תקנת לימוד הרמב"ם
תקנת לימוד הרמב"ם היא תקנה ללימוד יומי בספר "יד החזקה" לרמב"ם, אותו ייסד הרבי באחרון של פסח בשנת תשמ"ד. מטרת התקנה היא, לאחד את עם ישראל בלימוד כל התורה שבעל פה, שהרמב"ם הוא היחיד שמביא את כל דיני התורה, ולא רק אלו הנהוגים כיום.
מסלולי הלימוד
התקנה קיימת בשלשה מסלולים:
- שלשה פרקים ליום - סיום כל היד החזקה תוך כאחד עשרה חודש. (339 ימים)
- פרק ליום - סיום כל היד החזקה תוך כשנתיים ועשרה חודשים.(1017 ימים)
- לימוד ספר המצוות לרמב"ם (במסלול זה נלמדות בכל יום המצוות העוסקות בנושא הנלמד באותו היום במסלול של שלושה פרקים והוא מסתיים במקביל אליו)
השתלשלות התקנה
בהתוועדות שבת "וישב", כ' כסלו תשד"מ, אשר הייתה למעשה המשך להתוועדות י"ט כסליו שחל באותה שנה ביום שישי, הזכיר הרבי ועורר על כך שכבר הגיע הזמן לערוך חלוקה דומה לחלוקת הש"ס בלימוד ספר משנה-תורה להרמב"ם.
הדברים משום מה לא ירדו לפועל באופן מיידי, אבל בישיבת חב"ד בקזבלנקה-מרוקו, בה התגורר הרמב"ם מספר שנים, למדו התמימים את שיחת הרבי שנאמרה באותה שבת, והחליטו להיות ה'נחשונים' לקיים את הוראת הרבי. הם ישבו וחשבו איך הם יכולים לקדם משהו בעניין. לקראת י' שבט, יום הנשיאות, הגו התמימים רעיון: לקחת את החיבור "משנה תורה" ולחלק אותו בין הציבור התורני.
החלוקה נערכה לפי ה"הלכות" ונטלו בה חלק השלוחים, הרבנים, תלמידי הישיבה ובני התורה שבעיר. סוכם שהתמימים שניאור זלמן בלומנפלד ובנימין סרברנסקי, ייטלו את המשימה על שכמם. היוזמה התקבלה בהתלהבות בצבור התורני. יש לזכור שבמרוקו של לפני עשרים שנה חיו אלפי יהודים ובתוכם מספר גדול של בני תורה וברי אוריין.
השליח הרב יהודה לייב רסקין נרתם לעזור לעניין, והתמימים יצאו לשטח: לכולל האברכים שתחת הנהלת השליח המסור הרב שלום איידלמן שליט"א בתי הרבנים, בתי-הכנסת ולכל מקום שידם הגיעה כדי לזכות מה שיותר יהודים בהשתתפות במבצע. גם הרב בנימין אליהו גורודצקי, בא כוחו של הרבי באירופה ואפריקה, הוזמן ליטול חלק במבצע. ואכן, בתוך שבועיים ימים הושלמה משימת החלוקה.
אחדות מרשימה נוצרה בין כל הגורמים בעולם התורה במרוקו. רבה הראשי של מרוקו כיום, הרב אהרון מונסונגו שליט"א נענה בכבוד רב להצעה שהובאה לפניו באופן אישי על-ידי אחד התמימים שזכה לקבלת פנים מאירה והבעת שביעות-רצון מהיוזמה. הוא גילה כי כבר עשרים שנה הוא מקיים קביעות-לימוד ברמב"ם בכל מוצאי שבת.
מסלול הלימוד היה מי' שבט עד י"א ניסן, ודו"ח נשלח אל הרבי (ראוי להזכיר שבי"א ניסן תשד"מ החלה שנת הפ"ג לרבי, ומניין ההלכות בכל היד החזקה הוא כידוע - פ"ג). כל ה"הלכות" חולקו למעט "הלכות שלוחין ושותפין" אשר נלמדו על ידי כל התמימים יחדיו. הסיבה: תחושת השליחות עמה חיו התמימים עשרים וארבע שעות ביממה עודדה אותם ל'קאך' מיוחד בהלכות אלו. לבקשתם, הרב שלמה מטוסוב, השליח הראשי ומנהל הישיבה, מסר את השיעור.
