מסירות נפש: הבדלים בין גרסאות בדף
אין תקציר עריכה |
אין תקציר עריכה תגיות: שוחזרה עריכה חזותית קישורים לדפי פירושונים |
||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
{{שכתוב}}[[קובץ: | {{שכתוב}} | ||
[[null|קישור=קובץ:שואה_1.png|שמאל|ממוזער|תמונה מפורסמת מ[[השואה]] - בה יהודים מסרו את נפשם על עצם היותם יהודים]] | |||
'''מסירות נפש''' היא שאדם מוכן למסור את נפשו בפועל בשביל רצון הקב"ה. | '''מסירות נפש''' היא שאדם מוכן למסור את נפשו בפועל בשביל רצון הקב"ה. | ||
| שורה 10: | שורה 12: | ||
ישנם שלש עבירות - [[עבודה זרה]] ו[[גילוי עריות]] ו[[שפיכות דמים]], שבכל מצב שרק יהיה אם גוי אומר ליהודי לעבור על אחת מהן, ואם לא - תהרג, ישנו ציווי ש"יהרג ואל יעבור". | ישנם שלש עבירות - [[עבודה זרה]] ו[[גילוי עריות]] ו[[שפיכות דמים]], שבכל מצב שרק יהיה אם גוי אומר ליהודי לעבור על אחת מהן, ואם לא - תהרג, ישנו ציווי ש"יהרג ואל יעבור". | ||
וכמו כן ברבים (בפני עשרה מישראל), אם הגוי רק מתכוין בדוקא להעביר את היהודי על המצות, אפילו על מצוה משאר מצוות, חייבים למסור את הנפש - "יהרג ואל יעבור". | וכמו כן ברבים (בפני עשרה מישראל), אם הגוי רק מתכוין בדוקא להעביר את היהודי על המצות, אפילו על מצוה משאר מצוות, חייבים למסור את הנפש - "יהרג ואל יעבור".↵בשעת הגזרה, אם עומד מלך רשע ויגזור גזרה על ישראל לבטל דתם, או לבטל איזה מצוה מן המצות - יהרג ואל יעבור, אפילו על אחת משאר מצות התורה, לא משנה אם נאנס בפני עשרה מישראל, או בינו לבין הגוי. | ||
=== מצוות שלא מחוייבים למסור נפש עליהם === | === מצוות שלא מחוייבים למסור נפש עליהם === | ||
שלא בשעת הגזרה אם גוי אונס את ישראל לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה, או אם הגוי אונס היהודי בינו לבין עצמו אפילו על השלשה עבירות החמורות, ובאם לא יעבור יהרגנו, אז אין חיוב למסור את הנפש, ולכן "יעבור ואל יהרג" שנאמר במצות "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם", "וחי בהם" - ולא "שימות בהם"<ref | שלא בשעת הגזרה אם גוי אונס את ישראל לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה, או אם הגוי אונס היהודי בינו לבין עצמו אפילו על השלשה עבירות החמורות, ובאם לא יעבור יהרגנו, אז אין חיוב למסור את הנפש, ולכן "יעבור ואל יהרג" שנאמר במצות "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם", "וחי בהם" - ולא "שימות בהם"<ref />. | ||
==== אם בכל זאת מסר מסר נפשו ==== | ==== אם בכל זאת מסר מסר נפשו ==== | ||
הרמב"ם סובר<ref | הרמב"ם סובר<ref /> בדברים עליהם נאמר "יעבור ואל יהרג" פירושו שחייבים לעבור ולא למסור את הנפש, ולכן אם מת ולא עבר, הוא עשה איסור ומתחייב בנפשו. | ||
לעומת זאת הכסף משנה<ref | לעומת זאת הכסף משנה<ref /> סובר ש"יעבור ואל יהרג" זה שהרשות בידו לעבור כדי שלא יהרג. ולכן אם נהרג ולא עבר צדקה תחשב לו. ומביא שם את דברי הנימוקי יוסף שאפילו לפי סברת הרמב"ם, אם הוא אדם גדול וחסיד ירא שמים ורואה שהדור פרוץ בכך, רשאי לקדש את השם ולמסור עצמו אפילו על מצוה קלה, כדי שיראו העם ולמדו ליראה את השם ולאהבו בכל לבם. וכך אכן נהגו רבותינו נשיאינו וחסידהם. | ||
== | == לא נאמר ציווי בתורה על מסירות נפש == | ||
<ref>ראה ספר המאמרים תש"ט ע' 121. וש"נ.</ref> | |||
== שורש המסירות נפש == | |||
בירושה מאברהם אבינו, שהוא פתיח את הצינור למסירות נפש. | |||
== מסירת נפש בכח - בכל ישראל == | |||
=== [[טבע]] ה[[נפש אלוקית|נשמה]] - [[אהבה המסותרת|אהבה מסותרת]] === | |||
מסירות נפש היא דבר [[טבע|טבעי]] אצל כל אחד מ[[ישראל]] שאי אפשר כלל לכפור בה' אחד, עד שמוכן למסור נפשו על זה וסובלים עינויים, בלי שום סיבה, רק כי אינו יכול להפרד מהקב"ה<ref />. | |||
