ם
האות ם | |||||||||||||||||||||||||||||
---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
אותיות האל"ף בי"ת | |||||||||||||||||||||||||||||
א | ב | ג | ד | ה | ו | ||||||||||||||||||||||||
ז | ח | ט | י | כ | ל | ||||||||||||||||||||||||
מ | נ | ס | ע | פ | צ | ||||||||||||||||||||||||
ק | ר | ש | ת | ||||||||||||||||||||||||||
אותיות סופיות | |||||||||||||||||||||||||||||
|
נוטריקון - חילופי אותיות | |
---|---|
אתב"ש · אלב"מ · אכב"י · רל"א שערים · גימטריא · כתב מזוזה | |
סוגי אותיות | |
אתוון רברבין · אתוון זעירין · תגים המחשבה · הדיבור · החקיקה · הכתיבה רשימו · אש שחורה · אש לבנה |
האות ם היא אחת מכ"ב אותיות הא"ב ומחמשת אותיות מנצפ"ך, והיא מהסופיות המורות על חסדים (בניגוד לאותיות הפתוחות המורות על דינים). מספרה 40.
צורתה
פסק אדמו"ר הזקן[1]: ם סתומה כבר נתבאר שיש לעשותה עגולה בצד ימין לכתחלה, אבל לא למטה וגגה יהיה עובר מחוץ לסתימה כעובי קולמוס, כי זהו שיעור הנקודה של מ"ם הפתוחה כי מ"ם סתומה גם כן תמונתה כף ווי"ו כמו הפתוחה אלא שהוי"ו סותמתה.
ענינה
אות זו מורה על ספירת הבינה כמאמר חז"ל "בן ארבעים לבינה".
אות זו מורה על החלק העליון של ספירת הבינה המגן בבחינת צלם על זעיר אנפין, והיא הדרגה העליונה משלשת אותיות צלם.
בזוהר הקדוש
פתיחת הס לך
תא חזי, ה' אלקים, שם מלא, על עולם מלא. דקיימא איהו בלחודוי, ואתעטיר בגויה. בגין דלא אשתכח בההוא זימנא עמא ולישן, על מה דאתעטר. ובג"כ הוה מתעטר בגויה, ואקרי ה' אלקים: כיון דאתו ישראל, וקיימו על טורא דסיני, וקבילו אורייתא. כדין אתעטר שמא שלים עלייהו דישראל, ואיקרי אלקיך. וכד אמר משה ה' אלקינו, בגין דאיהו שבחא דישראל, ועמיה אהרן כהנא רבא, ובנוי דמשה מסטרא אוחרא. ביה הוה מתעטר שמא שלים יתיר מישראל, וע"ד הוה אמר ה' אלקינו: ועכ"ד אכליל עמיה לכל ישראל, דלא כתיב ה' אלקים, אלא ה' אלקינו, כלא כחדא, לאתעטרא עלייהו. וע"ד אתעטרן ישראל על טורא דסיני, למהוי שמא שלים מתעטרא עלייהו כחדא, דהא מקדמת דנא לא אקרי ה' אלקיך, אלא ה' אלקים: כיון דקבילו ישראל אורייתא, סתימא דהוה אסתים בגויה, בההיא שעתא אתפתח, ואתמשך לאנהרא לתתא, ולאתעטרא עלייהו דישראל. ומן אות ם' אתפתח ואתמשך לאנהרא לתתא, ואתעביד ך': ועל דא תנינן ברזא דאתוון, שיעורא דאת ך', כשיעורא דסתימו דם' סתימא. ומשכו דאת נו"ן לתתא, כשיעורא דכפלתא דנו"ן כפופה. דהא כלא ברזא חדא
תרגום: "בא וראה, הוי"ה אלקי"ם הוא שם מלא על עולם מלא, מכיון שהוא עומד לבדו ומתעטר במלכותו הכלולה בו. ומכיון שלפני בריאת העולם לא היה עם ולשון שהכירו במלכותו, על מה יתעטר? ולכן התעטר בעצמו ונקרא ה' אלקים. מכיון שבאו ישראל ועמדו על הר סיני וקבלו את התורה, אזי התעטר השם הקדוש על עם ישראל ונקרא "אלקיך", ולכן אמר משה רבינו ה' אלקינו כי זהו שבחם של ישראל, ועמם אהרן הכהן, ומשה רבינו שבהם שרה השם הקדוש יותר משאר בני ישראל. לכן אמר ה' אלקינו וכלל עמם את כל עם ישראל... ועל כך אתעטרו בני ישראל על הר סיני שיהיה השם השלם מתעטר בכולם כאחד... כיון שקבלו ישראל את התורה, אז הקדושה שהייתה סתומה ונעלמת בקרבם נפתחה ונמשכה למטה להתעטר על ישראל, ומן האות ם שמורה על הקדושה העליונה בעודה סתומה נפתח ונמשך למטה ונעשה ך. ועל כך למדנו בסוד האותיות, ששיעור האות ך הוא כשיעור האות ם סתומה, באופן שהחלק המקופל נפתח למטה, וכן אורך האות נ' סופית היא כאורך האות נ' כשהיא מכופלת ונפתחת, וכולם בסוד אחד".
פתיחת הם למ
מם זו מופיע פעם אחת בתנ"ך באמצע מילה במילים "לםרבה המשרה" (בלידתו של חזקיה), ועל פי הקבלה פתיחתה הרוחנית של אות זו למ' פתוחה המורה על גילוי ההרגש הפנימי באלקות בשירה וזמרה - היא אורו של משיח (חזקיהו המלך לא אמר שירה למרות שניצח במלחמה באופן ניסי).
