עשרת השבטים

		ערך זה זקוק לעריכה: ייתכן שהערך סובל מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו.
		אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.	עריכה

עשרת השבטים הוא כינוי לרובו של עם ישראל, הכולל את צאצאיהם של עשרה מתוך שנים עשר השבטים בניו של יעקב אבינו (חוץ משבטי יהודה ובנימין) שהרכיבו את ממלכת ישראל לאחר התפלגותם ממלכות יהודה. שבטים אלה מכונים גם "עשרת השבטים האבודים" לאחר שהוגלו לממלכת אשור בידי שלמנאסר מלך אשור כ-133 שנה לפני חורבן בית ראשון, ומאז גורלם אינו ברור. בגאולה ישובו כולם ויתאחדו עם עם ישראל בארץ ישראל.

השתלשלות המאורעות

במלכים מתואר כי בסוף ימי מלכות שלמה המלך "הטו נשיו את לבבו" וירבעם בן נבט, שהיה שר בממלכת שלמה, הוכיחו על מספר דברים. באותו זמן התנבא אחיה השילוני לירבעם כי הקב"ה יקח את המלכות על עשרת השבטים מיד שלמה בגלל עוון העבודה זרה (שנחשב לו כיון שלא מחה בנשיו), ובעוד רחבעם ישאר מלך בירושלים על שבט אחד, ינהיג אותם ירבעם לאחר התפלגות הממלכה. לאחר מכן ברח ירבעם למצרים מפחד שלמה.

לאחר מיתת שלמה ביקשו העם מרחבעם בנו שיקל עולו מעליהם, אך רחבעם לא הסכים לכך - דבר שהביא להקמת ממלכת ישראל:

"וְלֹא שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֶל הָעָם כִּי הָיְתָה סִבָּה מֵעִם יְהוָה לְמַעַן הָקִים אֶת דְּבָרוֹ אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה בְּיַד אֲחִיָּה הַשִּׁילֹנִי אֶל יָרָבְעָם בֶּן נְבָט: וַיַּרְא כָּל יִשְׂרָאֵל כִּי לֹא שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֲלֵיהֶם וַיָּשִׁבוּ הָעָם אֶת הַמֶּלֶךְ דָּבָר לֵאמֹר מַה לָּנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא נַחֲלָה בְּבֶן יִשַׁי לְאֹהָלֶיךָ יִשְׂרָאֵל עַתָּה רְאֵה בֵיתְךָ דָּוִד וַיֵּלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְאֹהָלָיו: וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הַיֹּשְׁבִים בְּעָרֵי יְהוּדָה וַיִּמְלֹךְ עֲלֵיהֶם רְחַבְעָם"

— מלכים א', פרק יב פסוקים טו-יז

בימי המלך האחרון למלכות ישראל, הושע בן אלה, עלה שלמנאסר על שומרון בירת ישראל ושלח לגלות את עשרת השבטים. מאז הוגלו לאשור אבדו השבטים, ועליהם מדובר בנביאים כי עתיד הקב"ה לקבץ את ישראל מארץ אשור.

בימינו

בעת החדשה חוקרים שונים מעלים השערות בניסיון למצוא את עקבותם. ידוע שהם גלו לאחורי נהר הסמבטיון^{[דרוש מקור]}, אך לא ידוע היכן נמצא הנהר. אחד הסימנים של נהר זה הוא שהינו זורק במשך השבוע אבנים ובשבת נח מתנועתו.

במדרש נאמר: "הקדוש ברוך הוא... עתיד לקבץ את ישראל מארבע פינות העולם. ראשון הוא מקבץ חצי שבט מנשה".

ההתחקות אחרי שבט מנשה

במדינת מיזורם שבצפון מזרח הודו, שוכן שבט גדול הנקרא שינלונג המונה קרוב לשני מליון נפש, ולפי המסורת שבידם הם מצאצאי שבט מנשה. בני השבט התגלו לפני יותר ממאה שנה על ידי מסיונרים נוצריים, ובמשך תקופה של כשבעים שנה התנצרו רוב אנשי השבט. אולם בשנות התש"מ החלו רבים מהם בתהליך שיבה ליהדות. כיום מקיימים כמה אלפים מבני השבט אורח חיים יהודי וחלקם אף שולחים את בניהם ללמוד בבית הספר היהודי במומבאי.

הרב אליהו אביחיל, יו"ר אגודת עמישב, חקר את מקום הימצאם של שבט מנשה. כאשר הגיע למיזורם בפעם הראשונה, ציפתה לו קבלת פנים ממלכתית. הוא התרשם מהקשר הנפשי שלהם ליהדות, ורצונם לעלות לארץ ישראל ולחיות כיהודים, על-אף תנאי החיים הטובים במיזורם. בשנת תשל"ח ענה לו הרבי במענה לשאלתו: "בעניין שבטי אבגניסטן בטח מתיעצים עם מומחים בשטח חשוב זה".

