ארבעה אבות נזיקין
| ארבעה אבות נזיקין (מקורות עיקריים) | |
|---|---|
| מקרא | ספר שמות, פרק כ"א, פסוק י"ח– |
| משנה | מסכת בבא קמא |
| תלמוד בבלי | מסכת בבא קמא |
| תלמוד ירושלמי | מסכת בבא קמא |
| משנה תורה לרמב"ם | ספר נזיקין |
| שולחן ערוך | חושן משפט, סימן שפ"ח–חושן משפט, סימן תי"ט |
ארבעה אבות נזיקין הם הסוגים העיקריים של גורמי נזק על פי התורה. חז"ל מנו את אבות נזיקין על פי הפסוקים בפרשת משפטים (שמות כ"א - כ"ב) ובפרשת אמור (ויקרא כ"ד).
המשנה הראשונה במסכת בבא קמא מונה ארבעה אבות נזיקין ומכנה אותם בשמות "שור", "בור", "מבעה" ו"הבער" (מספר האבות ושמותם אינם נזכרים במקרא). לכל אחד מהאבות ישנם פרטי דינים ייחודים לו, והם הבסיס להלכות הנזיקין בהלכה. לכל אב נזיקין יש גם 'תולדות' – גורמי נזק שדומים לו בתכונתם ומהותם, ולכן הלכותיהם זהים להלכותיו.
על פי הגמרא, מספרם של אבות הנזיקין אינו 4 אלא 6, והם אדם, קרן, שן ורגל, אש ובור, והאמוראים נחלקו כיצד להסביר את המספר ארבע המופיע במשנה. הכוונה במניין זה הוא לאבות שיש להם תולדות. בתלמוד מובאות ברייתות המונות 13 או 24 אבות נזיקין, ונטען שאף הן החסירו חלק מאבות הנזיקין, אולם הכוונה היא לסוגי נזיקין שונים שחלה עליהם חובת תשלום, ולא לאבות טיפוס של סוגי נזיקין[1].
מדיני הנזקין עריכה
שור עריכה
הם נזקי שור שנגח בהמה או אדם או הזיק רכוש. בתורה מובא דיני נזקי שור בפסוק[2] "וכי יגח שור את איש או את אשה", ויש חילוק בין אם השור הוא "תם" (שזהו פעם הראשונה או שניה שנוגח), או האם השור מועדת לנגיחה (שהתרו את בעל השור לשמור את שורו), שהתם שהזיק משלם חצי של הנזק, והוא קנס, ולכן אם בעל השור הודה על נזקי שורו, אז בעל השור פטור מהתשלומין, לא כן אחרי שהשור הוא מועד, אז בעל השור משלם נזק שלם. ואין חילוק אם השור הזיק באמצעות קרניו, רגליו, או שיניו, כל זה נחשב נזק שנכנס תחת קטגוריית הנגיחה[3].
בור עריכה
בור הוא הנזקים הנגרמים על ידי בור שנחפר ברשות הרבים. מצוה זו נלמדת מהפסוק[4] "כי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור", שבו התורה מזהירה על החובה להיזהר בפתיחת בור או שיח העלול להזיק לאנשים או בהמות. אם אדם חופר בור במקום המהווה סכנה, והוא לא מכסה את הבור כראוי, הוא חייב לשלם לניזק, גם אם לא הייתה לו כוונה לגרום נזק[5].
מבעה עריכה
מבעה הם הנזקים שנגרמים כאשר בהמה מזיקה על ידי שן ורגל - אכילה או הילוך בשדה או כרם חבירו. בתורה דינים אלו מובאים בפסוק[6] "כי יבער איש שדה או כרם"[7].
הבער עריכה
הוא נזקי אש, ונלמדת מהפסוק[8] "כי תצא אש", שבו התורה מדברת על מצב שבו אדם הדליק אש במקומו וזו יצאה והזיקה רכוש של אחר. התורה קובעת שמי שהדליק אש בתוך רכושו חייב לשמור עליה ולהימנע מלגרום לנזקים. דין זה מציין את האחריות של אדם לשמור על גחלתו ואש, ולא להותיר אותם לצאת ולגרום נזק לאחרים, בין אם מדובר בנזק לרכוש ובין אם מדובר בנזק לנפש. גם כאן קיימת הבחנה בין מקרים שבהם התהוותה אש מחוץ לשליטת האדם לבין מקרים בהם הוא יצר את הסיכון[9].
