אגרת הקודש - סימן ד'
| ספר התניא |
|---|
| דף השער וההקדמה |
| דף השער · הסכמה א' · הסכמה ב' · הסכמה ג' · הקדמת המלקט |
| ליקוטי אמרים |
| א' · ב' · ג' · ד' · ה' · ו' · ז' · ח' · ט' · י' · י"א · י"ב · י"ג · י"ד · ט"ו · ט"ז · י"ז · י"ח · י"ט · כ' · כ"א · כ"ב · כ"ג · כ"ד · כ"ה · כ"ו · כ"ז · כ"ח · כ"ט · ל' · ל"א · ל"ב · ל"ג · ל"ד · ל"ה · ל"ו · ל"ז · ל"ח · ל"ט · מ' · מ"א · מ"ב · מ"ג · מ"ד · מ"ה · מ"ו · מ"ז · מ"ח · מ"ט · נ' · נ"א · נ"ב · נ"ג |
| שער היחוד והאמונה |
| הקדמה - חינוך קטן |
| א' · ב' · ג' · ד' · ה' · ו' · ז' · ח' · ט' · י' · י"א · י"ב |
| אגרת התשובה |
| א' · ב' · ג' · ד' · ה' · ו' · ז' · ח' · ט' · י' · י"א · י"ב |
| אגרת הקודש |
| א' · ב' · ג' · ד' · ה' · ו' · ז' · ח' · ט' · י' · י"א · י"ב · י"ג · י"ד · ט"ו · ט"ז · י"ז · י"ח · י"ט · כ' · כ"א · כ"ב · כ"ג · כ"ד · כ"ה · כ"ו · כ"ז · כ"ח · כ"ט · ל' · ל"א · ל"ב |
| קונטרס אחרון |
| א' · ב' · ג' · ד' · ה' · ו' · ז' · ח' · ט' |
פרק ד' של אגרת הקודש מסביר את ענין הצדקה שהוא אתערותא דלעילא, הבאה על ידי שהאדם נותן חיותו להשם בממונו שאותו השיג על ידי כוחות נפשו ומסר בו חיותו.
תוכן עניינים
מבוא לפרק
בהמשך לפרק הקודם בו נתבאר מעלת הצדקה, אף פרק זה עוסק במעלת מצוות הצדקה.
הפרק יעסוק בביאור הפסוק "צדק לפניו יהלך" על ידי ביאור הפסוק "לך אמר ליבי בקשו פני את פניך השם אבקש" שישנה באהבת השם בלב היהודי שתי דרגות ברצון הלב, פנימיות וחיצוניות. בחיצוניות רצון הלב, האדם יכול לפעול בעצמו אהבה זו. אך אהבה גדולה של פנימיות רצון הלב זאת נדרשת עבודה גדולה כי היא בבחינת גלות בליבו של היהודי ואינה יוצאת מגלות אלא בכוחו של הבורא יתברך. כידוע שאין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים וזקוק הוא לסיוע מבחוץ.
ואף בחינת החיצוניות שניתנה לאדם, גם היא לא מושגת בנקל כל כך כי היא מוקפת ערלת הלב. ויש צורך למול את לבבנו לאהבתו יתברך כדי שתתגלה אהבה זו. וכמו שבברית מילה יש שני חלקים, מילה שהיא הסרת הערלה, ופריעה שתפקידה לגלות את העטרה המכוסה. גם במילת הלב יש צורך למול ולפרוע והמילה והפריעה נעשים בזכות מצוות הצדקה.