אות ה' הפותחת את הם'
מכיון שאות זו אורה סתום, המתקתה היא על ידי אותיות ה' כמו שמצינו באברהם שנוסף לו ה' על שמו מאברם:
וכמובא בזהר חדש שיר השירים: "וּבְגִין כָּךְ אַבְרָם אֵינוֹ מוֹלִיד, אַבְרָהָם מוֹלִיד. בְּגִין דְּהַהוּא אֵבָר לָא אִתְתַּקַּן עַד דַּאֲתֵי ה'. וּבְכָל אֲתַר ה"א קָיְימָא לְתּוֹלָדִין וְאִיבִּין, וְעַל דָּא שְׁמָא גָּרִים... דְּהָא בְּזִמְנָא דְּהֲוָה שְׁמֵיהּ אַבְרָם, לָא אִתְגְּזַר הַהוּא אֵבָר, וְלָא אִתְתַּקַּן. בָּתַר דַּאֲתָא ה', אִתְתַּקַּן הַהוּא אֵבָר, וְאִתְגְּזַר, לְמֶעְבַּד אִיבִּין בְּהַהוּא ה' בַּתְרָאָה. וּבְעוֹד דְּאִיהוּ עַלְמָא עִילָּאָה סָתוּם בְּאָת ם', הַהוּא אֵבָר לָא אִתְתַּקַּן, וְקָיְימָא עָרְלָה בְּלָא גְזִירוּ"
הזוהר הקדוש מפרש בזה גם את סתימת הפסוק למרבה המשרה:
וְרָזָא דָא (ישעיה ט) לְםַ"רְבֵּה הַמִּשְׂרָה וּלְשָׁלוֹם אֵין קֵץ עַל כִּסֵּא דָוִד וְעַל מַמְלַכְתּוֹ לְהָכִין אֹתָהּ וּלְסַעֲדָהּ. ם' רַבָּה, לְמַרְבֵּה. רָזָא דָא, כַּד לְאָת ם' רַבָּה הַמִּשְׂרָה, דְּאַסְגִּיאוּ רְבוּ עִילָּאָה, דְּאִתְפַּתַּח וְאִתְעֲבֵידוּ לְשָׁלוֹם אֵין קֵץ. מַאי וּלְשָׁלוֹם. אֶלָּא וּלְשָׁלוֹם, דָּא הַהוּא אֵבָר יְסוֹדָא דְּעָלְמָא, דְּאִתְעֲבַר מִנֵּיהּ עָרְלָה, הַהוּא דְּאִקְרֵי קֵץ כָּל בָּשָׂר, וַדַּאי וּלְשָׁלוֹם אֵין קֵץ, דְּהָא אִתְעֲבַר. וִיתֵיב שָׁלוֹם עַל כִּסֵּא דָוִד, וְעַל מלְהָכִין אֹתָהּ וּלְסַעֲדָהּ בְּמִשְׁפָּט וּבִצְדָקָה... וְעַל רָזָא דָא, אַבְרָהָם אֵבָר ה"ם דְּאִתְפַּתַּח אָת ם', בְּגִין לְשַׁמָּשָׁא הַאי אֵבָר בְּעַלְמָא דִלְתַתָּא. וּבְגִין הַאי, יִצְחָק לָא נָפֵיק, עַד דְּאִתְעֲבַר עָרְלָה מֵהַהוּא אֵבָר קַדִּישָׁא עִילָּאָה. וּבְגִין כָּךְ, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כָּל מַה דַּעֲבַד בְּאַרְעָא, כּוֹלָּא אִיהוּ בְּרָזָא דְשִׁימּוּשָׁא כְּגַוְונָא עִילָּאָה, לְאַחֲזָאָה דְּהָא אַפֵּיק שְׁמָהָן כּוּלְהוּ בְּחָכְמְתָא עִילָּאָה, כְּגַוְונָא דְרָזָא דִלְעֵילָא, כֹּלָּא כִּדְקָא יָאוֹת
.
החילוק בין ם לס
מבואר בספר הזוהר[3] כי ישנו הבדל בין אות מ"ם סתומה לאות סמ"ך, למרות ששניהם סתומות החילוק ביניהם שזה עיגול וזה מרובע. ועניינם הוא, שהעיגול מורה על דבר שאין בו אחיזה לעולמות, מה שאין כן במרובע יש קצוות וממילא יש אחיזה. והחילוק ביניהם באור, הוא הן לפני הצמצום והן לאחריו.
הצמצום שממשיך את האור הכלול בעצמותו להיות בהמשכת אור מכונה "מרובע", היות והוא ממשיך את שם הוי"ה כפי שהוא בעצמותו בבחינת היכולת ששם אינו בבחינת אותיות[דרוש מקור: של"ה בתחילתו] (והוא שם בבחינת "עיגול"), להיות בבחינת אור גלוי (אור המתפשט) עם ד' אותיות שם הוי"ה ולכן מכונה "מרובע".[4]
וכן הוא גם לאחרי הצמצום כי האור שנשאר לאחרי "צמצום הראשון" הוא אור מקיף המובדל לגמרי מהעולמות, ולכן מכונה "עיגול". בניגוד לצמצום שבבחינת מרובע שהאור יש לו אחיזה בעולמות, כי עניינו הוא צמצום באור המלבוש שלאחרי הצמצום, שבו ישנם ד' אותיות הוי'ה שמהם השורש לד' השמות ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן.[5]