בחי' שלמעלה מהדעת והשכל שנקבע בתוך לב כאו"א מישראל בהסתר והעלם בחי' האהבה המסותרת למסור נפשו על קדוה"ש<sup>34</sup> בלי טעם ודעת כלל, שאם נאמר טעם למס"נ בכדי שיהי' לו עוה"ב ה"ז לקבל פרס שהוא מו"מ גדול שמחליף כל תענוגי הגופניים דעוה"ז בתענוג רוחנים של הג"ע וסובל כל יסורי מיתה של הגוף בכדי לחיותם אח"כ בחיי עולם בג"ע ואין זה מס"נ כ"א אדרבה עושה להנאתו שעוזב הנאה מועטת בשביל שישיג אח"כ הנאה רבה וה"ז כהעוסק במו"מ להרויח שסובל עינוי הדרך וכל יסורים קשים בכדי שיתעשר אח"כ וירויח ממון הרבה כו', אבל עיקר אמיתית המס"נ הוא שמוסר נפשו במסירה ממש לקונו ליהרג על קדוה"ש בלי שום מח' ופנים כלל אף שלא ישיג גם התענוג של העוה"ב כי אינו יודע לאיזה דרך מוליכין אותו ואינו מהרהר בזה רק בלי טעם וחשבון מוסר נפשו על ק"ה ודבר זה הפלא ופלא מגדר שכל האנושי אשר לא השיגו בזה חכמי שכל האנושי. | |||
=== [[עצם הנשמה]] === | |||
זה שישראל מאמינים באלקות ב[[אמונה]] פשוטה ואין צריכים ראיות על זה הוא מ[[עצם הנשמה]] (שלמעלה ממזלי' חזי). דזה שעצם הנשמה מקושרת באלקות היא התקשרות עצמית (שאינה תלוי' בסיבה). דזה שהאמונה דישראל היא באופן שהוא מוסר נפשו על זה, הוא (בעיקר) מפני שהאמונה באלקות היא העצם שלו. | זה שישראל מאמינים באלקות ב[[אמונה]] פשוטה ואין צריכים ראיות על זה הוא מ[[עצם הנשמה]] (שלמעלה ממזלי' חזי). דזה שעצם הנשמה מקושרת באלקות היא התקשרות עצמית (שאינה תלוי' בסיבה). דזה שהאמונה דישראל היא באופן שהוא מוסר נפשו על זה, הוא (בעיקר) מפני שהאמונה באלקות היא העצם שלו. | ||
אף שיש ליהודי האמונה גם מצד זה שהנשמה שלמעלה רואה אלקות (מזלי' חזי), והאמונה היא בתוקף גדול [כידוע דההתאמתות שמצד הראי' היא התאמתות גדולה ביותר], אבל מכיון שהאמונה שלו היא מצד סיבה (מצד זה שרואה) ואינה קשורה עם עצם מציאותו, אינו מוכרח שימסור נפשו על זה, וזה שהאמונה דישראל היא באופן שהוא מוסר נפשו על זה הוא מפני שהאמונה באלקות היא העצם שלו, ולכן אי אפשר כלל שיכפור ח"ו<ref | אף שיש ליהודי האמונה גם מצד זה שהנשמה שלמעלה [[ראיה|רואה]] [[אלוקות|אלקות]] (מזלי' חזי), והאמונה היא בתוקף גדול [כידוע דההתאמתות שמצד הראי' היא התאמתות גדולה ביותר], אבל מכיון שהאמונה שלו היא מצד סיבה (מצד זה שרואה) ואינה קשורה עם עצם מציאותו, אינו מוכרח שימסור נפשו על זה, וזה שהאמונה דישראל היא באופן שהוא מוסר נפשו על זה הוא מפני שהאמונה באלקות היא העצם שלו, ולכן אי אפשר כלל שיכפור ח"ו<ref />. | ||
== מסירת נפש בפועל ממש == | |||
אלו שזכו למסור נפשם בפועל ממש אין דבר למעלה מזה, כמו שרואים בגמרא שאלו שזכו למסור נפשם על קידוש ה', אף אם אין להם שום מעלה אחרת חוץ מזאת "אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן". | |||
כי במסירת נפש בפועל ממש נתחדש חידוש שלא הי' מקודם: | |||
==== א - העלת ניצוצות שבשלש קליפות הטמאות ==== | |||
מכיון שזה שזכה למסור נפשו בא על ידי ההתנגדות של אלו המכריחים אותו לכפור ח"ו. ועל ידי שמוסר נפשו ומסכים לסבול מהם, הוא מוציא את הניצוצות שבהם ומעלה אותם לקדושה. ולהעלות ניצוצות שנפלו כל כך למטה הוא חידוש. | |||
==== ב - היפך הטבע ==== | |||
והחידוש במסירת נפש בפועל הוא גם בנוגע להאדם שעומד במסירות נפש: כי כשמוסר נפשו בפועל ממש, אזי, המסירות נפש היא (גם) ב[[נפש הטבעית]]. כי לא רק שה[[נפש הטבעית]] לא מונעת למסור נפשה, ה[[נפש הטבעית]] אפילו רוצה למסור נפשה בפועל ממש. ומכיון שנפש הטבעית (מצד עצמה) רוצה לחיות, הרי המסירות נפש שנפעל בה (על ידי [[נפש אלוקית|נפש האלקית]]) הוא התחדשות והיפך טבעה. | |||
כי כשמעורר את כח המסירות נפש שלו בגילוי (שאם יצטרך לזה ח"ו, ימסור את נפשו בפועל), הוא שכח המסירות נפש של הנשמה בא בגילוי, ומכיון שכח הזה הוא הטבע שלה, הרי היא במציאות שלה, ואין שום דבר הפוך מהטבע שלה. אבל במסירות נפש בפועל ממש יש מעלה גדולה וחידוש של המסירות נפש בכח, כי מכיון שלמסור את הנפש בפועל זה הפוך מהטבע של נפש הטבעית (כי היא רוצה לחיות, ולא לסבול), הרי על ידי המסירות נפש שלה היא מתבטלת מהמציאות שלה, וזה עושה גם עליה בנפש האלקית, שגם המסירות נפש שלה תהיה בביטול. | |||
== מסירת נפש בביטול == | == מסירת נפש בביטול == | ||
