ספר יהושע
ספר יהושע הוא הספר הראשון בסדרת ספרי הנביאים, שבו מתוארים תולדות בני ישראל מיום הסתלקותו של משה רבינו, כניסתם לארץ וכיבושה, אשר נעשו על ידי יהושע בן נון - אשר על שמו נקרא הספר, עד להסתלקותו.
הגמרא אומרת במסכת בבא בתרא[1] ש"יהושע כתב ספרו".
תוכן הספר
ספר יהושע הינו המשך ישיר של סיום ספר דברים, שם מספרת התורה שמשה רבינו הסתלק (בז' אדר), ולאחר מכן בני ישראל התאבלו עליו שלושים יום. ויהושע בן נון נעמד תחת משה. וכאן פותח הספר את דבריו:
הכניסה לארץ
חז"ל מספרים[2]: בתוך ימי הבכי על משה, נשתכחו 3,000 הלכות, וכאשר יהושע שאל את הקב"ה עליהן, אמר לו: שרק למשה יכלה להתגלות כך התורה, ובנוגע לבני ישראל "צא טורדן במלחמה". הקב"ה הורה לו להיכנס לארץ, ולכבוש את כולה, והבטיח לו שהוא יהיה עמו, ואף אחד לא יתייצב לפניו. רק שיתחזק בלימוד התורה וקיומה.
יהושע הורה לשוטרים להודיע לעם שבעוד שלושה ימים יעברו את הירדן לכיוון הארץ היעודה. וכן שולח לקרוא לשבט ראובן, גד וחצי שבט מנשה שקיבלו את נחלתם מעבר הירדן, ומזכיר להם על התחייבותם למשה רבינו שהם יעברו חלוצים במלחמה עד שבני ישראל ינוחו במקום נחלתם בארץ (פרק א).
עוד קודם סיומם של שלושים היום, שלח יהושע שני מרגלים חרש[3] (חז"ל אומרים כי היו אלו כלב בן יפונה ופנחס בן אלעזר[4]) ליריחו שהייתה כתיאור חז"ל[5]: "מנעולה של ארץ ישראל" - על מנת לבדוק כיצד לכובשה. בהגיעם ליריחו הלכו לשכב בלילה בביתה של רחב, בעוד מלך יריחו שלח לחפש אחריהם עשתה רחב עמהם חסד והחביאה אותם בעליית גגה, במפגש זה סיפרה להם שכל יושבי הארץ פוחדים מהמלחמה בבני ישראל מאז שמעו אודות מאורעות קריעת ים סוף ומלחמת סיחון ועוג. כגמול על מעשיה ביקשה שיבטיחו לה שלא יהרגו אותה ואת משפחתה, הם מסכימים אולם מציבים לכך תנאים 1. תקשור את חוט השני באותו חלון שבו היא תוריד אותם, 2. שכל משפחתה יהיו בתוך הבית, ו-3. שהיא לא תספר על כך לאיש. מיד לאחר מכן נמלטו המרגלים דרך חלון ביתה ועפ"י עצתה המתינו שלושה ימים עד שפסקו החיפושים אחריהם, בהגיעם חזרה בישרו לעם על פחדם של האויבים מהם וכי הדרך פתוחה לפניהם (פרק ב).
למחרת חזרת השלוחים בט' ניסן, יהושע השכים בבוקר וקידם את בני ישראל לכיוון הירדן. והורה לשוטרים להודיע לעם את סדר המסע: הכהנים נושאים את הארון, וכולם מאחור, ושיקפידו להיות במרחק של 2,000 אמה מהארון. הקב"ה אמר ליהושע שביום זה הוא יגדל אותו בעיני ישראל, והם ידעו שהוא עמו כפי שהיה עם משה; וכן שהכהנים רק ידרכו בקצה מי הירדן ויעמדו בתוכו.
