מרירות

		הערך נמצא בשלבי עבודה על ידי המשתמש צוברענגען משיח: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית.
		אם הדף לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים.	שיחה

מרירות היא רגש של אדם כלפי מצב נתון שבו הוא נמצא. המעלה שיש ברגש זה על העצבות, היא תנועת החיות שמגיעה לאחר המרירות, המביאה לפעולה לשינוי המצב.

מהותה, מעלתה

המרירות בעבודת ה' היא כאשר האדם מרגיש את עובדת היותו רחוק מהקדושה, ובעקבות כך הוא נמצא במצב של דכדוך הנפש. למרות שגם בעצבות ישנה תנועה דומה של דכדוך הנפש, ישנו חילוק מהותי ביניהם: בעוד שהעצבות באה מיסוד העפר שבאדם, ועל כן הוא נעשה כבד כעפר, ואינו נחלץ לעשות מאומה לשיפור מצבו. לעומת זאת - המרירות מכילה בעצמה אנרגיות של עשיה חיובית לשינוי המצב.

זוהי הסיבה גם לכך, שמרירות מביאה לאחריה לשמחה, כיוון שהאדם רואה את העתיד - שהמצב עומד לעבור שינוי (על ידי עבודתו העתידית).

מסיבה זו, למרות שהחסידות שוללת בתכלית את רגש העצבות, מעודדת היא את רגש המרירות, כפתגמו של אדמו"ר הזקן: "עצבות ומרה שחורה - הם דברים אסורים, מרירות היא רפואה בדוקה ומנוסה להצלחה בלימוד ובדרכי עבודת ה'".

כפי שמבואר בספר התניא שאת רגש העצבות בנוגע לענייני עולם הזה או סתם עצבות - יש "להפוך" לרגש המרירות - הפועל על האדם וגורם לו לעבוד - בנוגע למצבו הרוחני, מה שגם יבטל את העצבות שלו בענייני עולם הזה.

המרירות מאופיינת כקטנות וצמצום בעבודת ה' בשונה מההתבוננות בגדולת ה' המאופיינת כגדלות והרחבה.

עבודה מתוך שמחה

אז אומנם תורת החסידות דורשת לעיתים עבודה מתוך מרירות אך כיצד הדבר מסתדר עם הצד שני אשר ידוע ומזוהה יותר עם עדת החסידים והחסידות והוא העניין של עבודה מתוך שמחה. "על פי הידוע בביאור לשון חז"ל תשובה ומעשים טובים, שעל ידי התשובה המעשים (דהמצוות) הם טובים ומאירים, יש לומר, דעל ידי שהתשובה היא בשמחה... על ידי זה מיתוסף בהשמחה ובהשלימות דלימוד התורה וקיום המצוות שלאחרי התשובה ".

מסופר על רבי לוי יצחק מברדיטשוב זצוק"ל, שפעם מצאוהו לפנות בוקר רוקד בשמחה גדולה. על השאלה לפשר שמחה זו, ענה, שכאשר התעמק בברכות השחר בפירוש הברכה "שלא עשני גוי", והתבונן ממה ניצול ומה טוב חלקו גורלו וירושתו שהוא יהודי, הנה אין לך שמחה גדולה מזו.

כן מסופר כי בימי הבעש"ט התגורר בעיירה ליובאוויטש יהודי שהיה מהדמויות הבולטות בעיירה, וכינויו - רבי ישראל השמח. הוא היה נוהג לומר: "מצוה בלא כוונה כגוף בלא נשמה" וכוונת המצווה היא שהמצווה באה מן המְצַוֶוה (הקב"ה). מצוה היא צו שבא מהמְצַוֶוה, והמְצַוֶוה הוא "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", הבורא ברוך הוא, המוציא מכל בוץ. ובכן, כשאני, ישראליק, אפס האדם, זוכה לקיים ציוויו של א-ל יחיד יתברך, הרי עלי לכרכר ולפזז ולרקוד בשמחה רבה .