יראה היא ביטול. ובפרט יראת המלך, שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך, שהביטול דיראה זו קשור עם זה שהוא עבדו של המלך [דטבע העבד הוא שאימת ופחד האדון עליו], שהביטול דעבד הוא ביטול בתכלית, ולכן היא באה ע"י האדם ע"י שהאדם עצמו מקבל עליו להיות עבדו של המלך. | יראה היא ביטול. ובפרט יראת המלך, שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך, שהביטול דיראה זו קשור עם זה שהוא עבדו של המלך [דטבע העבד הוא שאימת ופחד האדון עליו], שהביטול דעבד הוא ביטול בתכלית, ולכן היא באה ע"י האדם ע"י שהאדם עצמו מקבל עליו להיות עבדו של המלך. | ||
ועד"ז במס"נ, דכיון שמס"נ הוא ביטול בתכלית, ובפרט כשהמס"נ היא על ענינים כאלה שע"פ דין (ציווי דלמעלה) אין מחוייב למסור נפשו עליהם, היא באה (בעיקר) מהאדם עצמו, לא ע"י גילוי אור מלמעלה אלא ע"י ''שהאדם'' מוסר את נפשו. | ועד"ז במס"נ, דכיון שמס"נ הוא ביטול בתכלית, ובפרט כשהמס"נ היא על ענינים כאלה שע"פ דין (ציווי דלמעלה) אין מחוייב למסור נפשו עליהם, היא באה (בעיקר) מהאדם עצמו, לא ע"י גילוי אור מלמעלה אלא ע"י ''שהאדם'' מוסר את נפשו. | ||
השלימות דעבודת האדם היא כשעבודתו [גם העבודה בכח עצמו, וגם העבודה דמס"נ, כולל גם המס"נ על ענינים שע"פ דין אין מחוייב למסור נפשו עליהם] היא לא מפני שהוא רוצה לעבוד את ה' אלא מפני שהוא בטל לאלקות. דכיון שביטולו להקב"ה הוא ביטול בתכלית, לכן, כל מצוה ומצוה (גם כשע"פ דין אין מחוייב למסור נפשו על זה) היא אצלו באופן שאין שייך כלל שלא לקיימה, אפילו כשקיומה הוא ע"י מס"נ. | השלימות דעבודת האדם היא כשעבודתו [גם העבודה בכח עצמו, וגם העבודה דמס"נ, כולל גם המס"נ על ענינים שע"פ דין אין מחוייב למסור נפשו עליהם] היא לא מפני שהוא רוצה לעבוד את ה' אלא מפני שהוא בטל לאלקות. דכיון שביטולו להקב"ה הוא ביטול בתכלית, לכן, כל מצוה ומצוה (גם כשע"פ דין אין מחוייב למסור נפשו על זה) היא אצלו באופן שאין שייך כלל שלא לקיימה, אפילו כשקיומה הוא ע"י מס"נ. | ||
ועל ידי הביטול לאלקות, מיתוסף גם בהמס"נ. דכאשר המס"נ שלו היא מפני שהוא רוצה והחליט לקיים ציווי הקב"ה גם כשצריך לזה מס"נ, הרי יש אצלו נתינת מקום שאפשר להיות גם באופן אחר, וזה שבפועל הוא עומד במס"נ הוא רק מפני שהחליט כן. משא"כ כשהמס"נ שלו היא מפני ביטולו להקב"ה, שלכן כל מצוה שצוה הקב"ה היא אצלו באופן שאין שייך כלל שלא לקיימה, הרי אז אין נתינת מקום כלל שיהי' באופן אחר. | ועל ידי הביטול לאלקות, מיתוסף גם בהמס"נ. דכאשר המס"נ שלו היא מפני שהוא רוצה והחליט לקיים ציווי הקב"ה גם כשצריך לזה מס"נ, הרי יש אצלו נתינת מקום שאפשר להיות גם באופן אחר, וזה שבפועל הוא עומד במס"נ הוא רק מפני שהחליט כן. משא"כ כשהמס"נ שלו היא מפני ביטולו להקב"ה, שלכן כל מצוה שצוה הקב"ה היא אצלו באופן שאין שייך כלל שלא לקיימה, הרי אז אין נתינת מקום כלל שיהי' באופן אחר. | ||
מעין זה (שגם המציאות היא בביטול) הרבי המשיך גם בהמקושרים ושייכים אליו. ע"י שהשריש בהם מס"נ גם על ענינים שע"פ דין (ציווי דלמעלה) אין מחוייב למסור נפשו עליהם (מס"נ מצד האדם) ושגם המס"נ על ענינים אלו תהי' באופן שאין שייך כלל באופן אחר (מס"נ מצד האלקות)<ref> | מעין זה (שגם המציאות היא בביטול) הרבי המשיך גם בהמקושרים ושייכים אליו. ע"י שהשריש בהם מס"נ גם על ענינים שע"פ דין (ציווי דלמעלה) אין מחוייב למסור נפשו עליהם (מס"נ מצד האדם) ושגם המס"נ על ענינים אלו תהי' באופן שאין שייך כלל באופן אחר (מס"נ מצד האלקות)<ref />. | ||
</ref>. | == מסירות נפש של אברהם אבינו ורבי עקיבא == | ||
אצל רבי עקיבא האיר בגילוי כח המסירות נפש, כל חייו השתוקק לקיים פסוק זה, "בכל נפשך" - "אפילו נוטל את נפשך" היה אומר "מתי יבוא לידי ואקיימנו", וכל זמן שזה עוד לא בא בפועל, מצד סיבה שאינה תלויה בו הצטער על כך. | |||
מעלתו של המסירת נפש אברהם אבינו, היא שאופן המסירת נפש שלו היה שהוא לא חיפש מסירת נפש כמו רבי עקיבא שאמר "מתי יבוא לידי ואקיימנו", אצל אברהם אבינו שלו המסירת נפש שלו היתה בדרך אגב. כי אברהם אבינו ידע שעיקר העבודה הוא כמ"ש "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם, אל תיקרי ויקרא אלא ויקריא", אַז יענער זאָל אויך שרייען, ואם נצרך לזה בדרך אגב מסירות נפש, הנה גם זה ישנו<ref>באתי לגני תשי"א. וש"נ.</ref>. | |||
