גילה אהבה. בפיו היה שגור הפתגם: "כל שרוח הבריות נוחה הימנו - רוח המקום נוחה הימנו", וברור שרוח הבריות נוחה ממי שמתייחס בידידות ובחסד לכל אחד. ולא רק את האדם, בחיר היצורים, בלבד הוקיר רבי מאיר - כי אם גם את כל נברא, ואף אם זה בעלי־חי ההולך על ארבע או מעופף בשמים. מובן שרבי מאיר זה הרבה לגמול חסד עם יהודים ועם אינם יהודים. כך נודע מיד שמו לתהלה בכל הסביבה ואף התפרסם למרחקים... כך היתה "ליובאוויטש" סמל לאהבת ישראל, אהבת הבריות, ועל הכל, כמובן, אהבת ה׳, בורא הכל.

רבי מאיר היה הראשון לשורת צדיקים נסתרים במשך מאות שנים אשר ראו בליובאוויטש את ביתם. לפיכך זכתה ליובאוויטש, מאוחר יותר, להיות "עיר ואם בישראל", שממנה באו סמכות והנהגה שהוכרו בכל העולם היהודי".

בליובאוויטש הייתה קהילה של יהודים, עוד הרבה לפני שחסידות חב"ד קבעה בה מושבה. וכבר בסביבות שנת ה'ת"מ "היתה ליובאוויטש עיירה שמאחוריה עבר עשיר".

בספר הזכרונות מסופר על שני צדיקים נסתרים שחיו בעיירה ליובאוויטש, בשנת ה'ת"מ או ה'ת"נ, ר' בנימין ור' וולף. ר' בנימין זה הקים את בית הכנסת העתיק ביותר בליובאוויטש שנקרא "בנימינ'ס שטיבל" (אם כי לאמתו של דבר נבנה ביתכנסת זה מספר פעמים מחדש במשך ימי תולדותיו, לאחר שנחרב בשריפות שעברו עליו).

וכן מסופר שם על עוד צדיקים נסתרים שחיו בה, בדור שלאחריהם: ר' יוסף (רב העיירה), ר' זבולון הסופר, ר' בנימין ור' וולף (דור ב) ור' ישכר בער. כל אלו היו מתלמידי הבעש"ט (ולאחרי זה מתלמידי המגיד ממעזריטש).

תקופת אדמו"ר הזקן

בשנים: תקט"ז - תקי"ז, היה כ"ק רבינו הזקן, בהיותו ילד כבן 11-12, נשלח ע"י אביו לעיירה ליובאוויטש ללמוד אצל הגאון ר' יוסף. ר' יוסף מסרו לחתנו ר' יששכר בער מקאבילניק שילמד אותו. במשך שתי שנים (תקט"ז - תקי"ז) למד רבינו בליובאוויטש. בתקופה זו התאכסן בדירתו של ר' נפתלי 'בטלן' ושצערע-דוואשע החנוונית. קביעת מקום לימודו היה בחדר השני של בית המדרש "פועלי צדק משכימי קום". על המקום בו למד רבינו הזקן, הוקמה לימים חצר רבותינו נשיאינו.

וכותב ע"ז הרבי הריי"צ:

"ליובאוויטש היתה גם מקום התורה אליו נדד אדמו"ר הזקן, רבי שניאור זלמן, בילדותו, ללמוד תורה. ומפי מי? - מפי אותו רבי יששכר דב! רבי שניאור זלמן, מורה ומייסד חב"ד, לא ידע אז אפילו על החסידות בכלל ואף לא שמע אז, יש להניח, את שמע הבעש"ט - הוא היה אז נער בן שתים עשרה שנה. ודאי שמע אז את יסודות החסידות כפי שהוסברו בדרשות רבי יוסף המגיד. רבי שניאור זלמן למד תורה לא רק מפי יששכר דב, אלא אף מפי חותן רבו, רבי יוסף המגיד, וכנראה גם מפי רבי זבולון הסופר, שכן שלשה אלו היו שרויים תמיד ביחד. רוח החסידות הורגשה בכל דבריהם, בכל פרטי התנהגותם, וביחסם לאנשים, ובמיוחד לאנשים פשוטים..."

