מלחמת ששת הימים
מלחמת ששת הימים הייתה מלחמה שנערכה בשנת תשכ"ז, בין מדינת ישראל, לבין כל שכנותיה: מצרים, ירדן, סוריה ולבנון, שנעזרו במדינות ערביות נוספות: עיראק, ערב הסעודית, לוב, סודאן, תוניסיה, מרוקו ואלג'יריה.
המלחמה החלה במכה מקדימה ישראלית על חיל האוויר המצרי, לאחר תקופת המתנה מתוחה, שבה נעשו ניסיונות להימנע מהמלחמה. במהלך המלחמה כבשה מדינת ישראל שטחים נרחבים בסיני, רצועת עזה, רמת הגולן, יהודה ושומרון ומזרח ירושלים. השטח הכולל שנכבש גדול פי שלושה משטחה של מדינת ישראל לפני המלחמה.
המתיחות שלקראת המלחמה נוצרה כאשר מצרים ושותפותיה הערביות עשו צעדים רבים שאיימו על ביטחונה וכלכלתה של ישראל. השלכות המלחמה בתחומי הפוליטיקה הפנימית של המדינות שהשתתפו בה, הגאוגרפיה המדינית והכלכלה האזורית ומהלך המלחמה הקרה הגלובלית היו מרחיקות לכת וממושכות.
בימים אלו היה עם ישראל בעולם כולו במתח גדול, גם האופטימיסטים בטוחים היו כי דבר נורא עומד ח"ו להתרחש, וכל השאלה היתה רק מה יהיה גודל האסון.
שבוע לפני פרוץ מלחמת ששת הימים, ביום ל"ג בעומר, דיבר הרבי לפני עשרות אלפי ילדים ובני נוער שהתאספו בתהלוכת ל"ג בעומר לפני בית מדרשו שבברוקלין, ובשיחתו הבטיח בצורה ברורה, כי הקב"ה יוציא את עם ישראל מהמצב הקשה בנצחון גדול, ובניסים ונפלאות.
שבוע ימים לאחר מכן, בבוקרו של יום שני כ"ו באייר תשכ"ז, פרצה המלחמה שהיוותה את התממשות אחת מנבואותיו הידועות "נצחון גדול ובניסים ונפלאות".
תוכן עניינים
תקופת ההמתנה
בה' אייר ה'תשכ"ז הכניס הצבא המצרי כוחות לתוך חצי האי סיני. הדבר לווה בהכרזות על מלחמה כוללת של צבאות ערב נגד ישראל, וגרם לבהלה גדולה אצל היהודים בארץ ובתפוצות.
במהלך התקופה אמר הרבי מספר פעמים כי יתרחשו נסים ונפלאות ואין מה לפחד.
במהלך הפאראד בל"ג בעומר, שבוע לפני פרוץ הקרבות, דיבר הרבי באריכות על כך שארץ ישראל היא המקום הבטוח ביותר, ואמר שבסופו של דבר יהיה ניצחון גדול.
דבריו של הרבי הועברו לארץ הקודש על גבי קלטת, והושמעו במספר מקומות, על מנת לחזק את תושבי ישראל.
דבריו של הרבי שודרו פורסמו בהרחבה בעיתונות וברדיו, ועוררו הד נרחב.
מבצע תפילין
| ערך מורחב – מבצע תפילין |
בשבת מברכים סיון, הורה הרבי לצאת לרחובה של עיר, ולזכות יהודים בהנחת תפילין, תוך דגש על חיילי צה"ל.
הרבי ציטט את הפסוק "וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך ויראו ממך, עליו אומרים חז"ל "אלו תפילין שבראש", ואמר כי הנחת תפילין תרתיע את אויבי ישראל.
המלחמה
ביום שני כ"ו באייר תשכ"ז, בשעה 8 בבוקר, הודיע דובר צה"ל: "משעות הבוקר המוקדמות מתנהלים בחזית הדרום קרבות עזים בין כוחות אוויר ושריון מצריים, שנעו לעבר ישראל, לבין כוחותינו שיצאו לבלמם. מטוסי חיל האוויר הישראליים יצאו לעבר מטוסים מצריים והתפתחו קרבות אוויר".