== גילוי המסירת נפש == | == גילוי המסירת נפש == | ||
=== יהודים פשוטים === | === יהודים פשוטים === | ||
אצל יהודים פשוטים, יותר מאצל בעלי שכל, משל לזה שיותר קל להכניס הרגל במים חמים מאשר להכניס את הראש<ref | אצל יהודים פשוטים, יותר מאצל בעלי שכל, משל לזה שיותר קל להכניס הרגל במים חמים מאשר להכניס את הראש<ref />. | ||
=== בזמן הגלות, בזמן של גזירות (כתית) === | === בזמן הגלות, בזמן של גזירות (כתית) === | ||
<ref | <ref /><ref /> | ||
=== בגלות בזמן הרחוה (אתפשטותא דמשה) === | === בגלות בזמן הרחוה (אתפשטותא דמשה) === | ||
<ref | <ref /> | ||
==מסירת הרצון== | == מסירת הרצון == | ||
מסירות נפש במשמעותה הפנימית הינה מסירת וביטול הרצון - לרצון ה', כי "נפש" פרושו רצון. | מסירות נפש במשמעותה הפנימית הינה מסירת וביטול הרצון - לרצון ה', כי "נפש" פרושו רצון. | ||
הכוונה היא שהאדם מוסר את הרצון האישי שלו בשביל רצון הקב"ה<ref | הכוונה היא שהאדם מוסר את הרצון האישי שלו בשביל רצון הקב"ה<ref />. | ||
==מסירת נפש בעבודה== | == מסירת נפש בעבודה == | ||
=== בקריאת שמע === | === בקריאת שמע === | ||
עיקר העבודה של מסירות נפש היא בשעת [[קריאת שמע]] וה[[תפילה]]. בקריאת שמע גופה יש שני דרגות במסירות נפש: | עיקר העבודה של מסירות נפש היא בשעת [[קריאת שמע]] וה[[תפילה]]. בקריאת שמע גופה יש שני דרגות במסירות נפש: | ||
מסירות הנפש הראשונה היא למסור נפשו ב"אחד", ועניינה הוא מסירות הנפש של ה[[נפש אלוקית]], שהיא בבחינת [[ביטול]] ממש, וכמאמר [[אליהו הנביא]] אודות עמידת נשמתו קודם ירידתה לעולם{{הערה|מלכים א, יז.}}: "חַי ה' אֱלֹקי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו", ו'עמידה' מורה על ביטול ה[[נשמה]] ב[[אור אין סוף]]. | מסירות הנפש הראשונה היא למסור נפשו ב"אחד", ועניינה הוא מסירות הנפש של ה[[נפש אלוקית]], שהיא בבחינת [[ביטול]] ממש, וכמאמר [[אליהו הנביא]] אודות עמידת נשמתו קודם ירידתה לעולם{{הערה|מלכים א, יז.}}: "חַי ה' אֱלֹקי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו", ו'עמידה' מורה על ביטול ה[[נשמה]] ב[[אור אין סוף]]. | ||
ומסירות הנפש השניה היא "בכל נפשך" שפירשו חז"ל{{הערה|[[רבי עקיבא]], מסכת ברכות, סא, ב.}}: "אפילו נוטל את נפשך". שהיא מסירות הנפש של ה[[נפש הבהמית]], שמצד עצמה היא מציאות וגם היא תהיה בטלה בבחינת [[אתכפייא]] ו[[אתהפכא]], מסירות נפש זו אינה בבחינת [[אחד]] אלא בבחינת "[[ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד]]". | ומסירות הנפש השניה היא "בכל נפשך" שפירשו חז"ל{{הערה|[[רבי עקיבא]], מסכת ברכות, סא, ב.}}: "אפילו נוטל את נפשך". שהיא מסירות הנפש של ה[[נפש הבהמית]], שמצד עצמה היא מציאות וגם היא תהיה בטלה בבחינת [[אתכפייא]] ו[[אתהפכא]], מסירות נפש זו אינה בבחינת [[אחד]] אלא בבחינת "[[ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד]]". | ||
| שורה 76: | שורה 104: | ||
* תחילת היום הוא באמירת: "[[מודה אני]]", גם התחלת חייו של כל יהודי מתחלת בעניין המסירות נפש על ידי ה[[ברית מילה]] שהיא כלשון הרמב"ם{{הערה|הלכות מילה, סוף פרק א, ובפרק ב הלכה ח.}}: "סכנת נפשות" ודווקא אז היא "תחלת כניסת [[נפש]] זו הקדשה"{{הערה|שולחן ערוך אדמו"ר הזקן, מהדורה בתרא, סוף סימן ד.}}. | * תחילת היום הוא באמירת: "[[מודה אני]]", גם התחלת חייו של כל יהודי מתחלת בעניין המסירות נפש על ידי ה[[ברית מילה]] שהיא כלשון הרמב"ם{{הערה|הלכות מילה, סוף פרק א, ובפרק ב הלכה ח.}}: "סכנת נפשות" ודווקא אז היא "תחלת כניסת [[נפש]] זו הקדשה"{{הערה|שולחן ערוך אדמו"ר הזקן, מהדורה בתרא, סוף סימן ד.}}. | ||
* גם בלידת עם ישראל ב[[יציאת מצרים]] נדרשו קודם לעניין המסירות נפש, שהכריזו בכל ארץ מצרים על זביחת העבודה זרה שלהם בקרבן פסח{{הערה|ראה פירוש [[רש"י]] ויגש מו, לד. וארא ח, כב.}}. | * גם בלידת עם ישראל ב[[יציאת מצרים]] נדרשו קודם לעניין המסירות נפש, שהכריזו בכל ארץ מצרים על זביחת העבודה זרה שלהם בקרבן פסח{{הערה|ראה פירוש [[רש"י]] ויגש מו, לד. וארא ח, כב.}}. | ||
