התוכחות (בפרשת בחוקותי וכי תבא)

התוכחות (בפרשת בחוקותי וכי תבא) הם העונשים והקללות לסרים מדרך התורה.

בפנימיות הענינים

בחסידות מוסבר שבעצם הקללות אינם קללות כפשוטו ח"ו, אלא אדרבה הם ברכות נעלות יותר, רק שברכות אלו נמשכות מחסדים המכוסים שלמעלה מחסדים הגלויים, והכוונה היא שגם החסדים המכוסים יומשכו בטוב הנראה והנגלה.

והטעם שבתורה הא נאמרה באופן בזה מבואר, שדוקא מצד גודל מעלתן נאמרו באופן שלא תזיק להן עינא בישא של המקטרגים. וכפי שמצינו בגמרא ברכות שנאמרו באופן שהזולת היה יכול לפרשם באופן הפכי, מטעם הנ"ל.

יתירה מכך בחסידות מוסבר, ביאור הפנימי ל"קללות", שבעצם הקללות אינם ח"ו ליהודי, כי אם הכל הולך על הקליפות, וזהו תוכן ענין הקללות שיהיה איבוד וכליון בחינת הרע, על ידי התגברות הקדושה.

ביאורי הפסוקים

"הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה ואתה תרד מטה מטה"

"הגר אשר בקרבך היא השכינה . . אשר בלב כל אחד מישראל אשר היא בבחינת גלות בתוך הגוף, ונקראת בשם גר שהיא בארץ לא לו שהוא ניצוץ אלקות המחי' את נפשו . . יעלה עליך מעלה מעלה, שיהא בבחי' עילוי רב ועצום . . שאז, ואתה, דהיינו מה שהוא אתה שהוא בחינת הגוף וחיצונים, תרד מטה מטה. וכן כל ענין הקללות הם על החיצונים המונעים להעבירם ולהכריתם".

"והיו שמיך אשר על ראשך נחושת והארץ אשר תחתיך ברזל"

"ידוע . . כמו שיש בסטרא דקדושה בחי' אור פנימי ובחי' אור מקיף, כך יש בהסטרא אחרא בחינת אור פנימי ואור מקיף. ועל זה אמר דהקללה תתפשט בחיצונים בין בבחי' אור פנימי שלהם המקבל להם השפע, בין בבחי' אור מקיף שלהם המביא להם השפע מסטרא דקדושה כו'. וזהו והיו שמיך, שהן בחי' אורות מקיפים, אשר על ראשך, להשפיע להם מוחין תמיד – נחושת, כמו הנחושת שהוא חם ויבש, היפך טבע המים שהוא קר ולח, וזה מורה על בחי' העדר השפע מן המשפיע הנקרא שמיך, שזהו היפך מטר השמים . . והארץ אשר תחתיך, בחי' אור פנימי, מקבל, לא יוכל לקבל מפני קושי שמתקשה כברזל הקשה וכו'".

"אשה תארש ואיש אחר ישכבנה בית תבנה ולא תשב בו גו'"

"יש בחי' אירוסין ונישואין בקליפה . . כאשר נתפסה איזה ניצוץ אלקי בידי החיצונים . . בתחלה מארסין אותה בבחי' המקיפים לבלבלה במחשבות זרות, ואח"כ מתייחדים אותה בבחי' נישואין ממש לגמור העבירה בפועל ממש . . וזהו שקלל לרע דנוגה, שגם אם יארס ניצוץ מניצוצים הטובים בבחי' המקיפים . . לא יבוא עמה לידי היחוד בהמשכת אור פנימי הנקרא נישואין . . כי איש אחר ישגלנה, מפני שהכל יצאו ממנו גם אחר שתופס בניצוצים הטובים בבחי' מקיפים, ויצאו ויעלה ויתייחד למעלה ביחו"ע האלקי [שזהו"ע איש אחר, דקאי על "ה' איש מלחמה"] ולא יגיע ממנו שום אור יחיד ברע דנוגה". "ועד"ז יתפרש בית תבנה . . בבחי' הבית שוכן המקיף על הבית אחר המשכת אור פנימי, וגם על זה קללו אותם שלא ישב הוא במקיפים דבית אשר תבנה גם לאחר שטרח וגזל אור פנימי כו'".