הפחד של תושבי ישראל שהצטבר אצלם בשבועות האחרונים, העצים שבעתיים. הוסיף לכך הנאום לאומה שנשא ראש הממשלה לוי אשכול באותו יום, נאום מבולבל ומגומגם. בין השאר אמר: "בימים אלה, העלולים להיות ימי מאבק דמים אכזר, מיטשטשות המחיצות בין חזית לעורף. בימים אלה - כל העם צבא, כל הארץ חזית. כל אחד ואחד מאתנו בכל מקום ובכל שעה, חייב לראות עצמו מופקד על הגנתה של ישראל".
מיד עם פרוץ המלחמה כשהערבים התפארו ב"ניצחונותיהם" ושידורי ישראל שמרו על שתיקה, הרגיע אדמו"ר שליט"א ואמר כי המצב אינו כפי המפורסם בכלי התקשורת, והוסיף: "הכותל המערבי יהיה בקרוב בידינו"...
מיד עם פרוץ המלחמה, פנו אל הרבי משפחות מניו יורק שעמדו להשיא את בניהם בכפר חב"ד ואשר החתונה נקבעה לימים ספורים אחרי ה"5 ביוני", המשפחות שאלו את עצת הרבי למתי לדחות את החתונה, כי קשרי האויר עם ישראל נסגרו, ואף אחד לא העלה על דעתו שלאחר שבוע יוכלו כבר להגיע לארץ, תשובת הרבי היתה חד משמעית, החתונה תערך בעתה ובזמנה, וכולם יוכלו לנסוע ולהגיע בשלום, וכמובן שכך אמנם היה. המלחמה נסתיימה תוך ששה ימים והמחותנים חגגו את החתונה בארץ ישראל בסמן טוב ובמזל טוב.
הניצחון המופלא
הבלתי יאומן קרה ומלחמת ששת הימים, כפי שנקראה לאחר מכן, נרשמה לדורות כנס הצלה של העם היושב בציון. הניצחון המופלא שאין לו אח ורע היה לעובדה קיימת. ארץ ישראל, לא רק שלא נפגעה מהמלחמה, אלא חיילי ישראל שחררו חלקים נרחבים מאויביה, כגון: רמת הגולן, עזה, כל מדבר סיני עד לתעלת סואץ, ובעיקר את המקומות הקדושים: ירושלים עיר הקודש, חברון עיר הקודש, קבר רחל, ועוד מקומות.
התרוממות הרוח והתעוררות הנפש אחזה בכל חוגי היישוב בארץ ישראל בעצמה כזו שדורות רבים לא ידע עם ישראל כמותם; רבים-רבים התקרבו יותר אל ה', בקבלת עול תורה ומצוות. רבבות שטפו את המקומות הקדושים שהיו סגורים במשך שנים רבות, והשיחו תחינה ותפילה של הודאה לפני היושב במרומים.
פחות מחודש ימים לאחר מכן, נערכה עצרת הודאה מרכזית באחד מכיכרותיה הגדולים של ירושלים. אל העצרת הגיעו כל גדולי התורה והיראה של ירושלים עיר הקודש. בהתרגשות רבה התקבל שלוחו של הרבי, הרב יוסף ויינברג, האיש שזכה להיות מביא הבשורה לארץ ישראל בימי הפחד והאימה - אותם דברי קודש של ישועת הכלל שנאמרו בעיצומו של יום הישועות - ל"ג בעומר.
מסקנות מהמלחמה
התוועדויות חג השבועות ושבת קודש פרשת בהעלותך, ט' בסיוון ה'תשכ"ז, היו סמוכות לניצחון במלחמה. במהלכן הרחיב הרבי על משמעות המאורעות בארץ הקודש.
הרבי אמר, שבקריאת התורה של החג רמוזים המאורעות, בפסוק: "אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים, ואשא אתכם על כנפי נשרים, ואביא אתכם אלי". בפלפול הלכתי עמוק העלה את המסקנה כי למצרים העכשווית דין מצרים הקדומה, מבחינת ההלכה, ובהתאם לכך הסביר את משמעות הפסוקים בהתייחסות למאורעות שאירעו בשבוע זה.