* גם לפני הגילויים של [[קריעת ים סוף]] היה תחילה המסירות נפש של קפיצה לים{{הערה|סוטה לז, א.}} | * גם לפני הגילויים של [[קריעת ים סוף]] היה תחילה המסירות נפש של קפיצה לים{{הערה|סוטה לז, א.}} | ||
* ולפני מתן תורה היה ה"כפה עליהם הר כגיגית ואמר להם אם מקבלים אתם את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם"{{הערה|מסכת שבת, פח, א.}}, שעניינה הוא הרגשת ענין המסירות נפש, שבאופן אחר לא שייך להיות{{הערה|תורת מנחם, חלק מו, עמוד 144.}}. | * ולפני מתן תורה היה ה"כפה עליהם הר כגיגית ואמר להם אם מקבלים אתם את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם"{{הערה|מסכת שבת, פח, א.}}, שעניינה הוא הרגשת ענין המסירות נפש, שבאופן אחר לא שייך להיות{{הערה|תורת מנחם, חלק מו, עמוד 144.}}. | ||
== | == אין צריכים מסירת נפש בפועל == | ||
הרבי קובע שמכיון שכבר היו כבר כמה וכמה צדיקים שהיה להם מסירות נפש, והיה להם גם העילוי של בירור הניצוצות שבשלש קליפות הטמאות, אז מעלה זו נמשך גם לבניהם ולכל תלמידיהם -אלו שלמדו תורתם, שלכן לא צריכים יותר לנסיונות, ומכל שכן למסירות נפש כפשוטה!! רק צריכים מסירת הרצון. | |||
*[ | |||
*''' | == עד מתי?! == | ||
<ref>סה"ש תשנ"ב ח"ב ע' 406.</ref> | |||
== ראו גם == | |||
* [[מסירות הגוף]] | |||
* [[קידוש השם|קידוש ה']] | |||
== לקריאה נוספת == | |||
* '''פתגמים קצרים מדא"ח - מסירות נפש''', שבועון כפר חב"ד גליון 1845 עמוד 10 | |||
== קישורים חיצוניים == | |||
* סיפור מופלא על מסירות נפשו של אדמו"ר הריי"צ{{וידאו}} {{אינפו}} | |||
* תוכנית ראלי של צבאות השם: מסירות נפש{{וידאו}} {{אינפו}} | |||
* '''בביאור ענין מסירות נפש''', הערות וביאורים ישיבה שע"י האוהל, י"א ניסן תשפ"ג עמוד 33 | |||
{{הערות שוליים}} | {{הערות שוליים}} | ||
[[קטגוריה:עבודת ה']] | [[קטגוריה:עבודת ה']] | ||
גרסה מ־14:47, 27 באוגוסט 2024
|
יש לשכתב ערך זה. ייתכן שהערך מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים. | ||
| אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה. | |||
[[null|קישור=קובץ:שואה_1.png|שמאל|ממוזער|תמונה מפורסמת מהשואה - בה יהודים מסרו את נפשם על עצם היותם יהודים]] מסירות נפש היא שאדם מוכן למסור את נפשו בפועל בשביל רצון הקב"ה.
מסירות נפש במשמעותה הפנימית הינה עבודה באופן שלמעלה מטעם ודעת, שאדם מוסר נפשו בעבודת ה'. ומוסר את הרצון האישי שלו בשביל רצון הקב"ה.
בהלכה
מצוות שמחוייבים למסור נפש עליהם
ישנם שלש עבירות - עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים, שבכל מצב שרק יהיה אם גוי אומר ליהודי לעבור על אחת מהן, ואם לא - תהרג, ישנו ציווי ש"יהרג ואל יעבור".
וכמו כן ברבים (בפני עשרה מישראל), אם הגוי רק מתכוין בדוקא להעביר את היהודי על המצות, אפילו על מצוה משאר מצוות, חייבים למסור את הנפש - "יהרג ואל יעבור".↵בשעת הגזרה, אם עומד מלך רשע ויגזור גזרה על ישראל לבטל דתם, או לבטל איזה מצוה מן המצות - יהרג ואל יעבור, אפילו על אחת משאר מצות התורה, לא משנה אם נאנס בפני עשרה מישראל, או בינו לבין הגוי.
מצוות שלא מחוייבים למסור נפש עליהם
שלא בשעת הגזרה אם גוי אונס את ישראל לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה, או אם הגוי אונס היהודי בינו לבין עצמו אפילו על השלשה עבירות החמורות, ובאם לא יעבור יהרגנו, אז אין חיוב למסור את הנפש, ולכן "יעבור ואל יהרג" שנאמר במצות "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם", "וחי בהם" - ולא "שימות בהם"שגיאת ציטוט: תג ה־<ref> הפותח פגום או בעל שם שגוי..
אם בכל זאת מסר מסר נפשו
הרמב"ם סוברשגיאת ציטוט: תג ה־<ref> הפותח פגום או בעל שם שגוי. בדברים עליהם נאמר "יעבור ואל יהרג" פירושו שחייבים לעבור ולא למסור את הנפש, ולכן אם מת ולא עבר, הוא עשה איסור ומתחייב בנפשו.
