משה שניאורי
הרב משה שניאורי (תמוז תקל"ט - סיון תרל"ח) היה בנו של אדמו"ר הזקן ורבה של אולע; בעל-כרחו נעצר ואולץ להתנצר, אלא שהוא נמלט מידי שוביו ועד סוף ימיו נדד ממקום למקום.
תולדותיו
שנים עשר שנים לפני לידתו חי אדמו"ר הזקן בפרישות[1].
נולד לאביו, אדמו"ר הזקן, בתמוז תקל"ט[2] בריתו נערכה על ידי צדיק נסתר בשם רבי בצלאל הרועה[3].
לפי אחת הגרסאות, בילדותו, הגיעו רבי שלמה מקרלין ורבי ברוך ממז'יבוז אל אדמו"ר הזקן, ואמרו לו בשיחה כבת כמה שעות כי החליטו
שגיאות פרמטריות בתבנית:מונחון
לא נמצא templatedata תקין החבריא קדישא להחרים את הגר"א, ואמרו כי עשו על כך שאלה בעולמות העליונים, וענו להם על כך כי בכדי לעשות זאת יש צורך בכך שאחד מהמחרימים יהיה חריף ביותר בתורת הנגלה, ולכן באו אליו בכדי שיצטרף אליהם להחרימו. אדמו"ר הזקן סירב באומרו כי פעולה כזו כרוכה בניתוק הנשמה המוחרמת משורשה העליון, וכיוון שכך עלול המוחרם להגיע לידי כפירה ואפיקורסות - דבר שיגרור חילול ה' גדול באם יקרה לגר"א. במענה לכך אמר רבי שלמה על ר' משה שהיה ילד קטן ושיחק בחדר: "הוא ייעשה לך חילול ה'"[4]. בגיל שמונה חלה במערכת העצבים, נסע לפטרבורג וטופל בידי גדולי הרופאים.
בהיותו בגיל נישואיו כבר נרפא ממחלתו, ובחנוכה שנת תקנ"ח נשא לאשה את הרבנית שפרה, בתו של רבי צבי הירש מאולע. רבי משה עבר להתגורר בבית חותנו, והתמנה לאחר מכן לרב באולע.
רבי משה ניחן בזיכרון טוב, והיה חוזר המאמרים של אדמו"ר הזקן בלשונו הזהב ממש, וגם היה רושם את הדברים. מהנחותיו נוצרו לאחר מכן כרכי מאמרי אדמו"ר הזקן. אביו חיבב אותו באופן מיוחד, הוא היה אומר עליו: "בני משה הוא בעל כשרונות מצויינים, זכרונו המצויין לא ימוש ממנו עד עד".
בתקופת מלחמות נפוליאון ופלישתו לרוסיה, בשנת תקע"ב, נסע אדמו"ר הזקן לעומק רוסיה. רבי משה ובני משפחתו לא הצטרפו למסע, וכאשר ניסה רבי משה להגיע לשקלוב, נפל בשבי הצבא הצרפתי. הוא הואשם בריגול ונידון למוות, ולבסוף שוחרר[5].
בהקדמת השולחן ערוך שנשרף בפעם הראשונה לאחר פטירת אדמו"ר הזקן, הוא היה חתום בין בני אדמו"ר הזקן. כמו כן חתום עמהם על הקדמת והדפסת ספר התניא שהודפס בשנת תקע"ד בצירוף אגרת הקודש שהוסיפו אז.
מאסרו והנסיון לאלצו להמיר את דתו
רבי משה התלווה אל אחיו, אדמו"ר האמצעי, לראיון עם קיסר רוסיה, בנושא יישוב היהודים במושבות. סגנון דיבורו הפתוח והישיר של רבי משה עורר עניין אצל הקיסר, והוא ביקשו להתווכח עם הכומר הראשי. אדמו"ר האמצעי לא אהב את סגנונו של ר' משה, ולאחר הפגישה, בחששו, אמר לו "שכחת את "חכמים הזהרו בדבריכם"[6]. רבי משה נענה להצעה, התווכח עם הכומר וניצחו בוויכוח. הנוצרים, שהתקשו לשאת את העלבון, אסרו את משה בכפייה, הביאוהו למנזר, והחתימוהו על כרחו על מסמך שבו הוא מבקש להמיר את דתו.
הרבנית סטערנא ואחיו שלחו מכתב אל הקיסר ובו הם כותבים שהוא אולץ בכפייה להמיר את דתו, הקיסר לא נענה לבקשתם, וטען שהוא חתם על מסמך ההמרה מרצונו החופשי.
בי"ט כסלו תקע"ו בעת שנסעו ר' משה ושוביו בעגלה, נרדמו שוביו והוא קפץ מן העגלה ונמלט, אך כיון שחשש שיתפסוהו שוב, היה נודד בדרכים בזהות מוסתרת.
נדודיו
הוא הסתובב בערי פולין וגלה מעיר לעיר. היה מסתובב ביערות ובא לעיר לבקש נדבות בשביל חייו ההכרחיים, ואם היו רוצים לתת לו יותר לא היה לוקח בשום אופן. היה לן בעלית הגג של בית המדרש, תחת ראשו היה מניח אבן ואת רגליו היה קושר בחבל. הוא היה חושב בבית המדרש כשטליתו מכסה על פניו, כאשר פעם גילה את פניו במהלך שיחה עם יהודי בביהמ"ד, נפלה עליו אימה ופחד מתואר פניו[7].
