פדיון הבן

מצוות פדיון הבן היא מצוות עשה עליה מצווים הורים לבן בכור שאינם נמנים על שבט לוי לפדות את בנם הבכור מהכהן.

המצווה ודיניה

מכתב הרבי לפדיון הבן

ב"ה, יום כ"ב לתמוז, תש"ו

כבוד האברך הוו"ח אי"א עוסק בצ"צ באמונה שי'

שלום וברכה!

במענה על הזמנתו לפדיון הבן של בנו שי'

יהי רצון שיהיה בשעה טובה ומוצלחת ויגדלו עם בתו זו אשתו תי' לתורה חופה ומעשים טובים מתוך הרחבה בגשמיות ורוחניות.

ענין פדיון הבן תחילתו הוא תמורת אשר פדה ה' את בכורי ישראל ביום הכות כל בכור בארץ מצרים והנה אמרו רז"ל (שבת קלג, ב) הוי דומה לו מה הוא חנון ורחום אף אתה היה חנון ורחום, ובעניננו זהו עבודת כל אחד ואחת, מי שהוא ביכולתו, להציל את ילדי וילדות בני ישראל, שעל כולם נאמר בני בכורי ישראל, שלא יטמעו בין הגוים רחמנא ליצלן, כי אם לקשרם בה' אלוקים חיים על ידי תורת חיים, שעל ידי זה יקויים גם בהם חיים כולכם היום.

וחלק מעבודה קדושה זו זכה שיעמיס כ"ק מו"ח אדמו"ר שליט"א עליו ובטח ישתדל ככל התלוי בו להיות כלי ראוי לזכות זה ולהביאו מן הכח אל הפועל.

ויהי רצון אשר במהרה בימינו נזכה כולנו לראות בפדיון אשר יפדה אבינו שבשמים את בנו בכורו ישראל מגלות האחרון, וכ"ק מו"ח אדמו"ר שליט"א יוליכנו לקבל פני משיח צדקנו בקרוב ממש אמן כן יהי רצון.

הרב מנחם שניאורסאהן

יו"ר ועד הפועל

בכהנים ולוים אין ענין פדיון הבן ואלקינו כהן הוא (סנה' לט, א) וראה בלקוטי שושנים למהר"ש מאוסטראפולי מתי מדריגת כהן גדול ומתי כהן הדיוט, אבל אינו סותר להנ"ל, כי הא דאין ענין פדיון הבן בחמש סלעים בכהן ולוי, היינו אדרבה בהם אין מספיקים חמש סלעים לפדותם תמורת אשר פדה ה' במצרים, כי אם גופם נתקדש על ידי זה, וכמש"נ (במדבר ח) וק"ל.

אגרות קודש חלק ב' אגרת רמב

מקור המצווה הוא בספר שמות: "קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא.. וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה"^[1].

טעם המצווה הוא משום שבזמן יציאת מצרים הקב"ה הציל את הבכורות של בני ישראל שלא יינזקו מהמלאך המשחית בעת מכת בכורות ובהצלה זו הקב"ה 'קנה' אותם לעבדים ונתן אותם לכהנים העובדים ומשרתים אותו בבית המקדש, ועל כן כדי לפדות אותם צריכים לשלם לכהן סכום של חמישה סלעי כסף^[2] וזו אחת מכ"ד מתנות כהונה.

הפדיון מתבצע רק כאשר נמלאים לתינוק 30 יום מהלידה היות ורק אז הוא יוצא מכלל נפל, ומחוייב בו רק בן זכר שנולד בלידה טבעית לאב ואם שאינם נמנים על שבט לוי^[3], ובאם אחד מההורים כהן או לוי, או לחילופין שהבן נולד בלידה לא טבעית - אין מצוות פדיה.

מנהגי הפדיון

על פי המנהג, עורכים את פדיון הבן יחד עם סעודת מצווה חגיגית, במהלכה מלבישים את התינוק בבגדים חגיגיים ומקשטים אותו בתכשיטי זהב, ואב התינוק מודיע לכהן שבנו זה בכור המצוייב בפדיה בנוסח: "אִשְׁתִּי הַיִשְׂרְאֵלִית יָלְדָה לִי בֵּן זֶה הַבְּכוֹר", והכהן שואל אותו: "בְּמַאי בָּעִית טְפֵי, בְּבִנְךָ בְכוֹרֶךָ אוֹ בְּחָמֵשׁ סְלָעִים דִמְחַיַיבְתּ לתן לי בְּפִדְיוֹן בִּנְךָ בְּכוֹרְךָ זֶה?" [= במה אתה חפץ יותר, בבנך בכורך או בחמש סלעים שאצה מחוייב לתת לי בפשיון בנך בכורך זה?].

האב משיב לכהן: "בְּעִינָא בִּבְנִי בְכוֹרִי זֶה, וְהֵילָךְ חֲמִשָה סְלָעִים בְּפִדְיוֹן דִּמֵחַיַּבְנָא בֵּיהּ" [= לפץ אני בבני בכורי זה, והרי לך חמשה סלעים בתורת פדיון שאני חייב בו].

לאחר מכן נותן האב לכהן את הכסף ומברך על קיום המצווה בשם ומלכות: ".. אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָנוּ עַל פִּדְיוֹן הַבֵּן", וכן מברך את ברכת שהחיינו.

בסיום הסעודה נותנים לכהן הפודה לברך על היין ולזמן.

דחיית הפדיון

בנוגע לדחיית פדיון הבן אצל אנשים מבוגרים שגילו את יהדותם, הורה הרבי באופן חד משמעי שאין לדחות את פדיון הבן היות וכל יום שעובר - מבטלים מצות עשה מהתורה^[4].

מנהגי חב"ד בפדיון הבן

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לחב"דפדיה והשלימו אותו. יתכן שיש על כך פירוט בדף השיחה.