לעומת זאת הכסף משנהשגיאת ציטוט: תג ה־<ref> הפותח פגום או בעל שם שגוי. סובר ש"יעבור ואל יהרג" זה שהרשות בידו לעבור כדי שלא יהרג. ולכן אם נהרג ולא עבר צדקה תחשב לו. ומביא שם את דברי הנימוקי יוסף שאפילו לפי סברת הרמב"ם, אם הוא אדם גדול וחסיד ירא שמים ורואה שהדור פרוץ בכך, רשאי לקדש את השם ולמסור עצמו אפילו על מצוה קלה, כדי שיראו העם ולמדו ליראה את השם ולאהבו בכל לבם. וכך אכן נהגו רבותינו נשיאינו וחסידהם.
לא נאמר ציווי בתורה על מסירות נפש
שורש המסירות נפש
בירושה מאברהם אבינו, שהוא פתיח את הצינור למסירות נפש.
מסירת נפש בכח - בכל ישראל
טבע הנשמה - אהבה מסותרת
מסירות נפש היא דבר טבעי אצל כל אחד מישראל שאי אפשר כלל לכפור בה' אחד, עד שמוכן למסור נפשו על זה וסובלים עינויים, בלי שום סיבה, רק כי אינו יכול להפרד מהקב"השגיאת ציטוט: תג ה־<ref> הפותח פגום או בעל שם שגוי..
בחי' שלמעלה מהדעת והשכל שנקבע בתוך לב כאו"א מישראל בהסתר והעלם בחי' האהבה המסותרת למסור נפשו על קדוה"ש34 בלי טעם ודעת כלל, שאם נאמר טעם למס"נ בכדי שיהי' לו עוה"ב ה"ז לקבל פרס שהוא מו"מ גדול שמחליף כל תענוגי הגופניים דעוה"ז בתענוג רוחנים של הג"ע וסובל כל יסורי מיתה של הגוף בכדי לחיותם אח"כ בחיי עולם בג"ע ואין זה מס"נ כ"א אדרבה עושה להנאתו שעוזב הנאה מועטת בשביל שישיג אח"כ הנאה רבה וה"ז כהעוסק במו"מ להרויח שסובל עינוי הדרך וכל יסורים קשים בכדי שיתעשר אח"כ וירויח ממון הרבה כו', אבל עיקר אמיתית המס"נ הוא שמוסר נפשו במסירה ממש לקונו ליהרג על קדוה"ש בלי שום מח' ופנים כלל אף שלא ישיג גם התענוג של העוה"ב כי אינו יודע לאיזה דרך מוליכין אותו ואינו מהרהר בזה רק בלי טעם וחשבון מוסר נפשו על ק"ה ודבר זה הפלא ופלא מגדר שכל האנושי אשר לא השיגו בזה חכמי שכל האנושי.
עצם הנשמה
זה שישראל מאמינים באלקות באמונה פשוטה ואין צריכים ראיות על זה הוא מעצם הנשמה (שלמעלה ממזלי' חזי). דזה שעצם הנשמה מקושרת באלקות היא התקשרות עצמית (שאינה תלוי' בסיבה). דזה שהאמונה דישראל היא באופן שהוא מוסר נפשו על זה, הוא (בעיקר) מפני שהאמונה באלקות היא העצם שלו.
אף שיש ליהודי האמונה גם מצד זה שהנשמה שלמעלה רואה אלקות (מזלי' חזי), והאמונה היא בתוקף גדול [כידוע דההתאמתות שמצד הראי' היא התאמתות גדולה ביותר], אבל מכיון שהאמונה שלו היא מצד סיבה (מצד זה שרואה) ואינה קשורה עם עצם מציאותו, אינו מוכרח שימסור נפשו על זה, וזה שהאמונה דישראל היא באופן שהוא מוסר נפשו על זה הוא מפני שהאמונה באלקות היא העצם שלו, ולכן אי אפשר כלל שיכפור ח"ושגיאת ציטוט: תג ה־<ref> הפותח פגום או בעל שם שגוי..
מסירת נפש בפועל ממש
אלו שזכו למסור נפשם בפועל ממש אין דבר למעלה מזה, כמו שרואים בגמרא שאלו שזכו למסור נפשם על קידוש ה', אף אם אין להם שום מעלה אחרת חוץ מזאת "אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן".
כי במסירת נפש בפועל ממש נתחדש חידוש שלא הי' מקודם:
א - העלת ניצוצות שבשלש קליפות הטמאות
מכיון שזה שזכה למסור נפשו בא על ידי ההתנגדות של אלו המכריחים אותו לכפור ח"ו. ועל ידי שמוסר נפשו ומסכים לסבול מהם, הוא מוציא את הניצוצות שבהם ומעלה אותם לקדושה. ולהעלות ניצוצות שנפלו כל כך למטה הוא חידוש.
ב - היפך הטבע
והחידוש במסירת נפש בפועל הוא גם בנוגע להאדם שעומד במסירות נפש: כי כשמוסר נפשו בפועל ממש, אזי, המסירות נפש היא (גם) בנפש הטבעית. כי לא רק שהנפש הטבעית לא מונעת למסור נפשה, הנפש הטבעית אפילו רוצה למסור נפשה בפועל ממש. ומכיון שנפש הטבעית (מצד עצמה) רוצה לחיות, הרי המסירות נפש שנפעל בה (על ידי נפש האלקית) הוא התחדשות והיפך טבעה.