בחסידות עריכה
השור עריכה
| ערך מורחב – שמירת העיניים |
השור – המילה "שור" היא גם מלשון "שור" לשון הסתכלות או התבוננות, והיא משמעה שעל האדם לשמור את עיניו כדי לא להזיק או לפגוע. השור הפיזי, ששובר דברים או מזיק, מקביל לנזק שנגרם כתוצאה מהתבוננות רשלנית או ממבט חפוז שגורם להרס. יש כאן רמז לכך שגם במעשים של "מבט" או כוונה רשלנית, עשוי להיגרם נזק[דרוש מקור].
הבור עריכה
|
| ערכים מורחבים – שמירת הזמן, זריזות ולימוד התורה |
הבור הוא נזק שנגרם כאשר אדם חופר בור ולא מכסה אותו, וכך אחרים נופלים לתוכו. בעבודת האדם, המילה "בור" מציינת שדה שאינה חרושה וזרועה, כלומר שדה שנשארה שוממה ואינה מנוצלת כראוי. וכמו כן כאן הכוונה לאדם שלא עוסק בתורה, אלא משקיע את זמנו בטלנות. כך, השדה שאינה עובדה רמז למצב של עצלות או חוסר מעש, אשר עשוי להוביל לנזק רוחני או מוסרי.
המבעה עריכה
|
| ערך מורחב – אתכפיא |
המבעה כאן מתייחסת לשן, כלומר אכילה גסה. הכוונה היא גם לפגם של תאוות אכילה[10].
השורש לכל עניין הנזיקין טמון בחטא עץ הדעת, שבמהותו היה קשור באכילה, (מבעה הוא העיקר מכל הנזיקין), כפי שנצטווה אדם הראשון "לא תאכל ממנו". בעקבות חטא זה, נוצר כללות עניין הנזיקין. התיקון לכך הוא אכילה הנעשית בצורה הרצויה, שהיא אכילה שבאה מתוך ברכה והכרת תודה לה' – "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך"[11].
ההבער עריכה
|
| ערך מורחב – כעס |
הכעס, או ההבער, הוא הרתחת האש, שהוא בדיוק כמו אש שפורצת ממקום למקום. כל כעס או עימות שעלול להתפשט ולהזיק לא רק לאדם אחד אלא גם לסובלים מסביבו. הכעס הוא נזק רוחני[10].
תם ומועד - בעבודת האדם עריכה
העניין של "תם" ו"מועד" בעבודת האדם עוסק בנפש הבהמית שבאדם - הבהמה שבאדם. כאשר הנפש הבהמית עושה דבר בלתי רצוי, חשוב להבין שזה לא דבר רגיל או טבעי לנפש הבהמית של יהודי, "איש תם יושב אוהלים". כל ישראל בחזקת כשרות, וההנהגה שלהם היא באופן שמתאים להם.
הדבר לא נובע ממנהגו הרגיל של האדם, אלא כתוצאה מכך שיצרו תקפו אותו, כלומר כשלבו ונפשו הושפעו מהיצר הרע. לכן, במצבים כאלו, ייתכן שהאדם יתנהג באופן שאינו תואם להנהגתו הרגילה, רק משום שהיצר תקף אותו. כאשר אותו אדם חוזר על התנהגות שלילית כזו פעמים רבות, הוא הופך ל"שור מועד", כלומר, רגיל לעשות את הדבר בצורה קבועה, כי התנהגותו נעשתה הרגל.
לימוד והוראה מהעניין הזה היא שבעבודת האדם, גם אם הוא נעשה "מועד" להנהגה בלתי רצויה, תמיד אפשר לשוב ולהתעלות. שינוי והתחדשות אפשריים, במיוחד אם האדם מבצע "הרהור תשובה", שמוביל אותו למקום שבו אפילו צדיקים גמורים אינם יכולים להגיע — וזהו עוצמתה של תשובה[12].
ראו גם עריכה
הערות שוליים
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף ד', עמוד א'
- ↑ שמות כא, כח.
- ↑ ספר החינוך מצוה נא.
- ↑ שמות כא, לג.
- ↑ ספר החינוך מצוה נג.
- ↑ שמות כב, ד.
- ↑ ספר החינוך מצוה נה.
- ↑ שמות כב, ה.
- ↑ ספר החינוך מצוה נו.
- ↑ 10.0 10.1 אור תורה להמגיד ממעזריטש על אגדות חז"ל סי' תס.
- ↑ כ' מנחם-אב תשכ"ד, תו"מ ע' 299.
- ↑ י"ט כסלו תשמ"ו, התוועדויות אות לד, ע' 61.