בשנת תשמ"ב שלח הרב אביחיל לרבי את החוברת "האובדים מארץ אשור". הרבי הודה לו על כך בברכת "תשואות חן", והעיר:

בטח דיבר פנים אל פנים עם גדולי רבני ארץ הקודש שליט"א בבעיית ה'אובדים' כלשונו, שהרי בוודאי לדכותיה אין צורך לבאר עד כמה מסובך כל הענין, ענין הלכתי הכי חמור, ודורש ידיעת כל הפרטים וכו'

.

בשנת תשד"מ הכין הרב אביחיל מכתב לסוכנות היהודית עם בקשה שיעזרו בקליטתם של אנשים אלו, ורצה שכל רבני הערים בארץ יחתמו על מכתב בקשה זה ע"מ לתת לו תוקף. לאחר שהוא הפציר ברב יוסף העכט לחתום על המכתב כשהוא מראה לו את המכתבים הללו שקיבל מהרבי שאל הרב העכט את הרבי בענין ונענה: "יעשה כעשיית הרבנים הראשיים דעתה בארה"ק".

התפנית הגדולה החלה בתחילת שנות הנו"נים, בתקופה בה דיבר הרבי על התחלת פעולותיו של מלך המשיח בעולם, כולל קיבוץ נדחי ישראל -קבוצה גדולה מבני השבט הגיעה לגוש קטיף והתיישבה שם. הרב אביחייל, שלא היה שלם לחלוטין עם ההחלטה, פנה שוב לרבי בשאלה האם להביא קבוצות נוספות לארץ, אם לגיירם בארץ או בחו"ל וכן אם להביא רווקים או משפחות. המענה שקיבל הדהים אותו: "להביא קבוצות נוספות של רווקים לעת עתה ולגיירם בארץ הקודש". הרבי הוסיף: "ברכה להצלחה".

אלי יונה שעמד לימין אביחייל, שמע את כל הפרטים הללו, ושוב לא היה לו ספק שהרבי מסכים לכל העניין, החליט לעשות את מסעו יחד עם הרב אביחייל, והציע לו להצטרף אליו. הרב אביחייל הסכים, ואלי חזר לניו-יורק עד לסיום ההכנות לקראת הנסיעה. שם השיגה אותו הידיעה כי כמה רבנים עוררו שאלה על כל העניין. אלי מיהר לדווח לרבי על ההתפתחויות, וכעבור כמה שעות הודיעו לו מהמזכירות שיש ברכה מהרבי. יומיים אחר-כך עדכן אותו הרב אביחייל שאותם רבנים הסירו את התנגדותם להעלאת בני השבט ארצה.

סימני יהדות

זמן קצר אחר-כך יצאו סוף סוף למסע, כשאיתם חוקר השבטים הרב יהונתן סגל. גם לאחר שהגיעו למומבאי שבהודו, היו קשיים גדולים בכניסה לאזור ההוא - שם נלחמו חיילי הצבא ההודי בטרוריסטים. סופה רצינית שהתחוללה במקום עיכבה אותם שעות נוספות, ורק בזכות ברכתו של הרבי הצליחו להגיע למחוז חפצם.

בהגיעם למקום נערכה לכבודם קבלת פנים חגיגית בהשתתפות המוני ילדים מכל כפרי האיזור. אלי הסתובב בין הנאספים, חילק תמונות של הרבי וניסה ללמד אותם את הלהיט של אותן שנים 'משיח משיח'. לקבלת הפנים הגיעה גם נערה בשנות העשרה שהייתה ידועה עד אז כאילמת. אלי ניגש גם אליה, נתן לה את תמונת הרבי, ולהפתעת כולם החלה הילדה להשמיע מספר מילים ב... עברית. לא חלף זמן רב ובעיתון המקומי פורסמה בהבלטה תמונתו של הרבי מלך המשיח.

תקופה ארוכה שהה אלי בין בני השבט, וזיהה עשרות עדויות למוצאם היהודי. בני השבט נוהגים לקדש אשה על ידי טבעת תחת חופה; מצוות ייבום וחליצה אף היא מתקיימת לכל פרטיה ודקדוקיה, כמו גם... בן סורר ומורה, שלאחר שלוש התראות מסולק מהשבט. מזוזות בפתחי הבתים, בתי כנסת עם ציורי מנורת המקדש (באלכסון, כשיטת הרמב"ם!), ועוד עדויות חותכות שאי אפשר להתעלם מהן.

הוא הופתע להיווכח שהגברים הולכים עם חוטים דמויי ציצית בארבע כנפות בגדיהם, הנשים מכסות את ראשן ומקפידות להדליק נר בכל יום שישי לפני שקיעת השמש. הוא פגש גם כמה מבני השבט שנשאו קמיעים גדולים שבתוכם כתובות המלים היהודיות הנצחיות שמע ישראל. בני השבט התייחסו לקמיע כאל סוד שמיימי ולא ידעו את משמעות המילים. ראש השבט היה רוחץ את ידיו לפני שהעלה על הכתב את המלים על הקמע העשוי מקלף.

