טשקנט

טַשְׁקֵנְט (באוזבקית: Toshkent ; ברוסית: Ташкент ; תרגום מילולי מאוזבקית: "עיר האבן") היא בירתה של אוזבקיסטן. טשקנט נמצאת במזרח המדינה, והיא בירת המחוז הנקרא על שמה.

בזמן מלחמת העולם השנייה, נסו מיליוני אזרחי ברית המועצות אל חלקיה הפנימיים של המדינה, שם מצאו מקום בטוח הרחק מאיזורי הכיבוש הנאצי. רבים מהפליטים הגיעו אל אזורי אסיה התיכונה.

בין אותם פליטים נמנו גם חסידי חב"ד רבים, שהגיעו בעיקר אל הערים סמרקנד וטשקנט.

החסידים מגיעים

החסידים החלו להגיע לטשקנט בקיץ תש"א. הפליטים בטשקנט נאלצו להסתמך על עזרתם המצומצמת של יהודים בודדים מבני העדה הבוכרית, שפתחו את ביתם ולבם בפני אחיהם הפליטים. לעיר הגיעו מאות אלפי פליטים, רובם המוחלט חסרי כל. רבים הסתובבו ברחובות בלי שידעו היכן יניחו את ראשם בלילה הקרוב. כך בכלל, ובפרט היה מצבם של הפליטים החב"דיים.

כבר בחודשים הראשונים לשהותם בעיר, התגבשו שני ריכוזים חסידיים - הגדול שבהם היה באיזור ה'סטרי-גורד' (העיר העתיקה), והריכוז השני ב'קרסו', שכונה בקצה העיר. בהמשך התיישבו רוב החסידים ב'סטרי גורד'.

המצב הגשמי בטשקנט

הנחשול האדיר של הפליטים הגיעו בין קיץ תש"א לחורף תש"ב, אז גם הגיעו רוב החסידים. הנחשול האדיר הותיר גם את השלטון חסר אונים, מבלי יכולת להתמודד עם המשימות הקשות להמציא דיור ועבודה לפליטים. כמויות הלחם והחיטה אזלו במהירות, ואלו לא הספיקו בעבור כולם. אזרחים נאלצו לעמוד בתור לילות ארוכים כדי להשיג ככר לחם, וגם אז לא תמיד השיגו את מבוקשם. מצרכי האוכל בשוק השחור התייקרו מאד. הרעב והזוהמה, הצפיפות בדיור, כל אלה גרמו למגיפת טיפוס שפשטה בין הפליטים. בתי הרפואה העמוסים לא יכלו לקלוט עוד חולים. ברחובות עיר היו מוטלות גופותיהם של מתים במשך ימים ארוכים, באין מטפל. עם התמתנות זרם הפליטים, המצב הרפואי והכלכלי השתפר קמעה. רק בתחילת שנת תש"ג הגיעו משלוחי מזון ותרופות בנדיבות ארצות הברית, והם שהקלו מעט את המצב.

הרעב והמחלות פגעו כמובן גם בחסידי חב"ד - גברים, נשים וילדים ואף תינוקות שנפלו למשכב. חלקם נפחו את נשמתם בייסורים. אלה נקברו בבית העלמין האשכנזי הישן 'בורטיוק', אשר לדאבון לב נהרס עם השנים, ורבות מן המצבות לא ניתנות כיום לזיהוי.

המארחים

על אף המצב הקשה, המשפחה החסידית המורחבת עשתה הכל כדי להתאגד ולהתדבק, לעזור איש לרעהו ככל האפשר. אנשים נתנו זה לזה מהמעט שהיה להם. אם לא היה, לפחות התנחמו זה בקרבתו של זה. הפליטים החדשים שהגיעו, מצאו מקום בימים הראשונים אצל הפליטים "הוותיקים" שאך הם עצמם הגיעו לטשקנט זמן לא רב קודם לכן. כך למשל היה בבית משפחת ר' יחיאל יוסף ריבקין, שם התגוררו עשרים איש בחדר אחד.

משפחתו של המשפיע הרב שלמה חיים קסלמן התארחה תקופה ממושכת בביתו של הרב שמואל פרוס, כמו גם תמימים נוספים שהתגוררו בביתם תקופות כאלו ואחרות. הרב בערל ריקמן סבל ממצוקת הפרנסה, ועבד קשה כדי לקנות לחם לבני ביתו. אף על פי כן, הכניס לביתו פליט יהודי בשם ישעיה גרבר, שהפך לבן בית אצלו עד תום המלחמה.