הרבי העלה, בין השאר, על נס את האחדות שקדמה והביאה להצלחה באה"ק, ואת תוצאות ההצלחה בכיוון של "ואביא אתכם אלי". עוד אמר: מסירות הנפש שגילו יהודים בארץ הקודש - אין לה מקור בחישובים הגיוניים מפוכחים, כי אם נובעת היא מעצמותו הפנימית של עם ישראל, של גוי קדוש הרוצה בארץ הקודש.
בהמשך הדברים עמד הרבי על גילוי נוסף של עצמות הנפש היהודית - ההתרגשות וההתעוררות שבפגישה עם הכותל המערבי: אלפים ורבבות התעוררו והתקרבו אל הקב"ה, ואכן אירע כאן "נס" (מלשון התעלות, דוגמאת נשיאת נס). כשנראה עין בעין כי יש בורא ומנהיג לעולם.
ניצול ההתעוררות
הרבי דרש להשתדל, שההתעוררות של בני-ישראל לתשובה תנוצל לעניינים מעשיים, בקיום המצוות, ואז תהיה נצחית וברת-קיימא ותהווה הכנה קרובה לביאת המשיח: האחריות והזכות התמידית, המוטלת על כל איש ישראל, לקרב יהודים אחרים ליהדות, קיימת עתה ביתר שאת, ובמיוחד בעניין של הנחת תפילין, שהשעה צריכה לכך, ועדיין יש צורך בסגולה של "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" שלפי חז"ל הכוונה לתפילין.
בהזדמנויות רבות חזר הרבי והדגיש את החשיבות המיוחדת בשעה זו להנחת תפילין ולזיכוי אחים רחוקים במצווה גדולה זו, הן כסגולה להצלחת העם והן כנקודת אחיזה להבאת ההמונים לידי התקרבות מעשית ומתמדת אל הקב"ה ואל תורתו ומצוותיו.
כל השנה שלאחר מכן המשיך הרבי לדבר על המצב, לתבוע "שינויים" ולנצל את ההזדמנות. במיוחד בחודש תשרי שבו השמיע את המאמר ד"ה "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול", בהתוועדות יום שני של ראש-השנה (המאמר הוגה על-ידי הרבי לקראת ראש השנה תשנ"ב - עם סיום שנת "אראנו נפלאות").
התעוררות כללית לתשובה
בהתוועדות י"ט כסלו תשכ"ח הקדיש הרבי שיחה ארוכה לחרדה ולהתעוררות שהקיפה את העם בתקופת מלחמת ששת הימים:
לפני פרוץ המלחמה הרגישו הכל את הסכנה וגם ציפו לרחמי שמים, ורק לאחר ההצלחה בחסדי ה' ובניסי ה' - החלו להשמע צלילים של "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". ההכרה כי יד ה' עשתה זאת - רק היא תשלים את ההצלחה בכל השטחים.
בתוך דבריו התעכב הרבי על דבריהם של מתווכחים המערערים על העובדה שהיתה התעוררות תשובה במלחמה זו. מתווכחים אלו מסתמכים על מדרשים ופירושים, "להוכיח" שהתעוררות התשובה אינה התעוררות. ברם, דרשות לחוד והלכה פסוקה לחוד. על הדרוש נאמר "אין משיבין על הדרוש" כי לדרוש דרכים משלו, ואילו לגבי המעשה בפועל קובעת ההלכה הפסוקה בלבד. כאן האריך הרבי להוכיח מן הלכה, שהרהור תשובה בלבד ואף ספק של הרהור תשובה עושה את האדם לבעל תשובה. הרבי הסביר גם את חשיבותה הגדולה של מסקנה זו (שאכן היתה התעוררות תשובה) בדבר עתיד המצב באה"ק, מכמה בחינות. ההכרה בעובדה שאכן היתה התעוררות תשובה - עשוייה לקרב את הגאולה השלימה.
הרבי ציין שאם לא היה המשך להתעוררות של אז - הרי זו אשמת אלו שלא ניגשו ליהודי בדברים היוצאים מן הלב ובדברי רגש: "הבה ונתחזק בקיום המצוות". אלו שלא התביישו, ופנו ליהודים בתל-אביב ובחדרה וכו' ואף ב"טיימס סקוור" בהצעה להניח תפילין - נוכחו שלא נדחו, כי-אם אדרבה.