גוף הפרק
| אגרת ד' |
|---|
| ד אין ישראל נגאלין אלא בצדקה שנאמר ושביה בצדקה. כתיב צדק לפניו יהלך והווה ליה לומר ילך. אך הענין על פי מה שכתבתי לך אמר לבי בקשו פני, פירוש בקשו פנימית הלב, כי הנה בלהב יסוד האש האלקית שבלב (נ"א הנה בהלב [יסוד האש האלקית שבלב]) יש ב' בחינות. בחינת חיצוניות ובחינת פנימיות. חיצוניות הלב היא התלהבות המתלהבת מבחינת הבינה והדעת בגדולת ה' אין סוף ברוך הוא (להתבוננן) [להתבונן] בגדולתו ולהוליד מתבונה זו אהבה עזה כרשפי אש וכו'. ופנימיות הלב היא הנקודה שבפנימיות הלב ועומקא דליבא שהיא למעלה מעלה מבחינת הדעת והתבונה שיוכל האדם להתבונן בלבו בגדולת ה'. וכמו שכתוב ממעמקים קראתיך ה' מעומקא דליבא (ועל דרך משל כמו במילי דעלמא, לפעמים יש ענין גדול מאד מאד שכל חיות האדם תלוי בו ונוגע עד נקודת פנימיות הלב ועד בכלל וגורם לו לפעמים לעשות מעשים ולדבר דברים שלא בדעת כלל) וזה לעומת זה ככה הוא ממש בעבודה שבלב. והיינו לפי שבחינת נקודת פנימית הלב היא למעלה מבחינת הדעת המתפשט ומתלבש במדות שנולדו מחב"ד כנודע. רק היא בחינת הארת חכמה עליונה שלמעלה מהבינה והדעת, ובה מלובש וגנוז אור ה' ממש, כמו שכתוב ה' בחכמה כו' והיא היא בחינת ניצוץ אלקות שבכל נפש מישראל. ומה שאין כל אדם זוכה למדרגה זו לעבודה שבלב מעומקא דלבא בבחינת פנימיות, היינו לפי שבחינה זו היא אצלו בבחינת גלות ושביה והיא בחינת גלות השכינה ממש, כי היא היא בחינת ניצוץ אלהות שבנפשו האלהית. וסבת הגלות הוא מאמר רז"ל גלו לבבל שכינה עמהם, דהיינו מפני שהלביש בחינת פנימית נקודת לבבו בזה לעומת זה, דהיינו בלבושים צואים דמילי דעלמא ותאות עולם הזה הנקרא בשם בבל, והיא בחינת ערלה המכסה על הברית ונקודה הפנימית שבלב, ועל זה נאמר ומלתם את ערלת לבבכם. והנה במילה יש שני בחינות, מילה, ופריעה, שהן ערלה גסה וקליפה דקה, וכן בערלת הלב יש גם כן תאות גסות ודקות, מילה ופריעה, ומל ולא פרע כאלו לא מל, מפני שסוף סוף עדיין נקודת פנימית הלב היא מכוסה בלבוש שק דק בבחינת גלות ושביה. והנה על מילת הערלה ממש כתיב ומלתם את ערלת לבבכם אתם בעצמכם, אך להסיר הקליפה הדקה זהו דבר הקשה על האדם, ועל זה נאמר בביאת המשיח ומל ה' אלהיך את לבבך כו' לאהבה את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך כלומר למען כי ה' לבדו הוא כל חייך ממש. שלכן אהבה זו היא מעומקא דלבא מנקודה פנימית ממש כנ"ל ולמעלה מבחינת הדעת, ולכן משיח בא בהיסח הדעת לכללות ישראל, והיא גילוי בחינת נקודה פנימית הכללית ויציאת השכינה הכללית מהגלות והשביה לעד ולעולמי עולמים, וכן כל ניצוץ פרטי מהשכינה שבנפש כל אחד מישראל יוצאת מהגלות והשביה לפי שעה בחיי שעה, זו תפלה ועבודה שבלב מעומקא דלבא מבחינת נקודה הפנימית הנגלית מהערלה, ועולה למעלה לדבקה בו בתשוקה עזה בבחינת למען חייך, והוא גם כן בבחינת היסח דעת האדם, כי בחינה זו היא למעלה מדעת האדם והתבוננותו בגדולת ה' רק היא בחינת מתנה נתונה מאת ה' מן השמים מהארת בחינת פנים העליונים, כמו שכתוב יאר ה' פניו אליך וכמו שכתוב ומל ה' אלקיך כו'.
