לדלג לתוכן

פנינים

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
מרגליות (פנינים) מסוגים וצבעים שונים
תכשיט: שרשרת פנינים לבנות
נזר פנינים מלכותי
חילוץ פנינה מצדפה

פנינה (או מרגלית) היא אבן חן הנוצרת לעיתים בבבעלי חיים ימיים מסוג רכיכות (ממחלקת הצדפות) וכן לעיתים בקונכיות של חלזונות. את המרגליות שולים מן הים ושימושם העיקרי הוא כתכשיטים.

רקע[עריכה | עריכת קוד מקור]

כדי למצוא את המרגליות (פנינים) יש לצלול בים, הצוללן צריך לצייט את המומחה שמדריך איפה ללכת לעמקי הים, ומה ואיך לאסוף את המרגליות.

הידע והמומחיות יש למומחה, והצוללן צריך רק לציית להוראותיו של המומחה בדיוק. אבל את הרוח חיים (הנשימה) הצוללן צריך משל עצמו. ולא מספיק בשבילו הרוח חיים שיש למומחה.

מרגליות (פנינים) משתמשים לצורך תכשיטין, אינו חיוני להאדם, זה רק להיות יותר יפה. אך כשנעמדים לפני המלך, הרי זה הכרחי. וכמו כן, בשביל שמחת חתונה, מתעדנים במרגליות (פנינים).

פנינים כמשל לחסידות[עריכה | עריכת קוד מקור]

המשל[עריכה | עריכת קוד מקור]

הפנינים אינן חיוניות לקיום האדם, הן משמשות בעיקר לייצור תכשיטים ליופי. עם זאת, במקרים מסויימים הן חיוניות, למשל כשעומדים לפני המלך או בחתונה. כדי למצוא פנינים יש לצלול לעמקי הים. הצוללן נדרש לציית להנחיות המומחה המדריך אותו לאיזור הצלילה המתאים ומסביר את שיטות איסוף המרגליות. הידע והמומחיות נמצאים בידי המדריך המומחה, והצוללן צריך לבצע את הוראותיו בדייקנות. עם זאת, המאמץ וההתמדה הפיזיים הם של הצוללן והוא אינו יכול להסתמך על יכולותיו של המומחה.

הנמשל[עריכה | עריכת קוד מקור]

תורת החסידות נמשלה לפנינים, יש לציית ולקיים את ההוראות של המומחה הנשיא - הרבי.

אבל יש גם להתיגע לבד, בכח עצמו, כי רוח החיים צריכים משל עצמו. זהו אחד מהיסודות לשיטת חסידות חב"ד (שלא כמו חסידי פולין ששיטתם הי שה"צדיק באמונתו יחיה"[1], אל תקרי יִחְיֶה (בחירק) אלא יְחַיֶה), אלא יש צורך ללמוד, להתעמק, להתבונן בכל יום בלימוד החסידות.

בעבר, לימוד פנימיות התורה היה רק כתוספת וכקישוט ולא היה חיוני, בזמננו, ערב הגאולה, לימוד החסידות היא הכרחי, ערב החתונה הגדולה בין עם ישראל להקדוש ברוך הוא שיהיה בזמן הגאולה. אם כך, איך יתכן שלא רודפים אחרי מרגליות - לימוד החסידות?[2].

נקיבת מרגליות בעבודת האדם[עריכה | עריכת קוד מקור]

"נָאווּ לְחָיַיִךְ בַּתֹּרִים צַוָּארֵךְ בַּחֲרוּזִים" (שיר השירים א, י) המילה "חרוזים" בפסוק זה, מתייחסת לשרשרת העשויה מאבנים טובות ומרגליות המושחלים על חוט שמחברם אותם.

החוט שעובר את המרגליות הוא משל ל"קול קול יעקב", קול התורה והתפילה, שהקול מעורר הכוונה, העובר עד לדרגה הכי נמוכה, לחבר גם אותה ליחודו יתברך.

עשיית הנקב והחלל באבנים טובות בעבודת האדם היא, שצריך לעשות מקום חלל בלב (כמו שכתוב[3] "וליבי חלל בקרבי") להיות "כלי ריקן מחזיק" את המשכות מהקב"ה, כי אין אור א"ס ב"ה שורה ומתגלה אלא במי שבטל אליו.

כדי שהאדם יגיע לדרגת ביטול כזה, הוא על ידי בחינת קול יעקב שהקול מעורר הכוונה, שצריך לכוון את לבו איך שלגבי האין סוף אין ערך לשום דבר "אין ערוך לך כו'", ושיתפס במוחו ולבו שאין עוד מלבדו[4].

עבודה נעלית[עריכה | עריכת קוד מקור]

העבודה היא בכל אדם לפי מהותו ומעלתו. מי שיש בידו לנקוב מרגליות או ללטוש אבנים טובות ועוסק בעבודת מלאכת אפית לחם - ומובן דוגמת כל זה בעבודה - הגם שהיא עבודה ומלאכה הנצרכת במאד, בכל זה לחטא יחשב לאיש ההוא[5].

בדרך כלל עבודת מיוחדת כזו נעשים גם על ידי האדון של העבד.

ולמרות שהעבודה של אפיית לחם היא עבודה פשוטה, צריכה היא להיות חדורה בתוכנו הפנימית של נקיבת מרגליות - גילוי אלקות בעולם[4].

גריסי פנינה[עריכה | עריכת קוד מקור]

הרבי סיפור בשם חמיו רבי יוסף יצחק שניאורסון (אדמו"ר הריי"צ): אודות שני אנשים שביקשו "פנינים" ("פּערל"), אלא שאחד ביקש מחרוזת פנינים לענוד על הצואר, ואחד ביקש "גריסי פנינה" ("פּערל-גרופּן") בתוך המרק... ואכן, זה שביקש מחרוזת פנינים לענוד על הצואר, קיבל את כל צרכיו עד למחרוזת פנינים, וזה שביקש "פּערל-גרופּן", נתמלאה אמנם בקשתו, כיון שביקש מעומק הלב... אבל לאחרי מילוי בקשתו נשאר עם "פּערל-גרופּן" בלבד!...[6].

ובהזדמנות אחרת אמר: "ישנם אמנם "פערל-גרופן" (גריסי פנינה באידיש), אבל אף-על-פי-כן, מאחר שהוא שייך ל"עם חכם ונבון", הרי בוודאי שיבחר להיות מונח ב"פנינים" אמיתיות, היינו, לא "פערל-גרופן" שבמרק, אלא "פנינים" שעל גבי הצוואר – תכשיט של אבנים טובות ומרגליות"[7].

ראו גם[עריכה | עריכת קוד מקור]

הערות שוליים