הרבי הדגיש והבהיר כי "ששת הימים" לא היו "גאולה" ולא "אתחלתא דגאולה" ולא חלק מכל אותה אמונה ומכל אותן תקוות שלנו לגבי העתיד לבוא. אבל, הרי היתה כאן הצלה ברורה של היישוב היהודי בארץ ישראל! היו סכנות נוראות וברוך-השם יצאו מהן בניצחון גדול, הכל ראו כי לא היה זה ניצחון טבעי. ואיך אפשר שלא ללמוד לקח ממאורע כזה?
הרבי אינו מסתיר את דעתו כי "אלה אשר צריכים היו לפעול, לעורר, לעשות, לא עמדו במבחן" לא נתגלו בארץ ישראל, בתוך היהדות הדתית של ארץ ישראל, אותם האנשים אשר 'יתרגמו' את ההתעוררות ל'שפת המעשה'.
כדי להדגים את הדברים סיפר הרבי בשם אדמו"ר הריי"צ: לפני כחמישים שנה מקובל היה ברוסיה כי איטליה היא ארץ שאין בה סדר ואין בה יד מארגנת. כשחזר הרבי מביקור באיטליה סיפר, כי ראה בתחנת רכבת קטר משוכלל ביותר, על הפסים עמדו גם קרונות נאים ומשוכללים. לפתע שרק הקטר והחל לנוע במהירות, אבל הקרונות נשארו לעמוד על עמדם. הוברר, כי פשוט שכחו לחבר את הרכבת אל הקטר הדוהר, וממילא הקטר נסע מהר אבל הקרונות נשארו עומדים ללא ניע. וכך בדיוק - אמר הרבי - המצב בארץ ישראל כיום. ה'קטר' דוהר אבל ה'קרונות' נשארים עומדים. יש התעוררות לאמונה, יש רצון לחזור אל היהדות, אבל אין מי שייצור את הקשר ההכרחי בין ההתעוררות לבין המעשים. לכן, מסביר הרבי, נשארה האמונה בבחינה של "גנבא אפום מחרתא רחמנא קרייא". גם לגנב החותר תחת בית כדי לגנוב בו, והוא עובר בצורה החמורה ביותר על איסור התורה לגנוב, יש אמונה שהרי בשעת מעשה הוא מתפלל אל ה' ומבקש להצליח בעבירה שבידו. בישראל יש בעלי 'אמונה' שהרי בשעת מעשה הוא מתפלל אל ה' ומבקש להצליח בעבירה שבידו. בישראל יש בעלי 'אמונה' שהם אכן מאמינים, אבל האמונה שלהם היא כאמונתו של אותו גנב: תוך כדי אמונה ואפילו תוך כדי תפילה מוסיפים לעבור על איסורי תורה חמורים.
ולא קם בישראל מי שיבהיר כי אין אמונה ערטילאית, אין אמונה בלי מעשים.
לפעול את שינוי המקום
הרב שמואל אבידור הכהן זכה לשמוע מהרבי דברים נחרצים כבר בשנת תשכ"ח וכפי שהתפרסם ברשימה פרטית מאותה יחידות[1]:
לשאלתו של הרב מה לכתוב עכשיו בעתון אודות המשך התעוררות מ"ששת הימים", השיב הרבי: אני התחלתי בנוגע ל"מבצע תפילין", ובאמת אפשר לפעול הכל, אפילו עניינים הכי קשים... יש לפעול רבות שיהודים יתחילו ללכת בשבת לבית הכנסת, ולא מצד העובדה שהיום שבת לכן צריך ללכת לבית הכנסת, כי זה לא פועל כלום. אצל כולם יש הבדל בין שאר ימי השבוע ליום השבת, אפילו לאלו שהולכים לחוף הים - לוקחים הם אוכל אחר מבשאר הימים ואין היום אפור אצלם, משום שהם חשים הרגשה חגיגית במשהו ("ווייל זיי פילן אביסל יום-טוב'דיק"), ואם כן רואים שאפילו הוא חש באווירת חג ("ער פילט אז עס איז יום טובד'דיק"), אינו עושה שאר העניינים. כמו כן ללכת לבית הכנסת משום ששבת היום לא יפעלו עליו כלום. אלא עצם העניין שהולך לבית הכנסת - בזה עצמו כבר מרגיש עצמו שייך יותר לעם ישראל, ואפילו שלא יתפלל שם כלום, אלא שבמשך הזמן שיהיה שם ("וועט ער שוין זאגן") יאמר לבסוף איזו תפילה קצרה, או קפיטל תהילים - עד שיתפלל יחד עם כולם. ולפעמים יאזין לדרשה וזה יפעל שינוי עיקרי בחיים היום-יומיים שלו, וכמו בתפילת שחרית - הכוונה היא לא רק שבשעה שמתפלל יהיה שייך לקדושה, אלא שזה יפעל על כל היום כולו שהנהגתו תהיה באופן אחר. כך גם עניין הנ"ל יפעל שינוי המהות. כי "ששת הימים" צריך תגובה בדבר עיקרי ושינוי המהות ומסירות-נפש, ואין הפירוש בגוף - אלא כמו שאדמו"ר הזקן מפרש: נפש פירושו רצון וכמו שכתוב "אין נפשי אל העם הזה".
