פנינים

מרגליות (פנינים) מסוגים וצבעים שונים

פנינה (או מרגלית) היא אבן חן הנוצרת לעיתים בבבעלי חיים ימיים מסוג רכיכות (ממחלקת הצדפות) וכן לעיתים בקונכיות של חלזונות. את המרגליות שולים מן הים ושימושם העיקרי הוא כתכשיטים.

רקע

כדי למצוא את המרגליות (פנינים) יש לצלול בים, הצוללן צריך לצייט את המומחה שמדריך איפה ללכת לעמקי הים, ומה ואיך לאסוף את המרגליות.

הידע והמומחיות יש למומחה, והצוללן צריך רק לציית להוראותיו של המומחה בדיוק. אבל את הרוח חיים (הנשימה) הצוללן צריך משל עצמו. ולא מספיק בשבילו הרוח חיים שיש למומחה.

מרגליות (פנינים) משתמשים לצורך תכשיטין, אינו חיוני להאדם, זה רק להיות יותר יפה. אך כשנעמדים לפני המלך, הרי זה הכרחי. וכמו כן, בשביל שמחת חתונה, מתעדנים במרגליות (פנינים).

פנינים כמשל לחסידות

המשל

הפנינים אינן חיוניות לקיום האדם, הן משמשות בעיקר לייצור תכשיטים ליופי. עם זאת, במקרים מסויימים הן חיוניות, למשל כשעומדים לפני המלך או בחתונה. כדי למצוא פנינים יש לצלול לעמקי הים. הצוללן נדרש לציית להנחיות המומחה המדריך אותו לאיזור הצלילה המתאים ומסביר את שיטות איסוף המרגליות. הידע והמומחיות נמצאים בידי המדריך המומחה, והצוללן צריך לבצע את הוראותיו בדייקנות. עם זאת, המאמץ וההתמדה הפיזיים הם של הצוללן והוא אינו יכול להסתמך על יכולותיו של המומחה.

הנמשל

תורת החסידות נמשלה לפנינים, יש לציית ולקיים את ההוראות של המומחה הנשיא - הרבי.

אבל יש גם להתיגע לבד, בכח עצמו, כי רוח החיים צריכים משל עצמו. זהו אחד מהיסודות לשיטת חסידות חב"ד (שלא כמו חסידי פולין ששיטתם הי שה"צדיק באמונתו יחיה", אל תקרי יִחְיֶה (בחירק) אלא יְחַיֶה), אלא יש צורך ללמוד, להתעמק, להתבונן בכל יום בלימוד החסידות.

בעבר, לימוד פנימיות התורה היה רק כתוספת וכקישוט ולא היה חיוני, בזמננו, ערב הגאולה, לימוד החסידות היא הכרחי, ערב החתונה הגדולה בין עם ישראל להקדוש ברוך הוא שיהיה בזמן הגאולה. אם כך, איך יתכן שלא רודפים אחרי מרגליות - לימוד החסידות?.

מרגליות מרק

יש גם מרגליות מרק.

הרבי הרבה פעמים כשיש התבטא שכשיש הזדמנות - עת רצון, לאסוף מרגליות (כמשל).

ואז יש לנו את הבחירה, האם ניקח את המרגליות (אבנים טובות), או לקחת את המרגלית מרק.

זה דוגמא לנצל זמן מיוחד ועת רצון כשיש לנו אותה.

נקיבת מרגליות בעבודת האדם

נָאווּ לְחָיַיִךְ בַּתֹּרִים צַוָּארֵךְ בַּחֲרוּזִים

— שיר השירים א, י

"חרוזים" הוא מחרוזת תחשיט העשויה מאבנים טובות ומרגליות שמופרדים, וקבועים ותלויים בחוט, שהחוט נכנס בהם ומחברם שלא יתפרדו.

החוט שעובר את המרגליות הוא משל ל"קול קול יעקב", קול התורה והתפילה, שהקול מעורר הכוונה, העובר עד לדרגה הכי נמוכה, לחבר גם אותה ליחודו יתברך.

עשיית הנקב והחלל באבנים טובות בעבודת האדם היא, שצריך לעשות מקום חלל בלב (כמו שכתוב "וליבי חלל בקרבי") להיות "כלי ריקן מחזיק" את המשכות מהקב"ה, כי אין אור א"ס ב"ה שורה ומתגלה אלא במי שבטל אליו

וכדי שהאדם יגיע לדרגת ביטול כזה, הוא על ידי בחינת קול יעקב שהקול מעורר הכוונה, שצריך לכוון את לבו איך שלגבי א"ס ב"ה אין ערך לשום דבר "אין ערוך לך כו'", ושיתפס במוחו ולבו שאין עוד מלבדו.

עבודה נעלית

העבודה היא בכל אדם לפי מהותו ומעלתו. מי שיש בידו לנקוב מרגליות או ללטוש אבנים טובות ועוסק בעבודת מלאכת אפית לחם - ומובן דוגמת כל זה בעבודה - הגם שהיא עבודה ומלאכה הנצרכת במאד, בכל זה לחטא יחשב לאיש ההוא.

בדרך כלל עבודת מיוחדת כזו נעשים גם על ידי האדון של העבד.

ולמרות שהעבודה של אפיית לחם היא עבודה פשוטה, צריכה היא להיות חדורה בתוכנו הפנימית של נקיבת מרגליות - גילוי אלקות בעולם.

ראו גם

• אבני חפץ
• אבנים טובות