"...מאוחר יותר כשעבר רבי דוב בער למזריטש והנהיג משם את התנועה החסידית, במשכו אליו מגדולי וטובי העם באותה תקופה, נקשר גם רבי שניאור זלמן אליו. בכך היה רבי שניאור זלמן ל"נכד" כפול של הבעש"ט, הן כתלמידו של רבי יששכר דב מליובאוויטש והן כתלמידו של רבי דוב בער ממעזריטש ממלא־מקומר של הבעש"ט. בקשר כפול זה שנקשר אל הבעש׳׳ט חוזק הקשר שלו גם עם ליובאוויטש, העיירה בה למד בשנות נעוריו אצל רבי יששכר דוב. כך הונח היסוד להתקשרותה של חסידות חב"ד עם העיירה ליובאוויטש, למרות שאדמו"ר הזקן עצמו קבע חצרו בליאזנא ולאחר מכן בליאדי, ורק בדור השני לחסידות חב"ד נקבעה בירתה בליובאוויטש ע"י אדמו"ר האמצעי".

מאוחר יותר, בעת שהיה רבינו אצל רבי מנחם מענדל מהורודוק, נפגש שם שוב עם ר' ישכר בער. וברבות השנים אחרי שיסד רבינו הזקן את חסידות חב"ד, נהפכו היוצרות נעשה ר' יששכר בער חסיד של רבינו הזקן.

גם בנו של ר' ישכר דוב, ר' יוסף מליובאוויטש, היה מגדולי תלמידי רבינו. וכן החסיד ר' צבי הירש זרחי, מתלמידי רבינו הזקן, גר בליובאוויטש. ובשו"ת רבינו הזקן (סימן יז) מובאת שאלה הלכתית שנשלחה לרבינו מאת "ר' בנימין מ"צ (מורה צדק) דליובאוויטש".

בשנת תקע"ב (1812) חיל של נפוליאון הוצב בליובאוויטש, למשך שבועיים.

תקופת כ"ק אדמו"ר האמצעי

בעת הסתלקות אביו אדמו"ר הזקן, ביום כ"ד בטבת שנת תקע"ג (1812), שהה אדמו"ר האמצעי בעיירה קרמנצ'וג ושם קיבל על עצמו את הנשיאות. ולאחר מסע (שכונה "מסע ההכתרה") בין עיירות רוסיה, בחר אדמו"ר האמצעי למקום מגוריו את העיירה ליובאוויטש, ואליה הגיע (עם כל משפחתו) יחד עם אלפי חסידים, ביום ח"י באלול תקע"ג. בעת הגעתו סיפר אדמו"ר האמצעי לחסידים על כך שאדמו"ר הזקן בילדותו, למד בעיירה ליובאוויטש אצל רבי ישכר בער מליובאוויטש. והוסיף וסיפר שאדמו"ר הזקן התגלה אליו וביקש ממנו לקבוע את מושבו בליובאוויטש.

הנסיך צ'חווסקי, ששלט על העיירה, צווה על עובדיו לכרות מהיערות שלו כדי להקים בתים עבור הרבי והחסידים. ומיד כשהתיישבו החסידים בליובאוויטש בנו שם גם מקוה. אחר כך בנו את המקוה על שפת הנהר, לא רחוק מהחצר של רבותינו.

לאחר התיישבות אדמו"ר האמצעי בליובאוויטש, התחילו לנהור לשם אנ"ש מכל המדינה. מליובאוויטש החלה תורת חסידות חב"ד, להתפשט בכל רוסיה הלבנה וליטא, ומספר הנוסעים לליובאוויטש הלך וגדל. כשהתרבה מאד מספר האורחים המגיעים לליובאוויטש הוכרח רבינו לתקן תקנות מיוחדות המגבילות את רשיון הנסיעות האלו.