בהמשך השיחה אמר הרבי: התווכחתי עם ראש ישיבה אחד והוא אמר לי - שהשינוי צריך להיות קביעות עיתים לתורה יותר, אך זה לא שייך ל"ששת הימים" (בעיקר). תמיד צריכים להוסיף ולהשתפר בכל העניינים, אלא שכאן צריך להיות שינוי מהותי, שאת זה יביא העניין הנ"ל (והאריך מאוד הרבה בתוצאות הטובות שיהיו מזה).
עד כאן מדבריו של הרבי עם הרב אבידור הכהן.
אם מסתם יהודים תבע הרבי יתר פעילות ושינויים, מחסידיו עושי דברו על אחת כמה וכמה. "מבצע תפילין". פעילות עם אלמנות ויתומי המלחמות. ביסוס המוסדות בירושלים. אלה ועוד היו תביעותיו של הרבי מן החסידים.
בכיה לדורות
בד בבד החל הרבי בפעילות נמרצת למען יישוב השטחים ששוחררו במלחמה זו ונגד הכוונה למסרם לגויים. על הדו-שיח שניהל הרבי בנושאים אלה עם אותו עיתונאי מסופר בשיחות קודש שם:
הרבי: אודות התיישבות בעיר העתיקה, למה מונעים זאת? והוסיף: עשו שגיאה בזה שלא שילחו את הערבים. היו צריכים לומר לכל אחד ואחד (מהערבים) אתה חייב מיתה כי הנך מורד, אבל בכל זאת קח מאה ל"י והפעקל [= והחבילות] שלך ולך.
אז, כשהיו באים למצרים ומסתובבים שם, (או לסוריה), והיו מספרים את הטוב שבישראל, שאמת היינו חייבים מיתה אלא שישראל "רחמנים בני רחמנים" הם ולכן הניחו לנו.
אבל עכשיו, שהשאירו את הערבים במקומותיהם, ושם הם מדברים רעות ועוד מעט מגיעים לבחירות, וישראל היא מדינה דמוקרטית, וממילא יתנו להם לבחור, ומי יודע מה יהיה, ובטח יבנו להם במקום החורבות שלהם שיכונים חדשים.
הרבי המשיך ואמר: לא הייתי במצרים ולא דברתי עם נאצר, אבל אני בטוח שאצל נאצר היה מונח בפשטות ("איז געווען אפגעלייגט) שסיני הוא של ישראל, ולא חלם שיקבל זאת בחזרה, וכן אותו דבר בכל העולם כולו, אלא שישראל גופא נתנה מקום לסברא כזאת. וזו שגיאה גדולה אשר אי-אפשר לתקנה, ואם מפני שמפחדים מרוסיה - אז אמריקה צריכה לפחד מרוסיה ולא ישראל.
קישורים חיצוניים
- קטעי עיתונות מערב המלחמה בו מבשרים עיתוני ישראל כי הרבי מליובאוויטש מבטיח ניצחון גדול לישראל ויש להשאר בארץ הקודש
- שלום בער קרומבי, הפרוטוקולים חושפים: המדינאים בצמרת השלטון תכננו מראש להחזיר את העיר העתיקה, שבועון בית משיח גליון 927 עמוד 32
| מלחמות ישראל | |
|---|---|
|
הערות שוליים
- ↑ שיחות קודש תשכ"ח עמוד 405