בי' בניסן יהושע קרא לכל העם והודיע להם שהקב"ה הולך לבקוע עבורם את הירדן על ידי הארון, ושזה יהיה להם סימן שהקב"ה נמצא עמהם והוא יוריש את שבעת האומות מפניהם. וביקש מכל שבט להקצות לו אדם אחד שיהיה מוכן על ידו. וכן אמר להם שכאשר הארון יעמוד בתוך הירדן כל מימיו יעמדו ל
שגיאות פרמטריות בתבנית:מונחון
לא נמצא templatedata תקין נד אחד.
מיד כולם החלו להתנייד לכיוון הנהר כשבראשם הולך הארון, וכאשר הגיעו הכהנים לנהר וטבלו את רגליהם בו - מיד החלו המים להערם וליצור נד של מים, ושטח הירדן מהעיר אָדָם שעל יד צָרְתָן עד ים המלח יבש. בני ישראל עברו את הירדן מול העיר יריחו, והכהנים עמדו בירדן כל אותו הזמן (פרק ג).
כאשר כולם עברו את הירדן, הורה הקב"ה ליהושע לקחת י"ב אנשים מכל השבטים, ולקחת י"ב אבנים כנגד י"ב השבטים מתוך הירדן ושיקחו אותם למקום לינתם בלילה ההוא. יהושע קרא לי"ב האנשים שהכין קודם לכן, והורה להם ליטול את האבנים מהירדן, בכדי שיהיו סימן לילדים שלהם - שהאבנים הללו נלקחו כאשר יבש הירדן מפניהם, וכך הן תהיינה זכרון לבני ישראל. הם לקחו את האבנים. ויהושע העמיד באותו מקום י"ב אבנים אחרות לזכרון מקום הנס.
כאשר בני ישראל עמדו בתוך הירדן, אמר להם יהושע שהם עוברים על תנאי שיורישו את כל יושבי הארץ; ובאם לא, מי הירדן ישתפום. לאחר מכן כל בני ישראל עברו במהירות, יחד עם 40,000 מבני ראובן, גד ומנשה שהגיעו להיות חלוצים. לאחר מכן אמר יהושע לכהנים לעלות מהירדן - בצידו המזרחי. וכאשר הם עלו - מי הירדן שבו למקומם, ואז נשא הארון את נושאיו, ועבר את הירדן[6]. בני ישראל חנו ב גִּלְגָּל, ושם הוא הקים את י"ב האבנים - והודיע לבני ישראל שהן תהיינה זכרון לנס שארע, ושהוא יזכיר להם ליראה מה' (פרק ד). כל המלכים שהיו בארץ ישראל שמעו על שארע ולבבם נמס מפני בני ישראל.
אז אמר הקב"ה ליהושע שימול את בני ישראל שנית, כי כל היוצאים ממצרים שנמולו בימי משה מתו, ואלו שנולדו במדבר לא נימולו. חז"ל הצביעו על שתי אפשרויות לכך[7]: 1. במדבר לא נשבה עליהם רוח צפונית ולכן הייתה סכנה למול. 2. מדובר על פריעה שלא ניתנה לאברהם אבינו. הוא מל אותם והמקום נקרא בשם 'גבעת הערלות' על שם המאורע. לאחר מכן הקב"ה התגלה ליהושע ואמר לו שהיום "גלותי את חרפת מצרים מעליכם", ולכן נקרא המקום בשם "גלגל". לאחר מכן בני ישראל שחטו בי"ד ניסן את הפסח, ולמחרת הקריבו לראשונה את קרבן העומר, ולאחר מכן החלו לאכול מהתבואה החדשה, ואז נגמרו שאריות המן שנותרו להם.
באותו זמן יהושע הסתובב על יד יריחו, וראה שם איש מלחמה עם חרב בידו, ושאלו: "הלנו אתה, אם לצרינו"? והוא השיב שהוא שר צבא ה', אשר בא עתה[8] לעזור לו לכבוש את יריחו. יהושע השתחווה לו, והוא הורה לו להוריד את נעליו כיוון שהוא עומד במקום קדוש (פרק ה).