שום אדם לא ידע מיהו ומה מעשיו חוץ מאנשים בודדים שידעו שהוא בן אדמו"ר הזקן ואמרו שהיה דומה מאוד לאדמו"ר הזקן.
בדרך כלל היה נמצא באזור ערי קייב וזיטאמיר, וגם בטשרקאס ראו אותו כמה פעמים אצל הרב יעקב ישראל מטשרקאס, וגם בטשערנאביל אצל הרה"ק ר' אהרן מצ'רנוביל.
מסופר[8] שכאשר אמר הרב שניאור זלמן גוראריה לאדמו"ר הריי"צ כי מקובל שבסוף ימיו עשה תשובה, הגיב הרבי כי לא היה לו על מה לעשות תשובה.
אשתו, הרבנית שפרה, עלתה עם ילדיה לארץ הקודש והתיישבה בחברון.
בזמן נשיאות אדמו"ר המהר"ש הופיע בעיר ליובאוויטש לכמה ימים, וביקר את הרבי ובני משפחתו. זהותו נודעה לאנשי העיירה רק לאחר שעזב את העיר. באותה תקופה הוא נראה כחסיד חב"ד זקן[9].
בחודש סיון תרל"ח[10] נפטר במהלך נידודיו, וזכה להיקבר בקבר ישראל בעיר רודמיסל.
בשעת התייסדות איגוד 'התמים' אמר אדמו"ר הריי"צ לרב מפוסטוב שהגיע הזמן להתגלות פרשת משה, והראה לו אחד עשר תכריכי כתבי יד בחסידות מרבי משה, והוסיף שאין איש יודע אודותם מאומה[11].
אשתו, הרבנית שפרה, נפטרה בז' טבת תר"ט.
רבי שניאור זלמן היה מחבר ומוציא לאור של כתבי יד רבים של הספרות הרבנית והקבלה, הייתה לו הבנה רבה בדיוקי נוסחאות וגירסאות ורכש את ספרייתו התורנית העשירה של הרב החיד"א[12]. בביטאון המעיין[13] נכתב שעל פי מפקד מונטיפיורי בשנת תרט"ו נמנה בין ראשי עדת חב"ד בירושלים, ובמפקד תרכ"ו הוגדר כ"סופר החברות של הכולל".
משפחתו
- בתו, שרה רבקה אשת הרב נחום יוסף
- רבי שניאור זלמן (בעל 'נמוקי שזבנ"י')
- השד"ר רבי חיים צבי שניאורסון[14]
- רבי פנחס אליהו[15].
- בתו, רחל
לקריאה נוספת
- הרב אליהו מטוסוב, עין תחת עין - כיצד חוקרים אישים בישראל, מחקר מקיף ונאמן למקורות על דמותו ותולדות חייו, תשע"ד
- הרב אליהו מטוסוב והרב אברהם גולדשמיד, תולדות רבי משה בן אדמו"ר הזקן, תולדותיו של רבי משה בן רבינו הזקן על פי המסורת האמינה של חסידות חב"ד, תשע"ו.
קישורים חיצוניים
- אברהם רייניץ, תארו היה דומה הרבה לתואר רבינו
- שניאור ברגר, בן הרבי הקדוש שחייו היו לחידה ראיון עם הרב מטוסוב לרגל ההוצאה לאור של ספרו 'תולדות רבי משה', בתוך שבועון בית משיח אייר תשע"ו
הערות שוליים
- ↑ מגדל עז, הרב יהושע מונדשיין.
- ↑ תורת שמואל ספר השיחות.
- ↑ שם.
- ↑ על פי אגרות קודש אדמו"ר הריי"צ חלק י"ד עמ' קס"ו ורשימת דברי ימי חיי אדמו"ר הזקן. לגירסה אחרת (מובאת בספר 'למען יידעו בנים יולדו' עמוד 258), כי רבי שלמה התבטא באופן כללי כי 'צאצאי אדמו"ר הזקן יעשו לו חילול השם', וענה לו על כך אדמו"ר הזקן כי גם אם כך יהיה - מובטח לו שהדבר לא יהיה בחייו, ושיעשו על כך תשובה.
- ↑ אגרות קודש שם.
- ↑ רשימות אדמו"ר שליט"א עמ' רי"ב.
- ↑ מגדל עוז, ראה מקורות באריכות שם.
- ↑ אוצר החסידים ניו יורק בערכו של הרב שניאור זלמן גוראריה.
- ↑ מסיפורי ר' דובער חסקינד בתשורה לחתונת סברדלוב-חסקינד, תשס"ז.
- ↑ כך מופיע באגרת מאדמו"ר הריי"צ הנושאת את תאריך ט' חשון תש"ג. נדפסה בסדרת האגרות קודש שלו אגרת א'תתפא.
- ↑ הרב יהושע מונדשיין, מגדל עז.
- ↑ על פי ישראל קלויזנר
- ↑ גיליון מספר Vol. 9 No. 4 Tammuz 5729
- ↑ דוד תדהר (עורך), "חיים צבי שניאורסון", אנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו, כרך א (1947). עמ' 38, אברהם יערי, שלוחי ארץ-ישראל, עמ' 816-819. ישראל קלויזנר, רבי חיים צבי שניאורסון: ממבשרי מדינת ישראל, מוסד הרב קוק, ירושלים, תשל'ג 1973.
- ↑ ספר הצאצאים עמ' 142