כי כשמעורר את כח המסירות נפש שלו בגילוי (שאם יצטרך לזה ח"ו, ימסור את נפשו בפועל), הוא שכח המסירות נפש של הנשמה בא בגילוי, ומכיון שכח הזה הוא הטבע שלה, הרי היא במציאות שלה, ואין שום דבר הפוך מהטבע שלה. אבל במסירות נפש בפועל ממש יש מעלה גדולה וחידוש של המסירות נפש בכח, כי מכיון שלמסור את הנפש בפועל זה הפוך מהטבע של נפש הטבעית (כי היא רוצה לחיות, ולא לסבול), הרי על ידי המסירות נפש שלה היא מתבטלת מהמציאות שלה, וזה עושה גם עליה בנפש האלקית, שגם המסירות נפש שלה תהיה בביטול.
מסירת נפש בביטול
יראה היא ביטול. ובפרט יראת המלך, שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך, שהביטול דיראה זו קשור עם זה שהוא עבדו של המלך [דטבע העבד הוא שאימת ופחד האדון עליו], שהביטול דעבד הוא ביטול בתכלית, ולכן היא באה ע"י האדם ע"י שהאדם עצמו מקבל עליו להיות עבדו של המלך.
ועד"ז במס"נ, דכיון שמס"נ הוא ביטול בתכלית, ובפרט כשהמס"נ היא על ענינים כאלה שע"פ דין (ציווי דלמעלה) אין מחוייב למסור נפשו עליהם, היא באה (בעיקר) מהאדם עצמו, לא ע"י גילוי אור מלמעלה אלא ע"י שהאדם מוסר את נפשו.
השלימות דעבודת האדם היא כשעבודתו [גם העבודה בכח עצמו, וגם העבודה דמס"נ, כולל גם המס"נ על ענינים שע"פ דין אין מחוייב למסור נפשו עליהם] היא לא מפני שהוא רוצה לעבוד את ה' אלא מפני שהוא בטל לאלקות. דכיון שביטולו להקב"ה הוא ביטול בתכלית, לכן, כל מצוה ומצוה (גם כשע"פ דין אין מחוייב למסור נפשו על זה) היא אצלו באופן שאין שייך כלל שלא לקיימה, אפילו כשקיומה הוא ע"י מס"נ.
ועל ידי הביטול לאלקות, מיתוסף גם בהמס"נ. דכאשר המס"נ שלו היא מפני שהוא רוצה והחליט לקיים ציווי הקב"ה גם כשצריך לזה מס"נ, הרי יש אצלו נתינת מקום שאפשר להיות גם באופן אחר, וזה שבפועל הוא עומד במס"נ הוא רק מפני שהחליט כן. משא"כ כשהמס"נ שלו היא מפני ביטולו להקב"ה, שלכן כל מצוה שצוה הקב"ה היא אצלו באופן שאין שייך כלל שלא לקיימה, הרי אז אין נתינת מקום כלל שיהי' באופן אחר.
מעין זה (שגם המציאות היא בביטול) הרבי המשיך גם בהמקושרים ושייכים אליו. ע"י שהשריש בהם מס"נ גם על ענינים שע"פ דין (ציווי דלמעלה) אין מחוייב למסור נפשו עליהם (מס"נ מצד האדם) ושגם המס"נ על ענינים אלו תהי' באופן שאין שייך כלל באופן אחר (מס"נ מצד האלקות)שגיאת ציטוט: תג ה־<ref> הפותח פגום או בעל שם שגוי..
מסירות נפש של אברהם אבינו ורבי עקיבא
אצל רבי עקיבא האיר בגילוי כח המסירות נפש, כל חייו השתוקק לקיים פסוק זה, "בכל נפשך" - "אפילו נוטל את נפשך" היה אומר "מתי יבוא לידי ואקיימנו", וכל זמן שזה עוד לא בא בפועל, מצד סיבה שאינה תלויה בו הצטער על כך.
מעלתו של המסירת נפש אברהם אבינו, היא שאופן המסירת נפש שלו היה שהוא לא חיפש מסירת נפש כמו רבי עקיבא שאמר "מתי יבוא לידי ואקיימנו", אצל אברהם אבינו שלו המסירת נפש שלו היתה בדרך אגב. כי אברהם אבינו ידע שעיקר העבודה הוא כמ"ש "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם, אל תיקרי ויקרא אלא ויקריא", אַז יענער זאָל אויך שרייען, ואם נצרך לזה בדרך אגב מסירות נפש, הנה גם זה ישנו[2].
גילוי המסירת נפש
יהודים פשוטים
אצל יהודים פשוטים, יותר מאצל בעלי שכל, משל לזה שיותר קל להכניס הרגל במים חמים מאשר להכניס את הראששגיאת ציטוט: תג ה־<ref> הפותח פגום או בעל שם שגוי..
בזמן הגלות, בזמן של גזירות (כתית)
שגיאת ציטוט: תג ה־<ref> הפותח פגום או בעל שם שגוי.שגיאת ציטוט: תג ה־<ref> הפותח פגום או בעל שם שגוי.
בגלות בזמן הרחוה (אתפשטותא דמשה)
שגיאת ציטוט: תג ה־<ref> הפותח פגום או בעל שם שגוי.
מסירת הרצון
מסירות נפש במשמעותה הפנימית הינה מסירת וביטול הרצון - לרצון ה', כי "נפש" פרושו רצון.
הכוונה היא שהאדם מוסר את הרצון האישי שלו בשביל רצון הקב"השגיאת ציטוט: תג ה־<ref> הפותח פגום או בעל שם שגוי..
