מודה אני

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
גרסה מ־05:43, 22 ביולי 2016 מאת שלום בוט (שיחה | תרומות) (החלפת טקסט – "הקב"ה " ב־"הקב"ה ")
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

אמירת מודה אני היא תפילת הודאה לה' על החזרת הנשמה אחרי שהופקדה בלילה בידי הקב"ה. נאמרת מיד בהתעוררות משינת הלילה. זו לשון התפילה:

"מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך"

התפילה מקובלת ברוב תפוצות ישראל והיא אחת התפילות המוכרות ביותר, אף על פי שהיא אינה מופיעה בתלמוד ובשולחן ערוך. מקורה הראשון הוא בספר סדר היום שחיבר המקובל הצפתי רבי משה בן מכיר. בתלמוד הירושלמי[1] ישנה תפילה אחרת שדומה מעט בנוסחה: "מודה אני לפניך ה' אלהי ואלהי אבותי שהוצאתני מאפילה לאורה", ואולם תפילה זו שבירושלמי היא חלק משלוש תפילות שנאמרות בשלושת חלקי היום.

התפילה מסתיימת בביטוי "רבה אמונתך", שמקורו בפסוק במגילת איכה (ג, כג): "חדשים לבקרים - רבה אמונתך". משמעות הביטוי הוא שה' מצדיק את האמון בו בהחזרת הנשמות המופקדות אצלו. שיבוש רווח בפיסוק התפילה הוא חיבור המילה 'רבה' למילה 'בחמלה' הקודמת לה, במקום חיבורה למילה 'אמונתך' הבאה אחריה.

יש לומר מודה אני מיד כשמתעורר, כדי על ידי זה יזכור את ה' הנצב עליו ויקום בזריזות.[2], ומכיון שבנוסח זה של מודה אני אין בו שם מז' שמות שאינן נמחקין, אין איסור לאמרו קודם נטילת ידים בעוד שאין ידיו נקיות.[3]

מאמר חסידי ידוע[4] אומר: סדר היום מתחיל ב"מודה אני" ואת זה אומרים קודם נטילת ידים, אפילו בידים טמאות, כיון שכל הטומאות בעולם אינן מטמאות את ה"מודה אני" של יהודי. הוא יכול להיות חסר בזה או בזה, אבל ה"מודה אני" נשאר שלם.

ענינו של מודה אני על פי הפשט

ענינו של "מודה אני כו'" על פי חלק הפשט שבתורה הוא - הודאה לה' על "שהחזרת בי נשמתי". ואף שמברכים על החזרת הנשמה ברכת אלקי נשמה, בכל זאת צריך לומר גם "מודה אני כו'", כי החיוב להודות על החזרת הנשמה הוא מיד כשניעור משינתו.

– כי כמו שהחיוב דברכת הנהנין הוא מיד כשנהנה (ועוד טרם שנהנה), כן גם החיוב דברכת הודאה על החזרת הנשמה - שהיא הנאה היותר גדולה, וכוללת את כל ההנאות הפרטיות שבעולם - הוא מיד כשניעור משינתו.

ובהיות שברכת אלקי נשמה, להיותה בהזכרת השם, אי אפשר לאומרה עכשיו קודם נטילת ידים, צריך לכל הפחות להודות על החזרת הנשמה מיד כשניעור משינתו באמירת מודה אני.

על פי הרמז

החזרת הנשמה בכל בוקר רומזת לתחיית המתים. כי שינה היא אחד מששים במיתה, ובמילא, החזרת הנשמה היא מעין תחיית המתים. וזהו "שהחזרת בי נשמתי כו' רבה אמונתך": מזה ש"החזרת בי נשמתי", אנו יודעים ש"רבה אמונתך" לתחיית המתים.[5]

על פי חלק הדרוש

החזרת הנשמה בכל בוקר - "חדשים לבקרים" - מה שהקב"ה מחזיר להאדם את נשמתו שהפקידה אצלו ואינו מעכבה בעד החוב שהאדם חייב לו, מראה על גודל אמונתו של הקדוש ברוך הוא - "רבה אמונתך". ומזה אנו דורשים ולמדים, שגם האדם צריך להיות איש אמונים באופן כזה, ואסור לו לעכב את פקדונו של חבירו בשביל החובות שהמפקיד חייב לו.

על פי חלק הסוד שבתורה

"מלך חי וקיים" הוא בחינת המלכות כמו שהיא מיוחדת עם בחינת היסוד, [כי "מלך" מורה לספירת המלכות, ו"חי וקיים" - לספירת היסוד], וזהו "מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי", שהחזרת הנשמה באה מבחינת המלכות כמו שהיא מיוחדת עם בחינת היסוד.

על פי תורת החסידות

התחלתו של סדר היום הוא במודה אני, שאומרים אותו קודם נטילת ידיים אפילו בידים טמאות, לפי שכל הטומאות שבעולם אינן מטמאות את ה"מודה אני" של יהודי. אפשר שיהיה חסר בענין זה או בענין אחר - אבל ה"מודה אני" שלו נשאר תמיד בשלימות.

וענין זה הוא מצד היחידה דוקא: בד' הבחינות, נפש רוח נשמה חיה יחידה, שייך ענין הפגם או גם טומאה כו', אבל מצד היחידה שבנשמה שמיוחדת תמיד בעצמותו יתברך, אין שייך כל פגם וטומאה חלילה, ונשאר תמיד בשלמותו.

(וזהו טעם הפנימי על מה שב"מודה אני" לא נזכר שום שם מז' השמות שאינם נמחקים, כי מכיון שה"מודה אני" בא מצד בחינת היחידה - עצם הנשמה, הרי ההודאה של עצם הנשמה היא ל[[עצמותו יתברך]] "דלא תפס בשם").

ראו גם

קישורים חיצוניים


הערות שוליים

  1. ירושלמי, ברכות ד א, דף כט עמוד ב
  2. אדמו"ר הזקן פסקי הסידור.
  3. פסקי הסידור.
  4. מובא גם בהיום יום לי"א בשבט.
  5. ענינה של תורת החסידות