בין הפעילים המרכזיים לטובת הפליטים, היו הרב מרדכי סירוטה והרב שמואל מנחם קליין. שניים אלו פעלו במלוא כוחם למען הפליטים בכלל, והפליטים החב"דיים בפרט.

הרב חייקל חאנין ורעייתו מרת חיה לאה הגיעו לטשקנט כפליטים עם שתי בנותיהם. הם הגיעו בראש חודש אלול שנת תש"ב, ומאז ועד תום המלחמה, הקדישו את כל כוחם לסייע לפליטים החב"דיים. כמה מהחסידים התארחו באופן קבע בבית משפחת חאנין, בהם הרב אברהם אליהו פלוטקין.

החיים החסידיים בטשקנט

כאשר המלחמה הייתה בעיצומה, תשומת הלב המרכזית של השלטון בברית המועצות הופנתה אל החזית הבוערת, ופחות כלפי האזרחים ולכן אנ"ש חסידי חב"ד יכלו להתארגן לתפילות במניין, ולהקים ישיבות ו'חדרים', אם כי שלא בפרסום. באי אלו מקומות התארגנו מניינים חב"דיים. ברחוב טשעקאר נפתח בית כנסת חב"די, בו התפללו רבים מדמויות ההוד החסידיות. ברבנות בבית הכנסת כיהן הרב שניאור זלמן גרליק, השמש היה הרב חיים בנימין ברוד, והאחראי על המקווה ששכן קרוב לבית כנסת, היה הרב מרדכי דובער לאקשין. הרב שלמה חיים קסלמן היה המשפיע, ובמסגרת תפקידו זה מסר לבעלי בתים שיעור בליקוטי תורה.

גדולי המשפיעים מתוועדים

בהתוועדויות שנערכו לרוב בבית ר' מרדכי סירוטה, התוועדו גדולי המשפיעים באותם ימים: ר' יונה פאלטאווער, ר' ישראל נעוועלער, ר' פרץ מוצ'קין, ר' שלמה חיים קסלמן ועוד. "באותם לילות היה ה'משקה' בבית נשפך כמים" - נזכר אחד מבאי הבית - "היו רוקדים על השולחן עד אור הבוקר"^{[דרוש מקור]}.

כשיצא ר' מרדכי מברית המועצות, נסע לרבי לקראת י' שבט תשל"ב. עם כניסתו ל'יחידות', שאלו הרבי בחיוך רחב: "למה לא הבאת לכאן את השולחן שעליו התוועדו כל כך הרבה?"

הקמת תלמודי תורה

כמה חסידים דאגו לשכור 'מלמדים' שילמדו עם הבנים, כל אחד בביתו. ר' פרץ מוצ'קין שכר לילדיו את ר' ישראל נעוולער כמלמד, ואילו מרת חיה פערלא גלפרין, דאגה שהרב דוד לבקובסקי ילמד עם בנה שלמה.

לאחר תקופה מסויימת, החלו להתגבש כיתות קטנות ללימוד גמרא. הרב שלמה חיים קסלמן לימד שתי כיתות, שכל אחת מנתה תלמידים בודדים.

לאחר זמן לא רב, דאג הרב יונה פולטובר (כהן) להקים 'חדרים' וישיבות בטשקנט. לשם כך דאג למלמדים ולבתים בהם יתקיימו הלימודים. הוא גם דאג לארוחה חמה לכל התלמידים, מה שעלה הון עתק בימים ההם.

על המלמדים ומגידי השיעורים בתקופה ההיא נמנו סלתה ושמנה של חב"ד בטשקנט: הרב חיים מאיר גרליק, הרב הירשל ליברמן, הרב יעקב שניאור זלמן פבזנר, הרב שלמה חיים קסלמן, הרב ישראל נעוולער. הרב נחום טרבניק שהגיע לטשקנט באמצע המלחמה, מונה ל'בוחן' של ה'חדרים' והישיבות.

גם הרב אברהם מאיור (דרייזין) שהיה ממנהלי ישיבות 'תומכי תמימים' בברית המועצות, הגיע לטשקנט בשנת תש"ד, מאז החל לבחון את תלמידי הישיבה בעיר. מפעם לפעם התוועד עם התלמידים המבוגרים כמו עם אנ"ש.

