אגרת הקודש - סימן י"ט: הבדלים בין גרסאות בדף
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
מ (החלפת טקסט – "אגרת הקודש - כ" ב־"אגרת הקודש - סעיף כ") תגיות: עריכה ממכשיר נייד עריכה דרך האתר הנייד |
(←סיכום) |
||
| (3 גרסאות ביניים של משתמש אחר אחד אינן מוצגות) | |||
| שורה 12: | שורה 12: | ||
==גוף האגרת== | ==גוף האגרת== | ||
{{קטע תניא|קטע=אגרת י"ט|טקסט הקטע={{תבנית:ספר התניא/אגרת הקודש - | {{קטע תניא|קטע=אגרת י"ט|טקסט הקטע={{תבנית:ספר התניא/אגרת הקודש - סימן י"ט}}}} | ||
==סיכום== | ==סיכום== | ||
| שורה 26: | שורה 26: | ||
'''האותיות הנגלות לנו'''{{ש}} | '''האותיות הנגלות לנו'''{{ש}} | ||
בהמשך למבואר באגרת הקודמת{{הערה|בתחילת סימן '''זה''' - ראה הערות 1 ו-4.}} (שרק חיצוניות החכמה יורדת להתלבש בתחתונים), מוסבר עניין זה כפי שהוא בנפש האדם: | בהמשך למבואר באגרת הקודמת{{הערה|בתחילת סימן '''זה''' - ראה הערות 1 ו-4.}} (שרק חיצוניות החכמה יורדת להתלבש בתחתונים), מוסבר עניין זה כפי שהוא בנפש האדם: | ||
:כ"ב אותיות הכתב הן הן אותן כ"ב האותיות שבדיבור ובמחשבה{{הערה|ובכל השפות הן אותן כ"ב אותיות. הבדל השפות הוא רק בצירופן, אך האותיות הן אותן האותיות עצמן.}}. וכיצד? חיצוניות אותיות המחשבה{{הערה|במחשבה עצמה יש שלוש דרגות: מחשבה שבמחשבה, דיבור שבמחשבה, ומעשה שבמחשבה.}} מתלבשות | :[[כ"ב אותיות]] הכתב הן הן אותן כ"ב האותיות שבדיבור ובמחשבה{{הערה|ובכל השפות הן אותן כ"ב אותיות. הבדל השפות הוא רק בצירופן, אך האותיות הן אותן האותיות עצמן.}}. וכיצד? חיצוניות [[אותיות המחשבה]]{{הערה|במחשבה עצמה יש שלוש דרגות: מחשבה שבמחשבה, דיבור שבמחשבה, ומעשה שבמחשבה.}} מתלבשות ב[[אותיות הדיבור]] ונעשות חיותן הפנימית. | ||
==מושגים יסודיים בפרק== | ==מושגים יסודיים בפרק== | ||
| שורה 35: | שורה 35: | ||
*[[חיצוניות העליון נעשה פנימי לתחתון]] | *[[חיצוניות העליון נעשה פנימי לתחתון]] | ||
{{סדרה|הקודם=[[אגרת הקודש - י"ח|פרק י"ח]]|רשימה=פרקי אגרת הקודש|הבא=[[אגרת הקודש - | {{סדרה|הקודם=[[אגרת הקודש - סימן י"ח|פרק י"ח]]|רשימה=פרקי אגרת הקודש|הבא=[[אגרת הקודש - סימן כ'|פרק כ']]}} | ||
{{הערות שוליים}} | {{הערות שוליים}} | ||
[[קטגוריה:אגרת הקודש - תניא]] | [[קטגוריה:אגרת הקודש - תניא]] | ||
גרסה אחרונה מ־12:32, 26 ביוני 2023
| ספר התניא |
|---|
| דף השער וההקדמה |
| דף השער · הסכמה א' · הסכמה ב' · הסכמה ג' · הקדמת המלקט |
| ליקוטי אמרים |
| א' · ב' · ג' · ד' · ה' · ו' · ז' · ח' · ט' · י' · י"א · י"ב · י"ג · י"ד · ט"ו · ט"ז · י"ז · י"ח · י"ט · כ' · כ"א · כ"ב · כ"ג · כ"ד · כ"ה · כ"ו · כ"ז · כ"ח · כ"ט · ל' · ל"א · ל"ב · ל"ג · ל"ד · ל"ה · ל"ו · ל"ז · ל"ח · ל"ט · מ' · מ"א · מ"ב · מ"ג · מ"ד · מ"ה · מ"ו · מ"ז · מ"ח · מ"ט · נ' · נ"א · נ"ב · נ"ג |
| שער היחוד והאמונה |
| הקדמה - חינוך קטן |
| א' · ב' · ג' · ד' · ה' · ו' · ז' · ח' · ט' · י' · י"א · י"ב |
| אגרת התשובה |
| א' · ב' · ג' · ד' · ה' · ו' · ז' · ח' · ט' · י' · י"א · י"ב |
| אגרת הקודש |
| א' · ב' · ג' · ד' · ה' · ו' · ז' · ח' · ט' · י' · י"א · י"ב · י"ג · י"ד · ט"ו · ט"ז · י"ז · י"ח · י"ט · כ' · כ"א · כ"ב · כ"ג · כ"ד · כ"ה · כ"ו · כ"ז · כ"ח · כ"ט · ל' · ל"א · ל"ב |
| קונטרס אחרון |
| א' · ב' · ג' · ד' · ה' · ו' · ז' · ח' · ט' |
אגרת הקודש י"ט - עוטה אור כשלמה/ האותיות הנגלות לנו
מבוא[עריכה | עריכת קוד מקור]
בסימן זה (סימן י"ט) הובאו שתי אגרות[1], עוטה אור כשלמה ולאחריה האותיות הנגלות לנו, המהוות (מצד תוכנן) המשך וביאור זו לזו[2].
