צבאו"ת (שם)
| שמותיו של הקב"ה |
|---|
| 7 שמות שאינם נמחקים |
| הוי"ה · אדנ"י · א"ל · אלהי"ם · אלו"ה · צבאו"ת · שד"י |
| מילויים לשם הוי"ה |
| שם ע"ב · שם ס"ג · שם מ"ה · שם ב"ן |
| שמות נוספים |
| אהי"ה · שם מ"ב · שם ע"ב (ע"ב תיבות) · א"ל אדנ"י · א"ל הוי"ה · א"ל שד"י · אגל"א · י"ה |
| כינויים |
| אלופו של עולם · הקב"ה · ה' אחד · עצמות ומהות · קדמון · אדון · אדם העליון · לא אדם · מלך מלכי המלכים · אויבערשטער · שלום |
שם צבאו"ת הוא אחד משבעה שמות שאינם נמחקים[1]. שם זה נאמר לראשונה על ידי חנה, והוא מצוי ביותר בנביאים.
בקבלה מבואר כי שם זה מכוון כנגד ספירות נצח והוד. שבהלבשות של הקב"ה במידות נצח והוד נקרא הוא בשם צבאו"ת, ועל ידי שם זה הוא ענין הנבואה.
עניינו
אמרו חז"ל, כי מיום שברא הקב"ה את עולמו, לא היה אדם שקראו להקב"ה צבאו"ת עד שבאת חנה וקראתו צבאו"ת. ששם זה אינו נזכר בחמישה חומשי תורה, ולא בספר יהושע ושופטים, אלא רק בספרי הנביאים.
בבחינת נצח והוד
מבואר כי השמות של הקב"ה מכוונים כנגד הספירות של עולם האצילות, שכל שם מכוון כנגד ספירה אחרת. ושם צבאו"ת הוא כנגד ספירות נצח והוד של עולם האצילות. שכאשר מתלבש הקב"ה במידות נצח והוד, להשפיע לעולמות במידה זאת, אזי נקרא הוא בשם צבאו"ת.
ענין ספירות נצח והוד הוא כי הם "לבר מגופא" שהם כנגד שני ירכין, וענינם הוא השפעה החוצה. וענין של ספירות נצח והוד של עולם האצילות הוא לרדת ולהחיות את עולמות בי"ע.
"אות הוא בצבא שלו"
לשון צבאות הוא לשון חיילות. והם גדודי נשמות ומלאכים של עולם הבריאה אשר אין מספר לגדודיו והם נבראים ומחודשים מאין ליש ממש. ואינן אלהות כלל כמו אצילות שהוא בחינת אלהות ממש. ואף על פי כן הנביאים המשיכו שיתלבש בהם אור אין סוף בתכלית היחוד כמו שנתלבש בכלים של עולם האצילות עד דאיהו וגרמוהי. עד שיהיה נקרא האור אין סוף המלובש בהם בשם צבאות שהוא שם התואר, שהוא עצמו הוא בחינת הצבאות ממש, כעניין איהו וגרמוהי חד, שבעולם האצילות שהוא עצמו הוא הדעה וכו'. וכך על ידי שם צבאות מתייחד בכלים של עולמות בי"ע עד שהוא עצמו הוא הצבאות כו'. ולא שהם נפרדים בפני עצמם רק שבטלים אליו אלא שמתייחד עמהן ממש.
שם צבאו"ת עניינו אות הוא בצבא שלו, כלומר שכל צבאי צבאות של המלאכים שלמטה אלף אלפים לגדוד אחד ולגדודיו אין מספר, כולם הם מתהוים ומקבלים חיות רק מאות אחת.