תקופת אדמו"ר הצמח צדק

אדמו"ר הצמח צדק התיישב בליובאוויטש, יחד עם דודו וחותנו אדמו"ר האמצעי, בשלהי שנת תקע"ג - תחלת שנת תקע"ד (1813). ואחרי הסתלקות אדמו"ר האמצעי, בשנת תקפ"ח (1827) קיבל את נשיאות חב"ד, ונהג את נשיאותו בליובאוויטש, קרוב לארבעים שנה. במשך התקופה הזאת יסד ישיבה בליובאוויטש.

רב העיירה ליובאוויטש בתקופת אדמו"ר הצמח צדק: משנת תקצ"ב (1832) ואילך, היה הרב יששכר בער הלוי הורביץ, ואחריו - הרב אברהם ב"ר אביגדור הכהן.

אדמו"ר הצמח צדק היה הראשון מבין אדמו"רי חב"ד שהיה בליובאוויטש עד יומו האחרון - בי"ג ניסן תרכ"ו (1866), ושם מנוחתו כבוד. בצוואתו כתב שלא לבנות בנין על קברו לא מלבנים ולא מעצים. אמנם למעשה חששו שהגוים יחפרו בקבר לחפש שם זהב, שאולי הוטמן בו, ולכן הוכרחו לבנות אהל של קירות גבוהים מסביב לקברו, בלי גג. ואחר כך הוסיפו ובנו עוד חדר לצד הדרומי של האהל, להיות בית המדרש סמוך לקברו.

תקופת אדמו"ר המהר"ש

אדמו"ר המהר"ש גר כל ימיו בליובאוויטש. רב העיירה ליובאוויטש בתקופת אדמו"ר מוהר"ש, היה הרב אברהם ב"ר יוסף זעליגסון. אדמו"ר המהר"ש נסתלק בליובאוויטש בי"ג תשרי תרמ"ג (1882), ושם מנוחתו כבוד, באהל שבנו עבור אביו אדמו"ר הצמח צדק.

חורבן ליובאוויטש

ערך מורחב – חורבן ליובאוויטש

"חורבן ליובאוויטש" הוא כינוי לתקופה של אחת-עשרה שנים בין הסתלקות הרבי המהר"ש עד לקבלת הנשיאות של בנו הרבי הרש"ב (י"ג תשרי תרמ"ג - ראש השנה תרנ"ד), בהם סרבו שני בני הרבי המהר"ש הרבי הרש"ב ואחיו הבכור הרז"א לקבל את הנשיאות, וחסידות חב"ד נשארה ללא נשיא רשמי. תקופה זו מכונה חורבן היות ובה הצטמצמו משמעותית ממדי חסידות חב"ד.

תקופת אדמו"ר הרש"ב

ערך מורחב – תומכי תמימים ליובאוויטש

בקיץ תרנ"ז (1897) ייסד אדמו"ר הרש"ב את ישיבת תומכי תמימים ליובאוויטש. וגם התחיל לבנות מקוה אלא שהיו בזה מניעות עצומות, והוחלט לשפץ את המקוה הקודם במקום. רב העיירה ליובאוויטש בתקופת אדמו"ר הרש"ב היה הרב דוד יעקובסון.

בימי מלחמת העולם הראשונה, בתחילת שנת תרע"ו (1915), כשהתקרב הצבא הגרמני לאיזור ליובאוויטש, החליט הרבי הרש"ב לעזוב את ליובאוויטש, ובט"ז חשוון תרע"ו עזבו הרבי ומשפחתו את ליובאוויטש. בהיותם בדרך, התבטא הרבי הרש"ב באזני בנו, אדמו"ר הריי"צ, כי אדמו"ר האמצעי התיישב בליובאוויטש בחודש מרחשוון, וכעת - מאה ושתיים שנה לאחר מכן, בחודש מרחשוון תרע"ו, הם עוזבים את ליובאוויטש, וביאר באזניו ביאור על משקל המספר ק"ב - מספר השנים בה שכנה מרכז חסידות חב"ד בעיירה ליובאוויטש.