אך מודעת זאת כי אתערותא דלעילא היא באתערותא דלתתא דוקא בבחינת העלאת מיין נוקבין כמשארז"ל אין טפה יורדת מלמעלה כו'. ולכן צריך האדם לעשות בעצמו תחלת מילה זו להסיר ערלת הלב וקליפה הגסה ודקה המלבישות ומכסות על בחינת נקודת פנימית הלב שהיא בחינת אהבת ה' בחינת למען חייך שהיא בגלות בתאוות עולם הזה שהם גם כן בבחינת למען חייך בזה לעומת זה כנ"ל, והיינו על ידי נתינת הצדקה לה' מממונו שהוא חיותו ובפרט מי שמזונותיו מצומצמים ודחיקא ליה שעתא טובא שנותן מחייו ממש ובפרטות אם נהנה מיגיע כפיו, שאי אפשר שלא עסק בהם פעמים רבות בבחינת נקודת פנימית הלב מעומקא דלבא, כמנהג העולם בעסקיהם במשא ומתן וכהאי גוונא, והרי עתה הפעם כשמפזר מיגיעו ונותן לה' בשמחה ובטוב לבב, הנה בזה פודה נפשו משחת, דהיינו בחינת נקודת פנימית לבבו שהיתה בבחינת גלות ושביה בתוך הקליפה גסה או דקה, כמו שכתוב מכל משמר נצור לבך, משמר פירוש בית האסורים, ועתה נפדה מהחיצונים בצדקה זו, וזה גם כן לשון פריעה, ענין פריעת חוב, שנתחייב ונשתעבד לחיצונים שמשלו בו על נקודת פנימיות לבבו וזהו ושביה בצדקה. וזהו צדק לפניו יהלך, לפניו הוא מלשון פנימיות, ויהלך הוא מלשון הולכה שמוליך את פנימית הלב לה' ואחר כך ישים לדרך ה' פעמיו, כמו שכתוב והלכת בדרכיו, אחרי ה' אלהיכם תלכו, בכל מעשה המצות ותלמוד תורה כנגד כולן, שכולן עולין לה' על ידי פנימית הלב ביתר שאת ומעלה מעלה מעלייתן לה', על ידי חיצונית הלב הנולד מהתבונה והדעת לבדן בלי הארת פנים מלמעלה אלא בבחינת הסתר פנים כי אין הפנים העליונים מאירים למטה, אלא באתערותא דלתתא במעשה הצדקה הנקרא שלום. וזהוא שאמר פדה בשלום נפשי נפשי דייקא. וזהו גם כן הטעם שנקרא הצדקה שלום לפי שנעשה שלום בין ישראל לאביהם שבשמים כמאמר רז"ל דהיינו על ידי פדיון נפשותיהן הם חלק ה' ממש מידי החיצונים ובפרט צדקת ארץ ישראל שהיא צדקת ה' ממש, כמו שכתוב תמיד עיני ה' אלהיך בה, והיו עיני ולבי שם כל הימים והיא שעמדה לנו לפדות חיי נפשנו מעצת החושבים לדחות פעמינו ותעמוד לנו לעד לשום נפשנו בחיים אמיתים מחיי החיים לאור באור החיים אשר יאר ה' פניו אתנו סלה אכי"ר: |
סיכום הפרק
אין ישראל נגאלים אלא בזכות מצוות הצדקה שנאמר ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה.
כתוב צדק לפניו יהלך והיה לו לומר ילך אלא העניין הוא שישנו פנימיות הלב וחיצוניות הלב מלשון הפסוק לך אמר ליבי בקשו פני שפירושו פנימיות הלב.
חיצוניות הלב היא התלהבות ותשוקה ואהבה עזה הנוצרת במוחו ותבונתו על ידי התבוננות מתאימה. אך פנימיות הלב מעומקא דליבא כמו ממעמקים קראתיך השם אין לתבונה והדעת נגיעה שם כלל. (כמו על דרך משל שכשנוגע בפנימיות נפשו של אדם הוא מתנהג שלא בדעת כלל)
בחינת פנימיות הלב והניצוץ האלוקי הטמון בה הוא שלא בגלוי מפני שהוא בגלות בתוך הלב ומכסה ערלה הבאה מתאוותיו של האדם. כדי לגלות את הניצוץ האלוהי ופנימיות הלב יש למול את הלב וכמו במילה ישנם שתי בחינות מילה ופריעה כך גם במילת הלב ישנה מילה לתאוות הגסות ופריעה לכיסויים דקים.
הכיסוי הדק יוסר בביאת המשיח אך הכיסוי הגס יש צורך להסירו גם בזמן הגלות. את הכיסוי הגס ניתן להסיר על ידי נתינת צדקה ובפרט אצל מי שדחוק בפרנסתו ונתינתו לצדקה הרי זה כנתינת חיי נפשו ממש זוכה להסיר הבגדים הצואים והכיסויים הגסים מהלב.
לכן כתוב צדק לפניו יהלך היינו שהצדקה תוליך ותפעל על הלב להסיר את הערלה ממנה.
מושגים יסודיים בפרק
| הקודם: פרק ג' |
פרקי אגרת הקודש | הבא: פרק ה' |