כיתת 'חדר' אחת הוקמה בביתה של מרת חיה פערלא גלפרין, שם לימד הרב ישראל נעוולער. למרות התמתנות הרדיפות, מדי פעם ניסו שוטרים ואנשי המשטרה החשאית ללכוד תלמידי 'חדר' וישיבות. בשל ארועים אלה ואחרים, עברו ה'חדרים' והישיבות ממקום למקום בתדירות רבה. ר' ישראל נעוולער ותלמידיו נדדו מבית אחד למשנהו.

כתה אחרת הוקמה בבית משפחת ר' זלמן לייב אסטולין. בעל הבית היה מגוייס לצבא האדום, וההיגיון אמר שהשלטונות לא יחפצו להתנכל לגב' רייזל אסטולין שעה שבעלה נלחם למען המולדת. כך התקבצו התלמידים בביתם מדי יום, בשעה מוקדמת כדי שלא להיחשף לעינא בישא. גם בערב לא עזבו את הבית עד שכלו רגלי המסתובבים ברחובות. גב' רייזל אסטולין התמסרה לסידור המקום, ולהכנת אוכל מזין לתלמידים.

בנוסף לכך שימש המקום כסניף 'תומכי תמימים' לבחורים צעירים. זמן מה היה הרב זלמן לייב גם המשגיח. בתקופה מסויימת הר"מ היה ר' ישראל נעוועלער מלמד גמרא ותניא.

הישיבה מנתה שתי כיתות, האחת למבוגרים והאחת לצעירים. כשר' ישראל היה מוסר שיעור למבוגרים, היו הצעירים יושבים בקצה השני של החדר ולומדים לעצמם, וכן להיפך. בכיתת המבוגרים היו בן ציון פרידמן, שלום דובער שם טוב, שלום פלדמן, חיים ישראל שפרלין, שלמה גלפרין, זאב סירוטה, חיים רטובסקי ועוד מספר בחורים. בכיתת הצעירים היו בערל שייקביץ, ישראל דוכמן, שמריה פרוס, ברוך בריקמן, יוסף גרינברג, חיים רבקין, בערל רטובסקי ועוד.

'חדרים' לכלל הציבור

מלבד ה'חדרים' עבור ילדי חסידי חב"ד, הוקמו גם 'חדרים' עבור ילדים לא חב"דיים. מי שדאג להם, היו חסידי חב"ד. הרב אלי ליפסקר פנה - בשנת תש"ד - אל הרב אהרן חזן וביקשו שיטול על עצמו את מלאכת הקודש. הרב חזן נענה בחיוב, וכעבור מספר חודשים הקים ארבעה 'חדרים' בטשקנט, בהם למדו כשמונים תלמידים, החל מקריאה בסידור ועד לימוד גמרא, ועד בכלל.

הרב חזן ביקר בבתי יהודים והסביר כי מן הראוי שילדיהם ידעו מעט יהדות, בהבטיחו שאת השיעורים יקבלו חינם. לאחר שההורים הביעו את הסכמתם, החל הרב חזן ללמד את הילדים בביתם. הוא כתב במחברת את אותיות הא' ב' ובמשך ימים ספורים הילדים ידעו את האותיות. או אז הסביר להורים כי בכדי להרחיב את ידיעות ילדיהם, כדאי שיעברו ללמוד ב'חדר'.

התקציב למוסדות

התקציב להקמת מוסדות אלו היה גדול מאד. ההוצאות הכספיות היו עצומות, משכורתם של ה'מלמדים' בלבד הסתכמה בעשרים אלף רובל לחודש. מלבד זאת, ניתנה לתלמידים ארוחה אחת בכל יום, שעלתה עשרות אלפי רובלים. על כך יש להוסיף את שכר הדירות של ה'חדרים'.

בעול ההוצאות נשאו בעיקר חסידי חב"ד אמידים, את רווחיהם השיגו באופן בלתי חוקי. בתנאי המשטר הסובייטי היה זה דבר שכרוך בסכנת נפשות. כמו כן לבעלי העסקים החב"דיים היו מכרים שעמדו עמם בקשרי מסחר - יהודים הרחוקים מתורה, אולם חסידי חב"ד השפיעו עליהם לתרום ביד נדיבה למען מוסדות התורה.