כיבוש יריחו
מאז שבני ישראל עברו את הירדן, מלך יריחו הורה על הסגר, ואף אחד לא הורשה להכנס ולצאת מהעיר. הקב"ה הורה ליהושע את סדר המצור: בכל יום מתחיל מיום ראשון יעשו כל יום סיבוב אחד מסביב לעיר, כששבעה כהנים עם שבעה שופרות בראש, ואחריהם הכהנים שנושאים את הארון, וכל העם מאחוריהם. בכל יום יתקעו פעם אחת, וביום השביעי - בשבת, יקיפו את העיר 7 פעמים, ולאחר מכן יתקעו 7 פעמים, ולבסוף כל העם יריעו - והחומה תיפול תחתיה, וכל אחד יכנס לעיר ממקומו. יהושע הורה זאת לעם, ואכן הם החלו להקיף את העיר, בכל יום פעם אחת כשהחלוץ (בני ראובן וגד) הולכים בראש. את העם הזהיר יהושע להיות בשקט כל הזמן. ביום השביעי, בעלות השחר הם יצאו לכיוון יריחו, יהושע אמר לעם, שיריעו בקול, כי ה' נתן להם את העיר; ושכל העיר הינה חרם ושללה לה', ושישאירו בחיים רק את רחב ומשפחתה (כי היא הצילה את המרגלים). ואת כל הכסף, הזהב, הנחושת והברזל יביאו לאוצר ה' (למשכן). כאשר הכהנים תקעו בפעם השביעית, העם הריע והחומה נפלה תחתיה, והם לכדו את העיר, והרגו את כולם כולל אנשים, נשים וטף וכן את בעלי החיים שהיו שם. שני המרגלים הלכו לחלץ את משפחת רחב, ולאחר שהוציאום מהעיר הם שרפו את העיר באש, ואת המתכות הביאו לאוצר בית ה'.
אז השביע יהושע את בני ישראל שלא לבנות את יריחו שוב, ואמר: "אָרוּר הָאִישׁ לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר יָקוּם וּבָנָה אֶת הָעִיר הַזֹּאת אֶת יְרִיחוֹ, בִּבְכֹרוֹ יְיַסְּדֶנָּה וּבִצְעִירוֹ יַצִּיב דְּלָתֶיהָ" (פרק ו).
כיבוש העי
עכן בן כרמי בן זבדי בן זרח משבט יהודה מעל בחרם, וה' כעס על בני ישראל בשלו. וכאשר יהושע שלח אנשים לבדוק את העיר 'העי', לדעת כיצד אפשר לכובשה, הם אמרו לו, שעיר כל כך קטנה, די ב-2,000 או 3,000 איש בכדי לכובשה, ואין צורך בכל העם. בפועל יצאו לשם 3,000 איש, אך הם נסו מפני אנשי העי, והם הרגו בהם כ-36 איש (חז"ל אומרים[9] שהיה זה יאיר בן מנשה שהיה שקול כנגד רובה של סנהדרין). העם החל לפחד מפני כשלונות בקרבות, ויהושע והזקנים התאבלו לפני ארון ה' עד הערב. יהושע פנה לה', וטען לפניו, שלאחר שנפלנו ונסנו מפניהם, זה שאלה של זמן עד שכולם יבואו ויכריתו אותנו "ומה תעשה לשמך הגדול"? ה' ענה לו, שמדוע את נופל על פניך? בני ישראל חטאו ועברו על החרם, ולקחו משלל יריחו והטמינו בכליהם, ולכן הם לא יכולים לנצח את אויביהם. מחר תאסוף את בני ישראל, ותאמר להם שזה קרה כי מישהו מעל בחרם, ולא תוכלו לנצח עד שתסירו את החרם מקרבכם. ותעשו גורל, בין השבטים והמשפחות, עד שתמצאו מיהו החוטא. ותשרפו את החוטא ואת כל מה ששיך לו, כי הוא "עשה נבלה בישראל". בבוקר הוא אסף את כולם, ונלכד