"עבודת ה' צריכה להיות בשמחה כמו שכתוב: "עבדו את ה' בשמחה" וכתיב: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב". ומכיוון שהאדם צריך לעבוד את ה' בכל ענייניו, "וכל מעשיך יהיו לשם שמים" (ויתירה מזו) "בכל דרכיך דעהו", ועד שזהו (עבודת ה') תכלית כל בריאתו כמאמר רז"ל: אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני, הרי נמצא שצריך להיות תמיד בשמחה ".

בהיום יום ח' כסליו מובא: אדם יתבונן, כמה גדולים חסדי ברוך-הוא שכזה קטן שבקטנים כמו האדם, יכול הוא לעשות נחת רוח גדול ועצום לגדול הגדולים וכמו שכתוב "ולגדולתו אין חקר", צריך האדם להיות תמיד במצב-רוח מרומם ולעשות את העבודה בלב ונפש חפצה.

א"כ לפי"ז נשאלת השאלה - מהי הדרך בעבודת ה' בה החסידות תובעת שנעבוד בה, עבודה מתוך שמחה או שמא עבודה מתוך מרירות?

שילוב המרירות עם השמחה

הרבי מסביר באחת מן השיחות שיש שני אופנים בעבודה במרירות- א. בליל שישי לפעול עם עניין המרירות, ובשבת עם השמחה.

ב. לפעול עם שני העניינים יחד.

בקונטרס העבודה, כותב הרבי הרש"ב, כי ישנם שני סוגי עבודות - עבודה כללית ועבודה פרטית. עבודה כללית ענינה היא שמחה, עבודה פרטית ענינה מרירות. עבודה כללית לדוגמא התבוננות בציור כללי, כלומר, בלי להתבונן בפרטי הציור אלא בציור הכללי. עבודה פרטית – התבוננות בפרטי הציור.

"וזהו גם הביאור בדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר, שח"י אלול מביא חיות בכל עניני אלול, גם בענייני המרירות שבאלול - כי, מרירות אמתית ותקיפה, מתעוררת כתוצאה מהרגש האדם עד כמה נוגעת עבודתו למעלה, ורגש זה בא ע"י חיות ושמחה דווקא..." הרמב"ם כותב [בהלכות לולב בסופן], שחיוב השמחה הוא בכל מצווה ובכל עניין של עבודת ה'. כלומר, כל דבר שקשור לעבודת ה', צריך להיעשות בשמחה דווקא. "...ומזה מובן, שגם עניין המרירות, צ"ל בשמחה – דכיוון שהמרירות שייכת למצוות ועבודת התשובה, הרי זה בכל עניני המצוות ועבודת ה' שצריכים להעשות בשמחה דווקא". ומדוע שיהודי יתמרמר, ויהיה שמח מכך? הסיבה לשמחה במרירות, היא שבשעה שרואה יהודי שהוא עצמו, מתמרמר ע"כ ש"אנוכי אסתר הסתיר פני מהם כו'" מזה שרואה שהוא במרירות על ההסתר, (וע"כ – על עבודו הרוחנית מתמרמר), יתמרמר כולו מתוך שמחה...".

סוגים שונים

קיימים סוגים שונים של מרירות: אחד מהם הוא מרירות השיעבוד^{[דרושה הבהרה]} הגורמת צער. מרירות זו, למרות היותה שפלה ונמוכה, ולעיתים אף אסורה^{[דרושה הבהרה]}, שורשה מגיע ממקום גבוהה^{[דרושה הבהרה]}. דרגה זו נרמזת בשמו של אחשורוש^{[דרוש מקור]}.

דרגה נוספת היא, המרירות שבאופן של זית. מרירות זו אינה קדושה אלא נובעת מהסטרא אחרא, ועליו להלחם בה^{[דרוש מקור]}.

המרירות בהיסטוריה החסידית

חסידים רבים הייתה עבודתם באופן של מרירות, ביניהם ניתן למצוא את ר' הלל מפאריטש,^{[דרוש מקור]} ר' ישראל נח שניאורסון והרב יעקב מרדכי בזפלוב (הרב מפולטובה) חסידו של אדמו"ר המהר"ש ובהמשך של בנו אדמו"ר הרש"ב.