הרב חזן שימש כמפקח על סדרי הלימוד, ובד בבד היה אחראי על הצד הגשמי. היה עליו לספק ארוחה בכל יום לכל התלמידים, וגם המלמדים קיבלו את המשכורת מידיו, ללא שידעו כי חסידי חב"ד הם התורמים לכך.

מתקרבים לחב"ד

בתקופת המלחמה וגם לאחריה, היו שהתקרבו לחב"ד באמצעות היכרות עם חסידי חב"ד שהגיעו לעיר וגם בחורים שלמדו בסניפי תומכי תמימים שהוקמו בטשקנט.

אחת הדוגמאות הבולטות - ר' שלמה מיידנצ'יק, אשר התקרב לחב"ד לאחר שהתרשם משמחה רוחנית אמיתית, אשר היתה נחלתם של החסידים חרף מאורעות התקופה הנוראה.

רבני קהילת חב"ד

• הרב שניאור זלמן גרליק רב קהילת חב"ד בטשקנט בתקופת מלחמת העולם השניה. בימי השואה, לאחר תקופת נדודים הגיע לטשקנט שם התקבצו חסידים רבים. הרב גרליק פעל למען החזקת היהדות בעיר, ושימש כרב הקהילה החב"דית במקום. הוא דאג גם להקמת "תלמוד תורה" ומקווה טהרה" במקום. בתום המלחמה הבריח את הגבול דרך לבוב כמו חסידים רבים ("יציאת רוסיה תש"ו") לפולין ולאחר מספר שנים מונה לרבו של כפר חב"ד.

• הרב זלמן פבזנר (בובער) רב קהילת חב"ד בטשקנט בשנות הי' והכ'. בימים בהם פרצה מלחמת העולם השניה, שהה במאסר, רעייתו עם שאר בני המשפחה הצליחו לברוח לאוזבקיסטן ובמהלך המלחמה נפטרה רעייתו מרעב. לאחר שחרורו מהמאסר, קבע את מגוריו בטשקנט שבאוזבקיסטן, הפך עד מהרה לדמות הדומיננטית ביותר בחיי הקהילה והפך למרא דאתרא של קהילת חב"ד שהתהוותה במקום. חכם גדול בעל ידע נרחב. בטשקנט נחשב לבעל סמכא שאין עוררין עליו. בראש ובראשונה הוא עסק בלימוד התורה לבני נוער. ובני הנוער נמשכו אליו. דרכו בפסיקת ההלכה היתה שמלבד פסיקת ההלכה היה מסביר לשואל את הטעם להלכה שפסק ולא היה מניח לו ללכת עד שראה שהבין את הטעם כראוי. נפטר בטשקנט בי"ג ניסן תשל"א.

חסידים שנפטרו בטשקנט

כמה מחשובי החסידים נפטרו בטשקנט בתקופת השואה, ביניהם:

• הרב חיים עזרא ברונשטיין, שכונה על ידי אדמו"ר הריי"צ "עזרא הסופר" על שם היותו סופר סת"ם מומחה.
• הרב זלמן פרוס
• הרב פייטל לוין, גיסו של המשפיע הרב שלמה חיים קסלמן
• הרב נחום הלל פינסקי ועוד.
• אחד האסונות הטרגיים היה בפטירתה של איטה הניה לוין, בתו של החסיד ר' ישראל נעוולער. איטה הניה, לא יכלה לשאת את מראה אביה הגווע מרעב, והביאה לו את מנת הלחם היומית שלה, כשהיא מספרת שהצליחה לקנות את הלחם בשוק השחור. מחוסר מזון חלתה בדיזנטריה ובכ"ו בשבט תש"ב נפטרה, והיא בת עשרים.

טשקנט לאחר המלחמה

בשנים תש"ו-תש"ז, יצאו רוב חסידי חב"ד את ברית המועצות בבריחה הידועה דרך העיר לבוב. רוב חסידי חב"ד שהיו בטשקנט, יצאו אף הם בדרך זו, ורק עשרות בודדות נותרו בעיר. הקהילה המשיכה להתקיים עוד כחצי יובל שנים, עד שנות הלמ"דים הראשונות, או אז רוב אנשי קהילת חב"ד בעיר עלו לארץ הקודש.