בחודש אדר א' קבלו התמימים מכתב כללי-פרטי מהרבי שאת עצם שליחתו פירשו כהבעת תשואות-חן מצד הרבי. המכתב פותח במילים: "המכתב הדו"ח והמצו"ב נתקבל ות"ח". עתה היה ברור לכל שהיוזמה אכן הסבה נחת רוח לרבי.
התייחסות הרבי לתקנת הרמב"ם
בי"א ניסן תשד"מ. הרבי עורך סיום על הרמב"ם. הוא אינו מציין דבר בקשר למבצע שזה עתה הסתיים במרוקו, אך התמימים בקזבלנקה הבינו אז עפעס טוט זיך דא. אחד עשר יום לאחר מכן, בהתוועדות אחרון-של-פסח העלה הרבי שוב את היוזמה לחלוקה כללית של הרמב"ם. וזה תוכן הדברים (בלתי מוגה):
"כשם שבנוגע ללימוד הש"ס חילקו וקבעו ללמוד חלק מסוים בכל יום ויום, הרי טוב ונכון שיעשו כן גם בנוגע ללימוד הרמב"ם לחלק לשיעורים קבועים מדי יום ביומו, באופן שיוכלו לסיימו עד יום הולדת הרמב"ם בשנה הבאה עלינו ועל כל ישראל לטובה. ואז - יעשו עוד הפעם "סיום" על הרמב"ם.
ומפרט הרבי:
"בנוגע ללימוד הש"ס, כל אחד לומד מסכת אחת במשך השנה, וכולם יחדיו מצטרפים ללימוד הש"ס כולו. וטעם הדבר - מפני צוק העיתים שאין כל אחד ואחד יכול ללמוד בעצמו את הש"ס כולו.
וזה כמה שנים שמחכה הנני אולי יתעוררו לעשות כן גם בנוגע ללימוד הרמב"ם, עד שסוף כל סוף נתעוררו על זה באחת המדינות דאחינו הספרדים - שחילקו את ספר הרמב"ם באופן שכל אחד ואחד לקח על עצמו חלק מסוים, כך שסיימו את לימוד הרמב"ם בסמיכות ליום הולדתו של הרמב"ם השתא.
אמנם כל מי שיכול לקבל על עצמו - בלי נדר, כמובן - ללמוד בעצמו את כל ספר הרמב"ם במשך השנה, טוב ונכון ביותר שילמד בעצמו את כל ספר הרמב"ם, ולא רק חלק מסוים בלבד, על ידי זה שמצטרף ביחד עם עוד כמה וכמה מישראל".
עתה נכנס הרבי לפרטים ומסביר מדוע חשוב שכל אחד ילמד את כל ספר "משנה תורה":
"וטעם הדבר - מכיון שישנו חילוק עקרוני בין לימוד הש"ס ללימוד הרמב"ם:
ידוע הכלל שהרמב"ם סומך על מה שכתב בהלכות שלפני זה ולא על מה שכתב בהלכות שלאחרי זה. ומזה מובן, שלימוד הרמב"ם צריך להיות על הסדר דווקא - דאם לא כן, עלול הוא לדייק מסתימת דברי הרמב"ם שההלכה היא כך וכך, בה בשעה שלאמיתו של דבר דיוק זה אינו נכון, מכיון שהרמב"ם הסתמך על מ"ש בהלכות שלפנ"ז. מה שאין כן בלימוד הש"ס - הנה אף שישנו טעם לכך שמסכת פלונית באה לאחרי מסכת פלונית, מכל מקום, סדר זה אינו נוגע להלכה, מכיון שלא קיים הכלל שמסדר הש"ס סמך על מה שכתב במסכת שלפני זה, ולכן, אין כל הכרח שלימוד הש"ס יהיה על הסדר.
ונמצא, שאם יחלקו את הרמב"ם בין כל הלומדים (כשם שמחלקים את הש"ס) - הרי זה שילמד הלכה מאוחרת לפני שלמד את ההלכה שלפניה, עלול הוא ללמוד ולדייק בדברי הרמב"ם שבטעות יסודם, מכיון שעדיין לא למד את דברי הרמב"ם בהלכות שלפני זה, ששם הבהיר הרמב"ם ושלל טעות זו.