שבט יהודה, ובה משפחת הזרחי, ובה בית זבדי, ובו נלכד עכן. לאחר שהוא התחיל להכחיש את המעשה, אמר לו יהושע "בְּנִי שִׂים נָא כָבוֹד לַה' אֱלֹקי יִשְׂרָאֵל, וְתֶן לוֹ תוֹדָה; וְהַגֶּד נָא לִי מֶה עָשִׂיתָ, אַל תְּכַחֵד מִמֶּנִּי". כאשר הוא ראה שבני שבטו נאספים למלחמה, הוא הודה ואמר שהוא אכן מעל בחרם, ולא רק ביריחו, אלא גם בחרמות שהיו בימי משה הוא מעל, ונטל מהשלל 'אדרת שנער', 200 שקלי כסף ולשון זהב של 50 שקלים, והטמין באוהלו. יהושע שלח להביא את מה שהטמין, וכשהביאום לפניו ולפני העם הוא "הציקם" לפני ה' (כאומר: על אלה יפלו רובם של סנהדרין?![10]). יהושע לקח את עכן וכל חפציו ולקחם ל'עמק עכור', ושם הוא אמר לו: על שעכרת את ישראל, ה' יעכרך ביום הזה (ולא לעולם הבא[11]). וכל העם רגמו אותו באבנים, הוא שרפו באש, ולאחר מכן כיסו אותו בגל אבנים גדול. ולכן קראו למקום 'עמק עכור' (פרק ז).
לאחר מכן ה' הורה ליהושע לקחת את כל העם ולצאת למלחמה בהעי, אבל שהפעם השלל יהיה לעם ולא הקדש. ודרך הלכידה תהיה על ידי שישים מארב לעיר. יהושע לקח 30,000 איש ושלחם בלילה להסתתר בקרבת העיר, וכאשר הוא, יחד עם העם שאיתו יגיעו ליד העיר, הם יצאו לרדוף אחריהם (כמו שהם עשו בפעם הקודמת), וכאשר הם יהיו במרחק, אתם תיכנסו ותעלו בה אש. הם הלכו וישבו בין בית-אל ובין העי מצד מערב, ויהושע לן בלילה ההוא בתוך העם. בבוקר הוא לקח עוד 5,000 איש[12], ונתנם מארב במיקום קרוב יותר לעיר, והוא הגיע מצדה הצפוני של העי. כאשר ראה זאת מלך העי, הוא מיהר והשכים ויצא עם אנשי עירו לרדוף אחרי יהושע, והם החלו לברוח. כאשר כל אנשי העי יצאו מהעיר, ה' אמר ליהושע להטות בכידונו לכיוון העיר. הוא הטה, והאורב שראה את הסימן רץ לעיר והעלו אש, וכאשר אנשי העי הסתובבו וראו זאת, יצא להם האומץ להלחם, ויהושע והעם שאיתו מצד אחד, והאורבים מצד שני כיתרו אותם והרגו את כולם, ואת המלך תפשו חי, והביאו אותו אל יהושע. כאשר סיימו להרוג את כל האנשים, העם חזרו לעיר והרגו את כל מי שנשאר בה, ומספר ההרוגים באותו יום הגיע ל-12,000. ויהושע החזיק בכידון הנטוי עד שהם סיימו להרוג את כל אנשי העי. את הבהמות והשלל בני ישראל לקחו לעצמם. יהושע שרף את העיר ותלה את המלך על עץ עד הערב, אז הורידוהו והשליכו בפתח העיר, וכיסו אותו בגל אבנים.
כאן חוזר הנביא לתאר את יום כניסתם לארץ[13], שיהושע הגיע להר עיבל ובנה שם מזבח לה', כמו שציווה משה רבינו - לבנות באבנים שלימות, והקריבו שלמים. ולאחר מכן הוא כתב על האבנים את ספר דברים, ולאחר מכן עשו את הטקס שציווה משה שיעמדו חצי העם על הר גריזים וחציו על הר עיבל, ולומר את הברכות והקללות לפי הסדר האמור שם (פרק ח).