הנה אמרו רבותינו על חנה, מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שקראו להקב"ה צבאות עד שבאת חנה כו'. דהיינו שהיא פתחה תחלה לקרות הקב"ה הוי"ה צבאות ואמר הקב"ה עתיד בן שלך לפתוח בנבואה בשם זה כמו שכתוב ויאמר שמואל כה אמר ה' צבאות פקדתי כו'. והנביאים האחרונים נבאו בשם זה ובפרט חגי זכרי' ומלאכי יותר מכולן
טעם שנזקקו לשם זה
משה רבינו זכה שתנתן התורה על ידו היינו לפי שהמשיך התלבשות אור אין סוף בכלים של זעיר אנפין. ומשם נמשך התורה כנ"ל. ומשם הייתה נבואתו כי עיקר נבואתו הייתה מאצילות רק דרך מעבר נמשך על ידי הבריאה. אבל לא המשיך שיהיה גם כן התלבשות אור אין סוף בעולמות בי"ע על דרך שהוא מתייחד עם כלים דאצילות. ולא הוצרך לזה כי המשכת התורה המשיך מבחינת אצילות ממש. ושם מתייחד אור אין סוף עם הכלים עד דאיהו וגרמוהי חד. מה שאין כן בעולמות בי"ע אין הגילוי כלל בהכלים (ולאו איהו וגרמוהי חד בהון כנודע).
אבל הנביאים שאחריו המשיכו את אור אין סוף שיתלבש גם כן בכלים של עולמות בי"ע מה שלא היה כן בימי משה רבינו. וזהו פירוש דברי חז"ל, שחנה פתחה תחלה בשם צבאות, ואחריה נמשכו כל הנביאים, שענין שם זה הוא מורה על ענין התלבשות אור אין סוף בכלים של בי"ע להיות מתייחד עמהם שזוהי עבודת הנביאים.
הטעם שנצרכו לכך היא כי בימי משה רבינו שהייתה נבואתו מאצילות, המשיך להם למטה התורה משם מבחינת אצילות והוא היה דבר ה' בפי משה וקיימו ישראל התורה כו'. אבל בימי הנביאים שאחריו שלא היו ישראל עושין רצונו של מעלה והוצרכו הנביאים להוכיחם. וענין ההפרש בין תוכחה שאומר הנביא לשאר מוכיח הוא כי בהנביא הנה התוכחה היא דבר ה' המתלבש בדבורו של הנביא ונמצא הוא יתברך הוא המוכיח.
ולזאת הוכרח להיות המשכת התורה מאצילות לבי"ע כדי שיקיימו ישראל התורה כי בהיותה באצילות כבימי משה לא היו מקיימים אותה ישראל שבימי הנביאים אחר דורו של משה מצד שנשגבה מהם והית' התורה בפ"ע והאדם בפ"ע. ולכך היה צריך להיות התלבשות התורה מאצילות לבריאה ונמשך שם דבר ה' בפי הנביא להזהיר את ישראל שיקיימו התורה כו'. והגיע להם על ידי זה התוכחה מדבר ה' ממש המתלבש בכלים דבי"ע ומשם בפי הנביא כו'.
והנה הגם שאין נביא רשאי לחדש דבר. אך אין זה חדוש ותוספת על תורת מרע"ה. רק המשכת התורה בלי תוס' וגרעון מאצילות לבריאה.
קדושת השם
בשונה משאר השמות שאינם נמחקים השם צבאו"ת נאמר על ידי חלק מהאנשים כפשוטו גם בדברי חולין[2].
הרבי מביא במאמר[3], ששם צבאות הוא השם היחיד מבין שבעת שמותיו של הקב"ה, שנקרא כפי שהוא גם שלא בשעת תפילה. הדבר מבואר שם בפשטות, שמשמעות שם זה אינה בהכרח צבאותיו של הקב"ה, אלא גם צבאות מלך בו"ד.[4]
להרחבה
- מאמר "בעצם היום הזה" בפרשת בא בספר תורה אור
- מאמר דיבור המתחיל 'באתי לגני', יו"ד שבט תש"מ
- בני-ישראל כצבאות ה' - עיבוד משיחת הרבי, לקוטי שיחות חלק ל"ו עמוד 53
הערות שוליים
- ↑ רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ו' הלכה ב'
- ↑ במנהג אמירת שם צבאות, קובץ הערות התמימים ואנ"ש צפת י"א ניסן תשפ"ב עמוד 282.
- ↑ מאמר 'בעצם היום הזה' שנאמר בש"פ בא, תשמ"ג
- ↑ ראה שבט הלוי ח"ט יו"ד סי' רי"ח