ולכן, העצה היעוצה היא - שכל אחד ילמד בעצמו את כל ספר הרמב"ם, ועל הסדר דווקא, שאז יהיה הלימוד כדבעי.
וכאמור - לחלק את הלימוד באופן כזה שמידי יום ביומו ילמד סכום מסוים של הלכות, כך שיוכל לסיים את הספר כולו לקראת יום הולדתו של הרמב"ם, הבעל"ט".
דברים ברוח זו אמר הרבי גם ביחידות הכללית לאורחים שהתקיימה ימים ספורים לאחר חג הפסח. הרבי הוסיף וציין שכאשר כולם ילמדו את כל ההלכות יפעל הדבר אחדות נפלאה והדבר יוביל למציאת שפה לימודית משותפת בין הלומדים שיוכלו להתפלפל ולחדש באותו עניין.
או אז נכנסה תקנת לימוד הרמב"ם לתודעת ההמונים ויצאה לדרך. בתחילה לא היה מושג ברור מאיפה להתחיל ואיך בדיוק לערוך את חלוקת השיעורים. חברי הוועד להפצת שיחות ערכו את החלוקה (ב"פתח-דבר" למורה שיעור לרמב"ם כתוב שהרבי עשה את החלוקה) במסלול שלושת הפרקים והגישו לרבי את המורה שיעור להגהה ואישור[1], ומאז ועד היום ממומשת התקנה הקדושה והמאחדת בכל תפוצות ישראל.
יהודי מרוקו קבלו הודעה רשמית מהתמימים על התקנה הכלל עולמית במנשר שהפיצו התלמידים השלוחים:
"בשבח והודי' לק-ל, אנו שמחים לבשר שבהמשך לחלוקת הרמב"ם שארגנו בין הרבנים והחכמים דמדינתנו (שגם כבודו השתתף בחלוקה זו) דיבר הרבי אודותה בההתוועדות ד"אחרון של פסח", ובין השאר התבטא שזה כמה שנים שמחכה שיתעוררו לארגן חלוקה על ספר "יד החזקה" להרמב"ם (כמו שמארגנים כבר על התלמוד בבלי וירושלמי), וסוכ"ס נתעוררו לארגנו באחת המדינות דאחינו הספרדים (מרוקו).
"ובהמשך הסביר שמפני כמה סיבות (כדלקמן) כדאי שיארגנו לימוד יומי על הרמב"ם, דהיינו שיחלקו את ספר היד החזקה באופן שכל אחד ילמד את השיעור הזה, ויסיים את כל ספר היד במשך שנה. והמעלה על לימוד בדרך זו ולא בדרך שכל אחד ילמד רק חלק אחד מהספר ולא את כל הספר (יבואר לקמן במצ"ב).
"ולאלו שיקבלו הידיעה בקשר להלימוד הזה אחרי שכבר התחילו הלימוד, יתחיל ללמוד מהשיעור היומי (הנדפס בהחוברת שאנו שולחים) ובהזדמנות שיוכל להשלים מה שחיסר ישלים".
"וזה כמה שנים שמחכה הנני אולי יתעוררו לעשות כן גם בנוגע ללימוד הרמב"ם, עד שסוף כל סוף נתעוררו על זה באחת המדינות דאחינו הספרדים - שחילקו את ספר הרמב"ם באופן שכל אחד ואחד לקח על עצמו חלק מסוים, כך שסיימו את לימוד הרמב"ם בסמיכות ליום הולדתו של הרמב"ם השתא".
מהדורות רמב"ם שיצאו בקשר לתקנה
בהקשר עם התקנה, יצאו כמה הוצאות של רמב"ם עם חלוקת ההלכות לפי סדר הלימוד.
בהוצאות אלו מסומנים בעיקר כל השיעורים של שלושה פרקים בציון של שלוש כוכביות. והשיעורים של פרק אחד מסומנים בהקדמה, בחלוקת המצוות ובסדר התפילות.