- עוטה אור כשלמה מסבירה שהתורה כלולה מפנימיות וחיצוניות הנקראים "אור" ו"שמלה". יתכן שאגרת זו סודרה כאן[3], כי בקודמות הוסבר רק שצדקה היא המעוררת את השפע למעלה והכלי לקבל אותו למטה - אך לא הוסבר עדיין מה מחבר את המעלה עם המטה.
- האותיות הנגלות לנו [4] מבארת כיצד מתבטא עניין זה בנפש האדם.
גוף האגרת[עריכה | עריכת קוד מקור]
| אגרת י"ט |
|---|
| יט עוטה אור כשלמה וגו'. הנה בלקוטי תורה של האריז"ל פ' כי תשא ופ' ויקרא כתב כי השגת מרע"ה לא היתה בבחינת פנימיות דחכמה עילאה הנקרא אבא דאצילות וכ"ש בספירת הכתר שלמעלה ממנה הנקרא אריך אנפין כ"א בבחינת אחוריים דחכמה המלובשת בבינה המתלבשת בז' ספירות תחתונות שנק' ז"א סוד התורה ומתפשטת עד סוף ד' ספירות התחתונות שהן נהי"מ ושם היתה השגת נבואתו בבחינת פנימיות דהיינו מבחינת פנימיות דנהי"מ. אבל למעלה מנהי"מ לא היתה לו שום השגה בפנימיות כ"א בבחינת אחוריים דחכמה המלובשת בבינה המלובשת ומתפשטת תוך פנימיות דנהי"מ בסוד נובלות חכמה שלמעלה תורה שהיא בבחינת ז"א וכדכתיב וראית את אחורי ופני לא יראו ע"ש ובשער הנבואה פ"א. ולכאורה יש להפליא הרי נאמר ולא קם נביא עוד בישראל כמשה ואיך השיג האריז"ל יותר ממנו ודרש כמה דרושים בבחינת פנימיות אפילו בספירות ומדרגות רבות שלמעלה מהחכמה וכתר דאצילות. אך הענין הוא פשוט ומובן לכל שיש הפרש גדול בין השגת חכמי האמת כרשב"י והאריז"ל שהיא השגת חכמה ודעת ובין השגת מרע"ה ושאר הנביאים בנבואה המכונה בכתוב בשם ראיה ממש וראית את אחורי ואראה את ה' וירא אליו ה' ואף שזהו דרך משל ואינה ראיית עין בשר גשמי ממש. מכל מקום הנמשל צריך להיות דומה למשל וכתרגום וירא אליו ה' ואתגליא ליה וכו' שהוא בחינת התגלות שנגלה אליו הנעלם ברוך הוא בבחינת התגלות משא"כ בהשגת חכמי האמת שלא נגלה אליהם הוי' הנעלם ברוך הוא בבחינת התגלות רק שהם משיגים תעלומות חכמה הנעלם [נ"א בנעלם] ומופלא מהם ולכן אמרו חכם עדיף מנביא שיכול להשיג בחכמתו למעלה מעלה ממדרגות שיוכלו לירד למטה בבחינת התגלות לנביאים במראה נבואתם כי לא יוכלו לירד ולהתגלות אליהם רק מדרגות התחתונות שהן נהי"מ שהן הן היורדות תמיד ומתגלות מהמשפיע להמקבל בבחינת מוחין וחיות כידוע לי"ח שהנהי"מ של העליון מתלבשים בתחתון להחיותו שהן הן כלי ההשפעה והורדת החיות מהעליון לתחתון בכל העולמות והמדרגות ולכן גם כן הן הן המתגלות לנביאים בבחינת התגלות ממש ובתוכן מלובש אור הבינה שהיא בחינת הבנת האלהות מאור [נ"א ואור] אין סוף ברוך הוא ובתוכה מלובשים אחוריים דחכמה שהיא מדרגה שלמעלה מהשכל וההבנה באלהות ברוך הוא כי שם חכמה מורה על מקור השכל וההבנה ולכן אמרו בזהר דאורייתא מחכמה נפקת כי טעמי מצות לא נתגלו והם למעלה מהשכל וההבנה. וגם באיזהו מקומן שנתגלה ונתפרש איזה טעם המובן לנו לכאורה אין זה הטעם המובן לנו לבדו תכלית הטעם וגבולו אלא