אחרי נסיעת הרבי מליובאוויטש, נשארה ישיבת תומכי תמימים ללמוד בישיבה עוד שנתיים וחצי. אחרוני התלמידים עזבו את העיירה ליובאוויטש, בדרכם לישיבה בקרמנטשוג, בשלהי קיץ תרע"ח (1918).

לפני נסיעת הקבוצה האחרונה של תלמידי הישיבה מליובאוויטש, סידרו את כל החפצים שנשארו, לחלקם ולהצניעם כמה שאפשר. חפרו בעומק, במרתף של בית הרבי, והצניעו שם את החפצים. לאחר נסיעתם של האחרונים הרסו הגויים המקומיים את ה'אוהל' (הוא נבנה מחדש רק בשנת תשכ"ו).

אחרי נסיעת אחרוני תלמידי הישיבה מליובאוויטש, בשלהי תרע"ח (1918), התנחלה העירייה בחצר הרבי. בתחילת חודש ניסן תרפ"א (1921), ככלות שנה ראשונה להסתלקות אדמו"ר מוהרש"ב, נשרפו כל הבתים שבחצר רבותינו בחצי שעה, וכל מה שהיה במרתפים נשדד ונשבר על ידי הגוים.

בעקבות עזיבת הרבי הרש"ב וישיבת תומכי תמימים את העיירה, חוו התושבים נפילה כלכלית קשה, שכן מרבית מן התושבים התפרנסו מאכסניות ועבודות דומות התלויות במבקרים הרבים שפקדו את העיירה. השלטון הקומוניסטי ששלט באותה עת הוסיף על הקשיים הכלכליים, ומרבית מיהודי העיירה עזבו לערים הגדולות.

תקופת אדמו"ר הריי"צ

אדמו"ר הריי"צ נולד בי"ב תמוז תר"מ (1880) בליובאוויטש. בקיץ תרנ"ג (1893) התקיימה הבר מצווה שלו בחצר הרבי בליובאוויטש, ובשלהי שנת תרנ"ז (1897) התקיימה חתונתו שם. כשנפתחה ישיבת תומכי תמימים מונה להיות מנהל הישיבה. אחרי חתונתו, בנו בבית אביו עוד חדר אחד עבור דירתו. אחר כך עבר לגור בבית אחר בחצר הרבי.

בתחילת חודש ניסן תרפ"א (1921), לאחר עזיבת הרבי ותלמידי הישיבה את ליובאווטיש, כמה מאנ"ש שעדיין גרו בליובאוויטש, העבירו את בית הכנסת לבית החומה. בנין המקוה נחרב, ובתחלת שנת תרפ"ב (1921) שלח להם אדמו"ר הריי"צ סכום כסף לתיקון המקוה.

בערב ר"ח אלול של אותה שנה (תרפ"ב) נסע אדמו"ר הריי"צ לליובאוויטש להשתטח באהלי הקודש. בהיותו שם חזר מאמר חסידות בבית הכנסת אשר בבית החומה. הייתה זאת הפעם היחידה שביקר בליובאוויטש אחרי קבלת הנשיאות. בתקופה שנחרבה החצר נחרב גם האהל. גם בית המדרש המחובר לאהל נחרב והגוים גנבו את כתלי הגדר. בשנת תרפ"ד (1924) השתדל אדמו"ר הריי"צ לתקן את האהל, אמנם המצב הכללי הלך והחמיר במשך השנים.

בית הכנסת בכפר נסגר על ידי הקומוניסטים באמצע החורף של שנת ה'תרצ"ו.

בשואה

ערך מורחב – שואת ליובאוויטש

בזמן שפרצה המלחמה נותרו בעיירה רק כמאה עשרים משפחות יהודיות, שהיוו כמחצית מתושבי העיירה.

מפאת קרבתה לגבול, היה קל לנאצים לכבוש אותה, ושנתיים אחרי פרוץ המלחמה, בחודש סיוון ה'תש"א נפתח "מבצע ברברוסה" של הכוחות הנאציים לכיבוש ברית המועצות, ובזמן קצר הצליחה לכבוש שטחים ניכרים. הגרמנים הגיעו מכיוון העיר סמולנסק והרסו וכבשו כל מה שנקרא בדרכם. בכ"ו בתמוז ה'תש"א נכבשה ליובאוויטש וסופחה לשטח הגרמני.