- רמב"ם בגודל קטן בשמונה כרכים עם כריכה קשה בהוצאת אשכול (שי למורא).
- רמב"ם השלם בהוצאת חזק.
- רמב"ם עם ביאור בהוצאת מכון הרמב"ם השלם.
- רמב"ם עם ביאור של הרב עדין אבן ישראל, בהוצאת המכון שלו.
- רמב"ם עם תרגום לאנגלית בהוצאת מאזנים.
כמו כן מודפס הרמב"ם בחוברת ה"דבר מלכות" בצירוף הלכה אחת לעיון. ביאורים אלו יצאו בשנת תשע"ד בשני כרכים. בחוברת "חיינו" נדפס פרק א' עם תרגום לאנגלית.
החל משנת תשע"ה החל ועד תלמידי התמימים להוציא לאור חלק מהרמב"ם במסלול פרק א' עם תרגום וביאור באנגלית.
סיום הרמב"ם
| ערך מורחב – סיום הרמב"ם |
בתום מחזורי לימוד הרמב"ם, על פי תקנת הרבי, עורכים סיום במעמד קבל ועדה.
מקורות מנהג הסיום
א. מנהג ישראל (תורה היא) שעושים שמחה לגמרה של תורה[2] ומכל שכן וקל וחומר מהשמחה שבסיום מסכת אחת על ידי יחיד מישראל, ועל אחת כמה וכמה בסיום לימוד הרמב"ם ש"מקבץ לתורה שבעל פה כולה" על ידי רבים מישראל[3]
ב. השמחה לגמרה של משנה תורה היא גם לאלה שסדר הלימוד שלהם הוא פרק אחד ליום, כיון שכולם לומדים ומסיימים משנה תורה להרמב"ם, לימוד שוה ממש[4] הרי בודאי שגם אלה שמסיימים הלימוד בשלש שנים משתתפים בשמחה לגמרה של תורה על ידי הלומדים בשנה אחת[5]
ג. [הנ"ל הוא] על אחת כמה וכמה לאלה שלומדים ספר המצוות להרמב"ם כפי שנחלק באופן מקביל ללומדי משנה תורה להרמב"ם ג' פרקים ליום, שהסיום שלהם הוא באותו זמן שמסיימים הלימוד דג' פרקים ליום[6].
ד. יתירה מזה - השמחה לגמרה של משנה תורה שייכת גם לאלה שלעת-עתה אינם משתתפים בלימוד שיעור יומי ברמב"ם, דכיון שלימוד משנה תורה בכל שנה נתפשט בתפוצות ישראל, הרי הסיום הוא שמחה דכלל ישראל[7].
מטה חגיגות הרמב"ם
בשנת תשמ"ה, עם סיום המחזור הראשון של לימוד הרמב"ם היומי, נוסד "מטה חגיגות הרמב"ם" במטרה לארגן עשרות חגיגות סיום בכל רחבי הארץ ובראש הסיום המרכזי במעמד רבבות. בראש המטה עמדו הרב ישראל הלפרין והרב אריה לייב קפלן. מטה זה, כשאר מוסדות חב"ד באותה תקופה בארץ הקודש, היה כפוף לארגון הגג.
בשנת תשמ"ח עברו תפקידי המטה ל"מטה הרמב"ם היומי", בניהולו של שליח הרבי בנתניה הרב נחום גולדשמיד, הפועל תחת ארגון צעירי אגודת חב"ד בארץ הקודש.
מטה הרמב"ם היומי
בשנת תשמ"ח, עם סיום המחזור השלישי בלימוד הרמב"ם היומי וכהמשך לפעילות "מטה חגיגות הרמב"ם", נוסד "מטה הרמב"ם היומי" במטרה לארגן עשרות חגיגות סיום בכל רחבי הארץ - ובראש הסיום המרכזי במעמד רבבות, ובמטרה להפיץ את בשורת לימוד הרמב"ם, חלוקת ספרי רמב"ם ומורי שיעורים, חלוקת עלוני הסברה בנושא, ועוד.
המטה פועל תחת צעירי אגודת חב"ד בארץ ישראל ומנוהל על ידי הרב נפתלי רוט והרב ישראל הלפרין. תקופה מסוימת היה הרב זמרוני ציק חבר במטה.