הגבעונים
כל המלכים שהיו בארץ התאספו להלחם עם ישראל. אך אנשי גבעון ששמעו את הנעשה ליריחו והעי, פחדו, ועל כן הם באו בתחבולה ליהושע: הם שלחו שלוחים שלבשו בגדים מרופטים, ולקחו שקים בלים לחמורים, וכל חפציהם נראו כאילו הם באו מדרך רחוקה; והם באו ליהושע לגלגל, ואמרו אליו ואל כל ישראל שהם באים ממקום רחוק, והם רוצים לכרות עם בני ישראל ברית. בני ישראל חשדו בהם בתחילה שאולי הם מיושבי הארץ, אך הם חזרו ליהושע וסיפרו שהם באו מארץ רחוקה, והם שמעו את מה שנעשה למצרים, לסיחון ולעוג, וראשי עמם שלחום עם צידה לדרך להגיע אל בני ישראל ולכרות עמהם ברית, והם גם הראו את הלחם היבש שהתעפש ושאר חפציהם שבלו בדרך. הם קיבלו את דברים, ולא שאלו את פי ה', ויהושע עשה להם שלום, וכרת עמהם ברית, ונשיאי העדה נשבעו להם. לאחר שלוש ימים, התברר כי אלו היו הגבעונים, כאשר הם הגיעו למקומם והעם רצה להלחם בהם, הנשיאים אמרו להם שאי אפשר, כיוון שהם כרתו להם ברית. ולתלונת העם, השיבו שעל השבועה הם לא יכולים לעבור, אך הם ישימו אותם לחוטבי עצים ושואבי מים לכל העדה. יהושע קרא לגבעונים ואמר להם: שמכיוון שרימתם אותנו, אתם ארורים, ותהיו חוטבי עצים ושואבי מים לבית ה' לעולם[14]. הגבעונים התנצלו, ואמרו שהם פחדו על חייהם, כי הם שמעו על ציווי ה' להכרית את כל יושבי כנען, וכעת הם מקבלים על עצמם עבדות זו, ובלבד שלא יהרגם (פרק ט).
החידוש בספר זה
על כך אמרו חז"ל: "אלמלא לא חטאו ישראל לא היו נותנים להם כי אם חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד, אבל על ידי שחטאו ניתן להם הלכה מדרש ואגדה שנאמר כי ברוב חכמה רוב כעס".
על מאמר זה, מקשה אדמו"ר המהר"ש[15], כי לכאורה קשה, שלפי זה מצינו חוטא נשכר, ובנוסף מקשה על פירוש רש"י שפירש: "על ידי שהכעיסו הרבה ניתנו להם ריבוי תורה כדי להטריחם יותר מדאי", וגם זה אינו מובן דאיך שייך לומר על תורתינו הקדושה שהוא טרחא חלילה.
המהר"ש מבאר את הענין, על פי האמור בפסוק "ערבים עלי דברי סופרים יותר מיינה של תורה", ומסביר כי מעלתו של היין הוא גילוי כוחות הנפש הפנימיים - "נכנס יין יצא סוד", והסוד הגנוז בנפש הוא האהבה המוסתרת, ועל ידי שיכנס בנפשו בחינת יינה של תורה, שהוא בחינת קיום התורה והמצוות כראוי, על ידי זה נמשך התגלות האהבה מוסתרת שתצא האהבה אל הגילוי בלב כנסת ישראל שיהיו בוערים באהבה פשוטה "למהוי אחד באחד" - ולהבטל אליו יתברך.