בסיום חודש מנחם אב (כחודש אחרי כיבוש העיר), יצאה ההוראה שעל כל יהודי העיירה, מוטלת חובה לשאת על דש הבגד העליון הנראה כלפי חוץ - טלאי צהוב (עגול). לאחר תקופה יצאה הוראה חדשה, ובא נצטוו היהודים לשאת סרט צהוב. ליהודים היה אסור לבקר במקומות ציבוריים, וכן לא לדבר עם האוכלסייה הנכרית. מי שהיה מפר את הגזירות - דינו מוות. אולם בפועל הוציאו להורג, גם כאלו שלא עברו על הגזירות, ביניהם קבוצה של נערים צעירים. בתקופה שלאחר מכן היו מספר פעמים של ביזוי התורה והיהודים הקשישים, כגון שאולצו לרקוד על ספרי תורה רח"ל וכדומה, כשלאחר מכן נורו למוות בידי הנאצים.

בשבת שובה, ו' בתשרי ה'תש"ב, נצטוו כל הנותרים להתייצב בכיכר המרכזית של העיירה ומותר היה לקחת את החפצים האישיים בלבד. עם הגיעם לכיכר נלקחו מהם בכוח חפציהם האישיים, 17 מהיהודים נאסרו והוצאו להורג, והיתר הועברו לגטו תחת משמר של שוטרים מקומיים ואנשי פלוגת אס.אס שהגיעה מרודניה. הגטו היה ברחוב אחד קטן וצפוף עם 19 בתים, שבו נדחסו כ-500 יהודים, לערך 25 יהודים בכל בית. בגטו לא הייתה אספקה סדירה של מזון וחומרי הסקה והיהודים סבלו מחרפת רעב ותשישות מהעבודה הממושכת. במשך היום היו נשלחים לעבודות תשתיות עבור הגרמנים, שיוכלו לעבור להמשך כיבוש רוסיה.

חיסול הגטו נערך בי"ד חשוון ה'תש"ב, אנשי אס-אס ושוטרים מקומיים גררו יהודים לעבר הכנסייה המקומית, משם נלקחו בקבוצות, ונורו בתעלת ביוב בפאתי העיירה. הנאצים רצחו במבצע החיסול על הגטו 483 יהודים, ה' יקום דמם. יהודים אלו נקברו בקבר אחים גדול בליובאוויטש.

אנדרטה לזכר 483 הנרצחים בעיירה

קבר האחים בליובאוויטש כיום, בו נקברו 483 היהודים שנרצחו [האנדרטה (⬆) ניצבת עליו] pg

היו מקומיים שסייעו לנאצים. אך באזור היערות שסביב ליובאוויטש ועד סמולנסק, היו פרטיזנים רבים שביצעו, בהכוונת השלטונות הסובייטים, פעולות תגמול נגד הנאצים (אחת הפעולות: שריפת הגשר שעבר בתוך העיירה מעל הנהר). ואזרחים סובייטים לא-יהודיים רבים, ביניהם כמה ממורי בית הספר המקומי, הוצאו להורג בחשד סיוע לפרטיזנים.

בשנת ה'תש"ב הובאו לליובאוויטש תושביה היהודיים של קראסנאיע, ונרצחו בה בידי הנאצים. בז' אדר תש"ב (24 בפברואר 1942) הובאו לרודניא יהודים מליובאוויטש ומליוזנה ומעוד עיירות, וחוסלו שם. סך הכל נרצחו בליובאוויטש כ-700 איש (יהודים ולא-יהודים) .