קישורים חיצוניים
- ליקוט הוראות מהרבי אודות סיום המרב"ם
- השיעור היומי ברמב"ם
- שיחת הרבי אודות עריכת סיומים
- אפליקציות עזר ללימוד השיעור היומי ברמב"ם למגוון מערכות הפעלה: אפל, אנדרואיד, מערכות הפעלה מיושנות: BlackBerry, Palm, Pocket PC, Symbian
- הרב שלום בער וולף, הצעת דרך בלימוד הרמב"ם היומי י"ג שבט התשע"ד (14.01.2014)
הערות שוליים
- ↑ פרסום ראשון: הגהות הרבי על המורה שיעור לרמב"ם כ"ז ניסן התשע"ד (27.04.2014)
- ↑ שבת פרשת לך לך תנש"א - התוועדויות ע' 267: "בתורה שבכתב, ומזה מובן גם בנוגע לתושבע"פ, משנה תורה".
- ↑ שם הערה 12: ""כשמסיימים מסכתא מצוה לשמוח ולעשות סעודה ונקראת סעודת מצוה" (רמ"א יו"ד סרמ"ו סכ"ו)".
- ↑ תנש"א שם ע' 268: "שם בנוגע לסיום מסכת - איתא בגמרא "אמר אביי תיתי לי דכי חזינא צורבא מדרבנן דשלים מסכתי' עבידנא יומא טבא לרבנן", היינו, שה"יומא טבא" (שמחה) הוא לא רק ללומד ומסיים המסכתא ("צורבא מדרבנן דשלים מסכתי'"), אלא גם לשאר התלמידים ("רבנן" סתם) שלא למדו וסיימו מסכת זו, שגם אצלם נעשה "יומא טבא" (שמחה) [הערה: להעיר ממנהג ישראל בתענית בכורים שגם אלה שלא למדו וסיימו המסכת משתתפים בסעודת מצוה דסיום המסכת ואינם מתענים], ולא רק שמשתתפים בשמחה של רב אחר, אלא ששמחה זו נעשית השמחה שלהם ("יומא טבא לרבנן"), כמו השמחה של לומד ומסיים המסכת [הערה: ועפ"ז יומתק מאמרו של אביי "כי חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכתא עבידנא יומא טבא לרבנן" - שאביי (ולא (רק) ה"צורבא מרבנן דשלים מסכתי'") עושה "יומא טבא לרבנן"]. ומהטעמים לזה - כיון שכולם עוסקים בלימוד אחד, הן אלה שלומדים מסכתא זו, והן אלה שלומדים שאר מסכתות, שמתאחדים כולם ביחד - כמודגש בחלוקת הש"ס שחשיב כאילו כל אחד מהלומדים (שלמד מסכתא אחת) למד כל הש"ס. ומזה מובן במכל שכן וק"ו בנוגע לעניננו - שכיון שכולם לומדים ומסיימים משנה תורה להרמב"ם, לימוד שוה ממש (ולא רק שכל אחד למד מסכת אחרת, אלא שמתאחדים בהחלוקה דכל הש"ס), והחילוק שביניהם אינו אלא במשך זמן הלימוד (בשנה אחת, או בשלש שנים), הרי בודאי וכו'".
- ↑ תנש"א שם ע' 267-8: "(כהמנהג הפשוט אצל רוב לומדי הרמב"ם), כמו בתורה שבכתב, שגם מי שמשלים את התורה בשלש שנים משתתף בשמחה לגמרה של תורה (שמחת תורה) על פי המנהג הפשוט בכל ישראל שמשלימין את התורה בשנה אחת (נוסף על השמחה לגמרה של תורה כשיסיימו הלימוד שלהם בשלש שנים)".
- ↑ תנש"א שם ע' 268 - הערה 13.
- ↑ תנש"א שם ע' 268: "וכמו בשמחת-תורה שע"פ מנהג ישראל משתתפים בה כל ישראל ממש (גם אלה שלעת-עתה אינם עוסקים בלימוד התורה), מצד השייכות דכל ישראל לכל התורה כולה - "מורשה קהלת יעקב"".