גם בין ניגוני חב"ד ישנם ניגונים הכוללים תנועות מרירות המכילים גם שמחה כמו: ניגון דביקות מיוחס לאדמו"ר הצמח צדק, וואלאך לר' מאיר שלמה ינובסקי (אשר חלקו הראשון הוא מרירות והשני שמחה) וניגון לברכת כהנים.

ישנם ניגונים הכוללים דווקא מרירות בלבד, כגון ניגון מארץ ישראל וניגון מיוחס לחסידי אדמו"ר הזקן.

מרירות בזמננו

בזמננו הנוכחי, מציין הרבי, כי "ענין המרירות שבתשובה אינו שייך בדורנו זה האחרון, דרא דעקבתא דמשיחא, כיון שבדורנו אין לנו כח לענין המרירות וכו', וצריכים התחזקות והתעודדות יתירה כו', ולכן בדורנו זה עבודת התשובה היא מתוך שמחה דוקא ואין צריך להיות כלל ענין של מרירות" .

הרבי מדגיש שאף בדורות הקודמים, הייתה המרירות נדרשת לרגע קטן בלבד, ואילו מיד לאחריה חזרו לעבוד באופן של שמחה. אך בדורנו היא אינה נדרשת כל כך: "הנה עוד זאת, הרי מבואר באגרת התשובה שם, שהתשובה מתוך מרירות היא תשובה תתאה, והתשובה מתוך שמחה היא תשובה עילאה, והרי בדורנו זה, בעקבתא דמשיחא, אחרי כל הצרות והיסורים וכו'.. הרי כל ישראל הם במצב הכי עליון והכי נעלה, ושייכים לתשובה עילאה דייקא, שהיא מתוך שמחה" .

פעם פגש ר' מענדל פוטרפאס באחד מתלמידיו החביבים, הרב טוביה בולטון, כשהיה נדמה שפניו לא זוהרות במיוחד. הייתכן, פנה אליו ר' מענדל, שחסיד לא יהיה בשמחה?! כשר' טוביה ניסה להתנצל על הסיבות שגרמו לו שלא להאיר פנים באותו רגע, אמר לו ר' מענדל: יודע אתה כי נשלחתי, בעוונותי הרבים נגד המשטר הסובייטי, אל ה"לאגער" - מחנה העבודה בסיביר, ושהיתי שם במשך כמה וכמה שנים. היה לי קשה מאד לשמור שם את יום השבת קודש, ובכל זאת הצלחתי במשימה – ואינני מחזיק טובה לעצמי על זה. היה לי קשה מאד לשמור שם על כשרות האכילה והשתייה, והיו אפילו זמנים שלא היה מה לאכול כלל מלבד מאכלים לא כשרים, וברוך ד' החזקתי מעמד – ואינני מחזיק טובה לעצמי גם על זה. רק על דבר אחד הנני מחזיק טובה לעצמי: על שבכל השנים הללו בהם שהינו במקום כה מדכא – לא נפלתי אפילו פעם אחת בעצבות ואפילו לא במרירות. רק על כך הנני יכול להחזיק טובה לעצמי .

הרבי אמר פעם, שהרבי הריי"צ העיד על עצמו, שתנועת הנפש שלו היא שמחה, לכן, עבד על עצמו נגד מידה זו, עד ששונא הוא הוללות וליצנות בכל ליבו. והרבי אמר שאצלו הדבר הוא להפך - תנועת הנפש שלו היא מרירות, וכיוון שעבד על עצמו, הוא שונא מרירות ועצבות .

ראו גם

• שמחה
• עצבות
• אחשורוש
• זית

קישורים חיצוניים

• הרבי בשנת תשנ"ב: יש להתחזק ברגש המרירות ולעורר אחרים בזה, באתר 'לחלוחית גאולתית'
• התוועדות מרתקת של הרבי הרש"ב על ההתעסקות במרירות בעבודת השם, באתר 'לחלוחית גאולתית'