עניין הדבר הוא, שדקדוקי הסופרים ותקנות חז"ל מבוססים על העניין של "אהבתי אתכם אמר ה'" כמשל אהבת האב אל הבן שמדקדק אחריו שיהיה הולך בדרך הטוב כי רוצה שיהיה ישר בעיני אלקים ואדם, לכן מדקדק ומחמיר עליו כל מה שאפשר לדקדק, וכל זה גורם האהבה התקועה בלב האב אל הבן, או כמו למשל מרגליות טובה עושים לה שמירה מעולה דאם החפץ אינו יקר אינו מדקדק בשמירתו אבל כל מה שהחפץ יקר יותר מדקדקים יותר בשמירתו, וכן יובן בנמשל למעלה דמפני עוצם אהבתו לישראל מדקדק עליהם לכן נתן להם תורה שבעל פה שהוא עניין דקדוקים.
אך בזמן בית המקדש לא היו צריכים לכל זה כי מצד גילוי העצום שהיה בבית המקדש היה גם כן גילוי על הנפש כמאמרם כדרך שבא ליראות כך בא לראות לכן לא היה בתוקף כל כך תאוות ומיצרי הגוף ונפש הבהמית, והיה קל לבוא לידי אהבה, ולא היו צריכים להתבוננות באריכות כל כך, כמו שלא נצטווה אברהם אבינו על מצות פריעה, אלא היה די לו במצות מילה בלבד, אבל אחר חורבן בית המקדש דור אחר דור שנתמעטו הלבבות ונפסק אור האהבה מוסתרת שיש בלב כל אחד מישראל ונתחזקה כח הסטרא אחרא המושלת ושולטת, וממילא צריכים יגיעה רבה ועצומה לבוא לידי אהבה, ולכן תיקנו רבותינו כל הגדרים וסייגים ומוסר דמילי דאבות וכל הנמצא בדרשות רז"ל ששרשם מאהבה רבה עליונה, ועל ידי שמירת גדרי וסייגי רז"ל נותן כח בנפש לבוא לידי אהבה.
הערות שוליים
- ↑ דף טו, עמוד א.
- ↑ מסכת תמורה טז, א.
- ↑ רש"י מביא שתי אפשרויות לפרש תיבה זו: 1. שיעשו עצמם כחרשים. 2. שיתחפשו למוכרי קדרות חרס. וזאת בנוסף לפירוש הפשוט (ראה רד"ק) ש-3. ילכו בחשאי (בכדי שלא ירגישו בזה בני ישראל ואנשי יריחו).
- ↑ מדרש אגדת תנחומא, הובא בפירוש רש"י.
- ↑ במדבר רבה בהעלותך פרשה טו, טו.
- ↑ ראה סוטה לה, א. הובא ברש"י.
- ↑ יבמות עא, ב.
- ↑ חז"ל אומרים שהוא אמר לו "עתה", כיוון שהוא בא גם בימי משה, אך הוא לא רצה לקבלו, כי רצה שדווקא הקב"ה ישרה בתוך בני ישראל ולא באמצעות מלאך - רש"י כאן (ה, יד).
- ↑ מסכת בבא בתרא קכא, ב.
- ↑ מסכת סנהדרין מד, א.
- ↑ מסכת סנהדרין מג, ב.
- ↑ מתוך ה-30,000 - רלב"ג.
- ↑ ראה מפרשים.
- ↑ מה שאמרו הנשיאים "לכל העדה", היה זה רק בזמן המלחמה - מפרשים.
- ↑ תורת שמואל תרל"ב חלק א' הנחות - ויאמר גו' פסל לך עמ' רמה
תנ"ך | ||||
---|---|---|---|---|
תורה | בראשית • שמות • ויקרא • במדבר • דברים | |||
נביאים | נביאים ראשונים: יהושע • שופטים • שמואל • מלכים | נביאים אחרונים: ירמיהו • יחזקאל • ישעיהו • תרי עשר | |||
כתובים | תהלים • משלי • איוב | מגילות: שיר השירים • רות • איכה • קהלת • אסתר | דניאל • עזרא ונחמיה • דברי הימים |