מסירת נפש בעבודה
בקריאת שמע
עיקר העבודה של מסירות נפש היא בשעת קריאת שמע והתפילה. בקריאת שמע גופה יש שני דרגות במסירות נפש:
מסירות הנפש הראשונה היא למסור נפשו ב"אחד", ועניינה הוא מסירות הנפש של הנפש אלוקית, שהיא בבחינת ביטול ממש, וכמאמר אליהו הנביא אודות עמידת נשמתו קודם ירידתה לעולם[3]: "חַי ה' אֱלֹקי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו", ו'עמידה' מורה על ביטול הנשמה באור אין סוף.
ומסירות הנפש השניה היא "בכל נפשך" שפירשו חז"ל[4]: "אפילו נוטל את נפשך". שהיא מסירות הנפש של הנפש הבהמית, שמצד עצמה היא מציאות וגם היא תהיה בטלה בבחינת אתכפייא ואתהפכא, מסירות נפש זו אינה בבחינת אחד אלא בבחינת "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".
זכירת עניין המסירות נפש
זכירת עניין המסירות נפש היא יסוד עבודת ה' של יהודי. ולכן ציוותה התורה (על ידי משה רבנו לקרות קריאת שמע פעמיים בכל יום. היות והזהירות מעבירה בין מצוות עשה ובין מצוות לא תעשה קשור לכך שיזכור ויעורר האדם את אהבתו לה' שנמצאת בטבע נפשו. וגילוייה של אהבה זו היא כשמוסר נפשו לה' בפועל, שכל אחד מישראל יהיה מי שיהיה מוסר נפשו על מנת שלא לעבור על רצון ה'. (והעבירה היא משום שאינה נרגשת האהבה מפני הרוח שטות שמעלמת עליה.) ולכן קיום המצוות תלוי בזכירת עניין המסירות נפש "תמיד ממש יומם ולילה לא ימיש מזכרונו"[5].
זכירת עניין המסירות נפש הוא בכוחו של משה רבנו ואתפשטותא שלו שבכל דור, לפי שמציאות האדם היא במציאות מורגשת - היפך העניין של ביטול - לכן דוקא בכוחו של משה שמציאותו הוא ביטול שלכן אמר[6]: "ונחנו מה" נמשכת נתינת כח מיוחדת לזכור עניין המסירות נפש שעניינו הוא ביטול. בדורנו ישנה נתינת כח מיוחדת נוספת לעניין זה. היות ועבודתו של הרבי הריי"צ בכל משך שלושים שנות נשיאותו (תר"פ - תש"י), הייתה מתוך מסירות נפש גילויה, לכן הנתינת כח על זכירת המסירות נפש מאתפשטותא דמשה שבדורנו הוא בגילוי עוד יותר[7].
עוד
יסוד עבודת ה' היא לעורר את כח המסירות נפש שבנפש האדם. שדווקא במסירות נפש מתגלית אמתית הקשר שבין יהודי להקב"ה שהיא למעלה מכל הגדרה וגבול, וקיימת אצל כל אחד מישראל ללא חילוק. לכן:
- תחילת היום הוא באמירת: "מודה אני", גם התחלת חייו של כל יהודי מתחלת בעניין המסירות נפש על ידי הברית מילה שהיא כלשון הרמב"ם[8]: "סכנת נפשות" ודווקא אז היא "תחלת כניסת נפש זו הקדשה"[9].
- גם בלידת עם ישראל ביציאת מצרים נדרשו קודם לעניין המסירות נפש, שהכריזו בכל ארץ מצרים על זביחת העבודה זרה שלהם בקרבן פסח[10].
- גם לפני הגילויים של קריעת ים סוף היה תחילה המסירות נפש של קפיצה לים[11]
- ולפני מתן תורה היה ה"כפה עליהם הר כגיגית ואמר להם אם מקבלים אתם את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם"[12], שעניינה הוא הרגשת ענין המסירות נפש, שבאופן אחר לא שייך להיות[13].
אין צריכים מסירת נפש בפועל
הרבי קובע שמכיון שכבר היו כבר כמה וכמה צדיקים שהיה להם מסירות נפש, והיה להם גם העילוי של בירור הניצוצות שבשלש קליפות הטמאות, אז מעלה זו נמשך גם לבניהם ולכל תלמידיהם -אלו שלמדו תורתם, שלכן לא צריכים יותר לנסיונות, ומכל שכן למסירות נפש כפשוטה!! רק צריכים מסירת הרצון.
עד מתי?!
ראו גם
לקריאה נוספת
- פתגמים קצרים מדא"ח - מסירות נפש, שבועון כפר חב"ד גליון 1845 עמוד 10
קישורים חיצוניים
- סיפור מופלא על מסירות נפשו של אדמו"ר הריי"צ
- תוכנית ראלי של צבאות השם: מסירות נפש
- בביאור ענין מסירות נפש, הערות וביאורים ישיבה שע"י האוהל, י"א ניסן תשפ"ג עמוד 33
הערות שוליים
- ↑ ראה ספר המאמרים תש"ט ע' 121. וש"נ.
- ↑ באתי לגני תשי"א. וש"נ.
- ↑ מלכים א, יז.
- ↑ רבי עקיבא, מסכת ברכות, סא, ב.
- ↑ תניא פרק כה.
- ↑ שמות טז, ז.
- ↑ ספר המאמרים מלוקט, חלק ה, מאמר: "זאת חוקת התורה, תשכ"ט".
- ↑ הלכות מילה, סוף פרק א, ובפרק ב הלכה ח.
- ↑ שולחן ערוך אדמו"ר הזקן, מהדורה בתרא, סוף סימן ד.
- ↑ ראה פירוש רש"י ויגש מו, לד. וארא ח, כב.
- ↑ סוטה לז, א.
- ↑ מסכת שבת, פח, א.
- ↑ תורת מנחם, חלק מו, עמוד 144.
- ↑ סה"ש תשנ"ב ח"ב ע' 406.