ניגון בני היכלא

בני היכלא הינו ניגון על פיוטו של האריז"ל (ושמו הקדוש - יצחק לוריא - רמוז בראשי תיבות של החרוזין של הפיוט^[1]).

הפיוט עוסק במעלתו של שעת רעוא דרעוין בשבת. מקובל במסורת אצל חסידים שזהו מעשרת הניגונים של אדמו"ר הזקן ויש אומרים שמחברו היה החסיד ר' הלל מפאריטש. אדמו"ר הזקן הכניס את הפיוט בסידור התפילה שלו ב'סדר סעודה שלישית' של יום השבת.

יחוסו של הניגון

מובא שכאשר ר' יחיאל מיכל מזלוטשוב הגיע למגיד ממזריטש היה סועד ב' סעודות אצל הרב המגיד, וסעודה ג' היה עורך שולחן לעצמו. הרב המגיד ציוה את אדמו"ר הזקן שילך בשבת זו לסעודה שלישית אצל ר' מיכל. ושם קיבל אדמו"ר הזקן הניגון שהיה נוהג ר' מיכל לנגנו אצל הבעש"ט.

לכן מוצאים שהניגון מיוחס לפעמים גם לר' מיכל וגם להבעש"ט.

בחצרות מבית מדרשו של ר' מיכל מזלטשוב מנוגן הניגון בשינויים קלים.

ניגון זה הוא ניגון י' בספר הניגונים.

מילות הפיוט

בְּנֵי הֵיכְלָא דְּכָסִיפִין לְמֶחְזֵי זִיו זְעֵיר אַנְפִּין,
יְהוֹן הָכָא בְּהַאי תַּכָּא דְּבֵהּ מַלְכָּא בְּגִלּוּפִין.
צְבוּ לַחְדָא בְּהַאי וַעְדָא בְּגוֹ עִירִין וְכָל גַדְפִין.
חֲדוּ הַשְׁתָּא בְּהַאי שַׁעְתָּא דְּבֵיהּ רַעְוָא וְלֵית זַעְפִּין.
קְרִיבוּ לִי חֲזוּ חֵילִי דְּלֵית דִּינִין דְּתָקִיפִין.
לְבַר נַטְלִין וְלָא עָאלִין הֲנֵי כַּלְבִּין דְּחָצִיפִין.
וְהָא אַזְמִין עֲתִיק יוֹמִין לְמִנְחָה‏, עַד יְהוֹן חָלְפִין.
רְעוּ דִּילֵיהּ דְגַלֵי לֵיהּ לְבַטָּלָא לְכָל קְלִיפִין.
יְשַׁוֵי לוֹן בְּנוֹקְבֵיהוֹן וְיִטַמְרוּן בְּגוֹ כֵפִין.
אֲרֵי הַשְׁתָּא בְּמִנְחָתָא בְּחֶדָוָתָא דִזְעֵיר אַנְפִּין.

— האריז"ל

תרגום: בני ההיכל הנכספים לראות זיוו של זעיר אנפין:
יהיו כאן בזה השולחן, שבו המלך בגילופין: חפצו מאד באסיפה הזאת, בין מלאכים וכל בעלי כנפיים:
שמחו עתה בזו השעה, שבה רצון ואין כעס: קרבו אלי, ראו כחי, שאין דינים חזקים:
לחוץ נוסעים ואינם נכנסים, אותם הכלבים החצופים:
והנה אזמין עתיק יומין למנחה, עד שהם יסתלקו:
רצון שלו שהוא גילה, לבטל את כל הקליפות:
ישים אותם בנקרתם, וייגנזו בתוך סלעים:
כי עכשיו במנחה, בשמחה של זעיר אנפין:

קישורים חיצוניים

↑ מהחרוז השני ואילך

[1] מהחרוז השני ואילך

[1]