כשהרוסים החלו להדוף את הנאצים, נערכו קרבות עזים בתוככי העיירה ורובה נחרבה, ומצבות אדמו"ר הצמח צדק ואדמו"ר המהר"ש ניזוקו ונפלו. עקב הדיכוי הקומוניסטי לא היה שייך לשפץ את המקום. רק בערב ראש השנה ה'תש"ד (29 בספטמבר 1943), שוחררה העיירה, לאחר סדרת נצחונות סובייטים ברחבי בריה"מ. ליובאוויטש הייתה חרבה, ונשארו בה עשרה בתים בלבד בקצה העיירה.

העיירה כיום

בית הארחה בעיירה ליובאוויטש

בשנים האחרונות נבנו בעיירה בתי אירוח, שוחזר המקוה, ה'זאל' וחצר רבותינו נשיאנו.

אוהל רבותינו נשיאינו והמקומות הקדושים בעיירה שופצו ושוחזרו.

רבים מאנ"ש נוסעים לליובאוויטש, לבקר בחצר רבותינו ולהשתטח על ציוני רבותינו. שליח הרבי הרב גבריאל גורדון (יו"ר ארגון ליובאוויטש רוסיה - המקומות הקדושים) פועל לשמירת החצר ותיפקוד המקום.

בתי העלמין בליובאוויטש

ערך מורחב – בית העלמין בליובאוויטש

ערך מורחב – אוהל אדמו"ר הצמח צדק ואדמו"ר המהר"ש

ערך מורחב – אוהל הרבניות

בית העלמין היהודי בליובאוויטש ממוקם בקצה המערבי של העיירה, סמוך לנהר הקטן. בית הקברות משתרע על חלקה של כ-70 על 150 מטר. בבית עלמין זה נמצאים אוהלי כ"ק אדמו"ר הצמח צדק וכ"ק אדמו"ר המהר"ש.

בסמוך אליהם טמונות גם: הרבנית סטערנא (אשת אדמו"ר הזקן), הרבנית שיינא (אשת אדמו"ר האמצעי), הרבנית חיה מושקא (אשת אדמו"ר הצמח צדק), הרבנית רבקה (אשת אדמו"ר המהר"ש). ועוד נשי ובנות משפחת רבותינו נשיאינו שאין ידוע לנו שמותם. וגם טמונים בבית העלמין: רבי ברוך שלום שניאורסון (בנו בכורו של אדמו"ר הצמח צדק וסב סבו של הרבי), אברהם סנדר שניאורסון (בן אדמו"ר המהר"ש. נפטר בהיותו בן שמונה שנים בלבד). הרב יששכר בער ("המגיד מליובאוויטש" ומורו של אדמו"ר הזקן בילדותו).

הרב אבא דוד גורביץ במהלך שחזור הקמת מצבות אדמו"רי ליובאוויטש

בעקבות מלחמת העולם השנייה, נחרב בית העלמין. ובשנת תשכ"ו הגיע הרב אבא דוד גורביץ לעיירה ליובאוויטש, תיקן את מצבות אדמו"ר הצמח צדק ואדמו"ר מוהר"ש ההרוסות והקים סביבן גדר. את האהל בנו מחדש בשנת תשמ"ט, ר' דוד נחשון ור' אבי טאוב. בשנת תשע"ה נוקה בית העלמין, והשיחים נכרתו ונשרפו. חלק מהמצבות הונחו על יציקת בטון. בסך הכול השתמרו בבית העלמין כ200 מצבות, וכל הכתובות עליהם הם בעברית. בשנים האחרונות ממשיכים לשפץ את בית העלמין, ומידי פעם מתגלים מצבות חדשות.

בליובאוויטש היה בית העלמין נוסף, עתיק יותר, שעל פי המסורה קבורים בו הרבה קדושים. אולם מרוב יושנו, לא נותרה בו אפילו מצבה אחת עומדת. כיום מוצב במקום שלט לזכרון בית העלמין הישן.

חצר רבותינו נשיאינו

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לחב"דפדיה והשלימו אותו. יתכן שיש על כך פירוט בדף השיחה.

מפת חצר רבותינו נשיאינו

בצפון העיירה נמצא חצר רבותינו נשיאינו, שם התגוררו הם ומשפחותיהם, ושם היה בית הכנסת ובית המדרש שלהם. בשטח חצר זו הוקמה ג"כ ישיבת תומכי תמימים.