בתוכו מלובש פנימיות ותעלומות חכמה שלמעלה מהשכל וההבנה וכן בכל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה לנביאים הכתובים בתנ"ך הן דברי תוכחה והן סיפורי מעשיות מלובש בתוכם בחינת חכמת אלהות שלמעלה מהשכל וההבנה כנראה בחוש מענין הקרי והכתיב כי הקרי הוא לפי ההבנה הנגלית לנו והכתיב הוא למעלה מהשכל וההבנה שתיבה זו ככתיבתה אין לה לבוש בבחינת ההבנה ובקריאתה בפה יש לה לבוש וכן הענין באותיות גדולות שבתנ"ך שהן מעלמא עילאה ומאירות משם בגילוי בלי לבוש כשאר האותיות. והנה בחינת חכמת אלהות ברוך הוא המלובשת בתרי"ג מצות התורה נק' בשם בחינת אחוריי' דחכמה כי כל אחוריים שבספירות הן מדרגות החיצונות והתחתונות במעלה שבספירה זו מה שיוכלו לירד ולהתפשט למטה להתלבש בברואים להחיותם ובחינת הפנים היא הספירה עצמה המיוחדת במאצילה אין סוף ברוך הוא בתכלית היחוד כגון דרך משל ספירת חכמה שהיא מיוחדת במאצילה אין סוף ברוך הוא בתכלית היחוד כי הקב"ה וחכמתו אחד (כמו שכתבתי לעיל) ומה שמאיר ומתפשט מחכמתו יתברך למטה בתחתונים שהם בעלי גבול ותכלית ומתלבש בהם נק' אחוריים ונק' גם כן בחינת עשיה שבאצילות פירוש על דרך משל כמו שבאדם התחתון שיש בנשמתו ה' מדרגות זו למטה מזו שהן בחינת השכל והמדות ומחשבה ודבור ומעשה והמעשה היא התחתונה שבכולם שהחיות המתפשט מהנשמה ומלובש בכח המעשה הוא כאין לגבי החיות המתפשט ממנה ומלובש בכח הדבור שהוא כאין לגבי החיות המתפשט ממנה ומלובש במחשבה ומדות ושכל כן עד"ז ממש היא בחינת חכמתו יתברך מה שיוכל להתפשט ממנה (להשפיע) [להתלבש] בתחתונים כולם הם כאין לגבי בחינת פנים המיוחד במאציל ברוך הוא דכולא קמיה כלא חשיב וההשפעה לכל הנבראים כולם שהם בעלי גבול ותכלית נחשבת ירידה וצמצום כביכול לגבי המאציל אין סוף ברוך הוא על דרך משל כמו שנחשבת ירידה וצמצום לשכל האדם המשכיל המצומצם באיזה עשיה גשמיות וחומרית ממש ולכן משה רבינו ע"ה שהשיג עד אחוריים דחכמה זכה שתנתן על ידי התורה שהיא נובלות חכמה שלמעלה פירוש מה שנובל ממנה ויורד למטה ומתלבש בתורה גשמיות שלנו שעיקרה ותכליתה הוא קיום המצות ל"ת ועשה בפועל ומעשה ממש כמאמר היום לעשותם וגדול תלמוד שמביא לידי מעשה והלומד שלא לעשות נוח לו שנהפכה שלייתו וכו' וכל אדם מוכרח להתגלגל עד שיקיים כל התרי"ג מצות בפועל ממש כנודע מהאריז"ל:
האותיות הנגלות לנו הן במעשה דבור ומחשבה. דמעשה הן תמונת האותיות שבכתב אשורי שבס"ת. ואותיות הדבור נחקקות בהבל וקול המתחלק לכ"ב חלקים שונים זה מזה בצורתן. שהיא הברת ומבטא הכ"ב אותיות בכל לשון. כי אין הפרש בין לה"ק ובין שאר לשונות במהות הברת האותיות כ"א בצירופן. ואותיות המחשבה הן גם כן בכל לשון שאדם מחשב תיבות ואותיות הלשון שהן כ"ב לבד. רק שבמחשבה יש בה ג' מיני בחינת אותיות. שהרי כשרואה בס"ת תמונת האותיות הן מצטיירות במחשבתו וזה נקרא בחינת עשיה