משך אלפי שנים הקפידו בני השבט להנשא רק בינם לבין עצמם. אך בתקופות הגלות שעברו עליהם, נמכרו חלק גדול מהם לעבדים והוכרחו להטמע בעמים זרים. כאמור, לפני מאה שנה גילו אותם מסיונרים נוצריים ועשו בהם שמות. המסיונרים שרפו את רוב תשמישי הקדושה שהיו להם, ותקופה ארוכה נותרו עם זכרונות בלבד, ועם שיר על "מנשה אבינו הקדמון" ש"לקח אותנו דרך הנהרות הגדולים מעבר להרים והביאנו לארץ נוכריה". במקביל המשיכו רבים מהם להתפלל לכיוון ירושלים, ושמרו על כללי היהדות כפי שקיבלו מזקניהם.

בשיחות שניהל עם זקני השבט סיפרו לו על התקופות הטובות שלפני השתלטות המסיונרים, כאשר בכל כפר היה כהן ושמו "אהרן", ששימש כמנהיג הכפר. הכהונה עברה בירושה, ובגדיו של הכהן כללו אפוד בד, מעיל רקום ומעליו חגורה.

שבט מנשה מונה כשני מליון איש, והם נהנים מאוטונומיה מלאה. אלי יונה שנפגש עם המושל, אמר לתומו תוך שהוא מצביע לעבר כמה מבני השבט שהגיעו לפגישה, "אתה רואה את היהודים שלנו". המושל תיקן אותו מיד ואמר: "רק הם יהודים?", ותוך שהוא מצביע על רעייתו, אמר: "היא יהודייה וגם אני יהודי. כל הארץ הזאת יהודים!"...

אפילו הכומר המקומי, בן השבט שהוכשר על ידי המסיונרים להפיץ את הנצרות, ביקש להצטרף לתפילות והחל לחזור למקורות היהודיים.

כיום יש בכל כפר בית כנסת, בו מתאספים בני השבט בשבתות וחגים אותם, אגב, הם שומרים בצורה כמעט זהה למקובל אצלנו. בתי כנסיות אלו מלאים בסממנים יהודיים, למרות שאין בהם תשמישי קדושה ואף לא ספר תורה, לאחר שאלו נלקחו בכוח הזרוע על ידי המסיונרים.

במסעו זה ביקר אלי גם בדרום הודו, שם גילה שבט נוסף הטוען שהוא מבני אפרים. בני השבט קידמו אותם בשירה על יציאת מצרים. זהו שיר שלדבריהם ליווה אותם בשנות הגלות, והוא מושר במקהלה בפתיחת כל אסיפה ציבורית של בני השבט. מילות השיר מאזכרות את חג הפסח וקריעת ים סוף, עמוד האש והענן, טביעת המצרים בים, והמים שיצאו מהסלע.

כשחזר ממסעו בהודו, ישב עם הרב אלימלך שחר שהעלה את הכל על הכתב, ושלח את הדו"ח המלא לרבי. הפקס הוקרא לפני הרבי, וכפי שסיפר לו המזכיר אחר-כך, חיוך של שביעות רצון נראה על פניו של הרבי.

התחקות אחרי בני המנשה

בתשרי תשס"ז יצאה משלחת רבנים לביקור בן שבוע בהודו, בו ניסו להתחקות אחר הרקע היהודי של שבט "בני המנשה" בצפון מזרח הודו. בראש המשלחת, שיצאה מטעמו של הרב הראשי הספרדי, הרה"ג שלמה עמאר, עמד אב בית הדין של פתח תקווה, הרב ציון בוארון.

אחד הרבנים שהשתתף במשלחת, הרב אליהו בירנבוים מאגודת "עמי שב", סיפר כי המשלחת ביקרה במזורם ומניפור, בהם מרוכזים בין 5,000 ל-6,000 איש הרואים עצמם כצאצאי יהודים, והמעוניינים לעלות ארצה.

לדבריו, "אין ספק שהם חייבים גיור. אין מסמכים היסטוריים המעידים על יהדותם, אבל זאת מכיוון שבהודו זה עובר מדור לדור במסורת שבעל פה. לכן חקרנו את זקני העדה, שמענו סיפורים, מסורות ומנהגים, ובדקנו עשרות אנשים. חקרנו גם את התושבים הגרים מסביב ושאינם משתייכים לבני המנשה. בשבועות הקרובים נגיש לרב עמאר את המסקנות

ראה גם

• קיבוץ גלויות

קישורים חיצוניים

מאמרים באתר

• ובאו האובדים מארץ אשור
• גורל עשרת השבטים
• מה עם עשרת השבטים?
• הרבי בתשובות על יהדותם של שבט בני המנשה