בשנות הי' והכ' בטשקנט היתה קהילה חסידית מגובשת. והרבה פעילויות לכלל רוסיה כולל הריפובליקות הגיעו מטשקנט^{[דרושה הבהרה]}.

ההתוועדויות היו פעילות עם קודים וסימנים מי ומי הבאים בין החסידים.

היו חסידים שפעלו רבות בנוגע ליהדות המקום, ביניהם:

• הרב זלמן בובר פוזנר -רב קהילת חב"ד בטשקנט- ישב במאסר שנים רבות.
• הרב לוי פרסמן.
• הרב משה גולדשמיד.
• הרב מוטל קוזלינר - בין העסקנים הבולטים שהיה אחראי לחינוך, מקוואות ועוד, תעוזתו ותושיתו היה שם דבר ובמיוחד בין הבחורים סביבו.
• ר' אשר סאסאנקא - איש של מסירות נפש.
• האחים ר' שניאור זלמן קליין, ר' שואל משה קליין, שהיה מעמודי התווך של קהילת חב"ד, ור' ליפא קליין.
• ר' מרדכי סירוטה - בעלי חסד ואמת שהשליכו עצמם עבור הזולת. היו מהראשונים שאפו מצות במחתרת.
• ר' יעקב יוסף לפקיבקר - שהיו גם מארחים מניין בביתם עם חסידים אחרים.

שליח הרבי לטשקנט

עוד בטרם נפילתו המוחלטת של הקומוניזם בברית המועצות, כאשר ניבטו הזרעים הראשונים של ה'פרסטרויקה', שב לטשקנט אחד מבניה לשעבר, הרב אבא דוד גורביץ, בשליחות הרבי, כדי לשמר ולהעצים את החיים היהודיים בעיר. עם הזמן התמנה לשליח ולרבה הראשי של אסיה התיכונה.

הרב גורביץ מפקח על משלוח המצות לאוזבקיסטן

השליח הרב גורביץ עם בני קהילתו

בשנים הבאות, הגיעו לטשקנט שלוחים נוספים של הרבי שסייעו לשליח הראשי, ובהם נכדים לעסקני חב"ד שפעלו בעיר בשנות המלחמה בתנאי מחתרת

הרב גורביץ פעל רבות במקום שליחותו בטשקנט, ויהודים רבים השתתפו בפעילויותיו. מדי שנה קיים סדר ציבורי בהשתתפות מאות מיהודי המקום, והקים במקום בית ספר יהודי "בית מנחם".

בשנת תשס"ח, לאחר סדרת התנכלויות לרב גורש הרב מהמדינה לאחר שהויזה שלו לא הוארכה, יש הטוענים כי מדובר בהתנכלויות על בסיס כספי.

עזב לבקשת השלטונות וגר בארץ הקודש.

בטשקנט מתנהלת כיום פעילות חב"דית ענפה, בין השלוחים בשנים האחרונות: הרב דב אקסלרוד, הרב דוד קולטון, הרב ברוך אברמצ'ייב וכיום הרב חיים שייקביץ.

לקריאה נוספת

• שלום דובער לוין, תולדות חב"ד ברוסיה הסובייטית, תשמ"ט.
• נפתלי צבי גוטליב, יהדות הדממה, תשמ"ד.
• הלל זלצמן, סמרקנד - המחתרת שהשפיעה למרחקים, תשע"ג, עמודים: 23-25, 253-255, 534-537, 563-564 ועוד.
• מנחם זיגלבוים, ספר זכרונותיו של ר' מולע, טבת תשפ"א
• שניאור זלמן רבינוביץ, התמים הראשון, הרב שניאור זלמן גרליק רב קהילת חב"ב בטשקנט
• יוסף יצחק ניימרק, מי יכול להיות רב? מי שאינו פוחד!', שבועון בית משיח כ"א אייר תשנ"ט עמוד 18 - הרב זלמן בובער רב קהילת חב"ד בטשקנט.
• שניאור זלמן ברגר, חסיד ללא פעמונים, תולדות ר' שואל משה קליין ובני משפחתו

• שניאור זלמן ברגר, ‏קהילה 'בזכות' המלחמה, שבועון בית משיח, גיליון 609 עמוד 46 - 53 (ה' אב תשס"ז)

קישורים חיצוניים

• ערי מקלט בשואה, טשקנט וסמרקנד