שבמחשבה. וכן כאשר שומע אותיות הדבור הן נרשמות במחשבתו ומהרהר בהן וזה נקרא בחינת דבור שבמחשבהובחינת יצירה. ואותיות המחשבה לבדה בלי הרהור אותיות הדבור נק' מח' שבמחשבה. בחינת בריאה. והנה אותיות הדבור ממש הן מתהוות ומקבלות חיותן מאותיות אלו עצמן שבמח'. ואף שלפעמים מדבר אדם ומהרהר בדבר אחר. הרי אינו יכול לדבר כ"א אותן דבורים וצירופים שכבר דברם והיו במחשבתו פעמים רבות מאד ונשאר בדיבורים וצירופים אלו הרשימו מהמחשבה שנכנסה בהם פעמים רבות. וזהו בחינת אחוריים וחיצוניות נה"י מפרצוף העליון שנכנס בתחתון להיות לו בחינת מוחין וחיות כנודע: |
סיכום[עריכה | עריכת קוד מקור]
עוטה אור כשלמה
בתורה יש שתי דרגות כלליות:
- שלמה הוא משל לתורה ומצוות הנגלות לנו, שהם חיצוניות החכמה האלוקית בלבד[5], שרק בדרגה זו בלבד אפשרית השגה בבחינת ראיה[6] (ואפילו הנביאים ואפילו משה רבינו יכולים להשיג רק עד שם).
- אור הוא משל לפנימיות החכמה האלוקית בה אפשרית רק השגה בבחינת שמיעה, והם טעמי התורה שיתגלו באופן מוחשי רק לעתיד לבוא.
ומאחר ובתורה יש גם מ"העליון" (פנימיות החכמה האלוקית, שהיא טעמי המצוות שיתגלו רק לעתיד לבוא) וגם מה"תחתון" (תורה ומצוות), ולכן היא היא הממוצע המחבר אלוקות עם עולמות.
האותיות הנגלות לנו
בהמשך למבואר באגרת הקודמת[7] (שרק חיצוניות החכמה יורדת להתלבש בתחתונים), מוסבר עניין זה כפי שהוא בנפש האדם:
- כ"ב אותיות הכתב הן הן אותן כ"ב האותיות שבדיבור ובמחשבה[8]. וכיצד? חיצוניות אותיות המחשבה[9] מתלבשות באותיות הדיבור ונעשות חיותן הפנימית.
מושגים יסודיים בפרק[עריכה | עריכת קוד מקור]
| הקודם: פרק י"ח |
פרקי אגרת הקודש | הבא: פרק כ' |
הערות שוליים
- ↑ שנכתבו בזמנים ובהקשרים שונים, ראה כאן הרחבה בעניין זה.
- ↑ בראשונה הוסבר שהשפעה מעליון לתחתון אפשרית רק מחיצוניות העליון (מנצח-הוד-יסוד-מלכות שבו), ובשניה מובאת דוגמא מכוחות הנפש, שהדיבור מקבל רק מחיצוניות המחשבה.
- ↑ באמצע אגרות העוסקת בצדקה.
- ↑ שגם נכתבה בנפרד וגם הוספתה לתניא הייתה מאוחרת יותר. אחרי הסתלקות רבינו הזקן הוסיפו בניו לתניא את "אגרת הקודש" ו"קונטרס אחרון", וגם בדפוסים הבאים נעשו שינויים. רק בשנת תר"ס (103 שנים לאחר הדפוס הראשון, כשהדפיס הרבי הרש"ב את התניא לטובת הישיבה) "נחתם" ונתקדש התניא בצורתו הסופית - אחד השינויים בדפוס זה היה הוספת אגרת זו.
- ↑ מארבע הספירות התחתונות של עולם האצילות (נצח, הוד, יסוד, מלכות).
- ↑ כאשר מושכל מסויים מתאמת אצל מישהו באופן מוחשי נקראת השגה זו בחינת "ראיה", בשונה מהשגת "שמיעה" ששיך להשיג עליה ולערער אותה.
- ↑ בתחילת סימן זה - ראה הערות 1 ו-4.
- ↑ ובכל השפות הן אותן כ"ב אותיות. הבדל השפות הוא רק בצירופן, אך האותיות הן אותן האותיות עצמן.
- ↑ במחשבה עצמה יש שלוש דרגות: מחשבה שבמחשבה, דיבור שבמחשבה, ומעשה שבמחשבה.