"זרע רב תוציא השדה ומעט תאסוף כי יחסלנו הארבה"

"זרע ר"ב" קאי על ה"ניצוצין העליונים (מרפ"ח ניצוצין דתהו) שנפלו ונזרעו במקום יכולת החיצונים כו'", "אך מעט מהם תאסוף אליך, ולא יגיעו לך רק חלק א' מריבוי, כי הכל יאכלנו הארבה", "ארב"ה בגימטריא יצחק, והוא בחי' גבורות דיצחק העליון (גבורות דקדושה) שמכלה ואוכל כל מה שמתברר מרפ"ח ניצוצין דתהו כו'".

עוד ביאור - "הגר אשר בקרבך יעלה מעלה מעלה"

הרבי מסביר את הפסוק באופן נפלא, שה"גר" - הוא היצר הטוב, נקרא גר כי בא לאדם בגיל מאוחר יותר (בבר מצוה).

והברכה היא שהיצר טוב הוא יעלה מעלה מעלה וישלוט על היצר הרע.

"ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד"

לחם הוא ענין התורה (שנמשלה ללחם. וגם לחם עשוייה מחטה, ו"חטה" היא בגמטריא כ"ב אותיות התורה), ותוכנו הרוחני היוא שיש לאפות הלחם (כי עיסה ללא אפיה לא תהיה דם ובשר כבשרו, אינו ראוי לאכילה), כי לימוד התורה צריכה להיות בחמימות, "בתנור אחד", חדורה באהבת אש לידבק הקב"ה על ידי עבודת התפילה, בהתבוננות בהוי' אחד, והלימוד צריכה כמו כן להיות בדיבור, שאז יש התלהבות הלב ביותר.

וענין "ואפו עשר, נשים", הוא שחמימות ותשוקה בוי' אחד צריכה להיות בכל העשר כוחות הנפש, אך יש לזכור שהאהבה ותשוקה לידבק להקב"ה אינה שלו, כי אם קיבל את האמת ממי שהאמת שלו, שזהו ענין של "נשים" (אישה [-נוקבא], היא בחינת מקבל).

סיום התוכחה - "והשיבך ה' מצרים באניות"

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לחב"דפדיה והשלימו אותו. יתכן שיש על כך פירוט בדף השיחה.

הרבי מסביר גם את זה איך שזה ברכות.

תוכחה שבגלוי ותוכחה שבנסתר

בבפרשיות בחוקותי וכי תבא, התוכחה היא גלויה. אבל בפרשת דברים משה רבינו מוכיח את עם ישראל ברמז ובנסתר.

כדי לפעול תיקון בפגם ששבכוחות הגלויים של הנשמה, מספיק תוכחה שבגלוי (ונגלה דתורה), אך לתקן הפגם שבנסתר, שבכוחות הנעלמים של הנשמה, לזה יש צורך לתוכחה שבנסתר וברמז (נסתר דתורה).

כשהאבא קורא

רבינו הזקן היה בעצמו הקורא בתורה. פעם אחת לא היה בליאזנא שבת פרשת תבא, ושמע אדמו"ר האמצעי - והוא עודנו נער קודם הבר מצוה - הקריאה מאחר. העגמת נפש מהקללות שבתוכחה הביאתו לכאב לב, עד שביום הכיפורים נסתפק רבינו הזקן אם יוכל להתענות. כששאלו את אדמו"ר האמצעי הרי בכל שנה קורים פרשה זו, ענה: כשבאבא קורא ("הערט זיך ניט קיין קללות") לא נשמע קללות.

לביאורים נוספים

• אור התורה להצמח צדק

ראו גם

• תוכחה
• ביקורת