אבני חפץ

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

אבני חפץ הוא ביטוי המוזכר בכתוב[1]: "וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ, וּשְׁעָרַיִךְ לְאַבְנֵי אֶקְדָּח וְכָל גְּבוּלֵךְ לְאַבְנֵי חֵפֶץ", ומרמז על הארה מיוחדת של אהבת השם שתתגלה לעתיד לבא, מכח ל"ב נתיבות החכמה.

הביאור ע"פ תורת החסידות[עריכה]

מעלתה המיוחדת של הארה הזאת מבוארת בדברי אדמו"ר הזקן'[2]., כי הטעם שההמשכות הנמשכים מבינה נקראו שערים ושמחכמה נקראו נתיבות, הוא מכיון כי השערים משמשים כניסה ויציאה לרבים ואינם הולכים למרחוק, וכך מבחינת הבינה נמשכה ההשפעה במדות בגילוי רב, אך רק עד ספירת ההוד, אבל ה"נתיב" מורה על השפעה ההולכת למרחוק כמשל הנתיב ההולך למרחוק לשדות ומדבריות. כך ההמשכה מחכמה נמשכת בבחינת העלם והסתר וגם למרחוק, והיא התורה שהיא גדולת חכמתו יתברך ונתלבשה בדברים גשמיים פאה וביכורים תרומות ומעשרות וקרבנות כו'.

כעת בזמן הגלות, הארה זו היא בהסתר בלבד. אך על ההארה שתתגלה לעתיד לבא נאמר "וכל גבולך יהיה לאבני חפץ" שעל ידי הנתיבות דחכמה הנמשכים במדות גם לב האבן תהיה חפיצה ושוקקה לדבקה בו יתברך, והיא האהבה פנימיות שלמעלה במדרגה מאהבה ברשפי אש הנקראת אבני אקדח הנולדת מחמישים שערי בינה שהיא אהבה חיצונית הנגליץ לעין כל, אבל החפיצה היא אהבה פנימית.

למרות שאהבה זו היא מסותרת ואינה נגלית לעין הרואה יש בה מעלה עצומה שהיא אהבה פנימית ביותר "מקרבו", ועמוקה כל כך עד אשר יכולה נפשו להסתלק מחמתה לגמרי כאשר לא תשיג די מבוקשה. וכעין המעשה באדם אחד שהעלה בלבו טינא כאשר עלתה בלבו תאוה עד שעל פי השערת הרופאים עלול היה למות מתאוה זו, וענין זה נקרא חפץ, שענינו חשק מופלג בפנימיות "עד אשר נדבקה נפשו ממש באותו דבר שחושק" כמו שנאמר בשכם בן חמור - "כי חפץ בבת יעקב".

בחינת אהבה בחפיצה וחשיקה זו נמשכת מבחינת נתיבות החכמה דוקא, שהוא בבחינת העלם, וממנה נולדת האהבה בעומק ותעלומת הלב; לעומת הארת הבינה שהיא ההשגה בגילוי, שממנה נולדת האהבה ברשפי אש מתגבורת יסוד האש האלקי שבנפש האלוקית, ונקראת אבני אקדח כנ"ל.

הערות שוליים

  1. ישעיה נד, יב
  2. ליקוטי תורה פרשה ראה כו, א