כיום במקום נבנה מוזיאון הסוקר את תולדות רבותינו נשיאינו בעיירה.

ה'זאל' ובתי רבותינו נשיאנו שוחזרו.

בית שניאורסון

ערך מורחב – בית שניאורסון בליובאוויטש

בית שניאורסאהן בליובאוויטש בימינו

בית שניאורסאהן שבליובאוויטש הינו מבנה הממוקם על שטח גדול בעיירה ליובאוויטש, המשמש כיום כבית הכנסת אורחים, וכמוזיאון למורשת חסידות חב"ד ותולדות העיירה. הבית נקנה בשנת תשמ"ט ורשום על שמו של הרבי. בעיירה הוצבה אנדרטה גדולה לזכר תושביה היהודיים של העיירה שנרצחו בעת הכיבוש הנאצי.

ציטוטים מדברי רבותינו נשיאינו אודות העיירה

• מספר הזכרונות: "בהזדמנות מסוימת אמר אדמו"ר בעל ה"צמח צדק": "ליובאוויטש" מבוססת על אהבה. בגמרא ישנה מחלוקת: "שמא - מילתא היא, או לאו מילתא היא" (השם מהווה דבר לעצמו או לא). רבי מאיר סובר: "שמא מילתא היא", הוא היה מדייק בשם (כפי שהגמרא מספרת על איש ששמו היה בידור, ורבי מאיר אמר ששם זה רומז להתנהגות בלתי ראויה, ככתוב: כי דור תהפוכות המה). מייסד הישוב "ליובאוויטש" נקרא בשם רבי מאיר בעל צדקה וחסד , ובהתנהגותו השרה על המקום רוח אהבה, "שמא - מילתא היא". נאמר גם:"וכל אשר יקרא לו האדם, נפש חיה, הוא שמו", כי חיותו של הנברא באה באמצעות ה"צינור" של השם הנכון. "ליובאוויטש" היא "צנור" לאהבה חסידית ולידידות. על האדם לרחם על עצמו ועל הזולת, ואיש את רעהו יעזור לשפר את המדות הטובות ואת דרכי עבודת ה׳ עפ"י תורת החסידות. עד כאן דברי בעל ה"צמח צדק". אין, איפוא, פלא בכך ש"חב"ד" ו"ליובאוויטש" נעשו שמות נרדפים, שהפרו זה את זה והשפיעו זה על זה".

ראו גם

• ליובאוויטש - העיירה של חב"ד (ספר).
• גבריאל גורדון.
• ליובאוויטש רוסיה - המקומות הקדושים.

לקריאה נוספת

• אלישיב קפלון, "ליובאוויטש - העיירה של חב"ד" תשע"ז, 566 עמודים.
• ליובאוויטש תולדות העיירה מאת הרב שלום בער לוין.

קישורים חיצוניים

הרב יהושע מונדשיין, ‏כרם חב"ד גליון שלישי. נדפס מחדש בספר דברי ימי התמימים.

• ישיבת תומכי תמימים, מתוך תולדות חב"ד ברוסיה הצארית, באתר באתר ספריית חב"ד ליובאוויטש .
• זכרונות מהעיירה - ליובאוויטש - זכרונותיו של מרדכי לזר, הביא לדפוס שניאור זלמן ברגר, בתוך בית משיח.
• שניאור זלמן ברגר, כשהתמימים עזבו את העיירה ליובאוויטש, שבועון בית משיח, י"ג באלול ה'תשע"ז

• שרטוט מלפני מאה שנה חושף פרטים לא ידועים על ליובאוויטש באתר [המקור באנגלית]
• ליובאוויטש שלי אתר המתעד את תולדות חסידות חב"ד בעיירה ליובאוויטש ברוסיה ומידע למבקר
• בית משיח התלווה לביקור בית דין רבני חב"ד באה"ק - בעיירה ליובאוויטש
• תגית "ליובאוויטש" באתר

‏‏