נס פך השמן

דגם של מנורת המקדש

נס פך השמן התרחש לאחר כיבוש ירושלים וחנוכת בית המקדש השני על ידי החשמונאים לאחר ניצחונם על היוונים. במהלך טיהור המקדש התברר שהיוונים טימאו את כל השמנים כך שלא נשאר שמן טהור להדלקת המנורה, ובנס נמצא פך אחד טהור. הנס השני והגדול יותר התרחש כאשר השמן שבפך דלק במשך שמונה ימים, למרות שהכמות שהייתה בו בתחילה הספיקה רק ליום אחד.

לזכר נס זה נקבע חג החנוכה במשך שמונה ימים, ובפרט מצוות הדלקת הנרות שבו.

רקע

לאחר שהיוונים כבשו את ארץ ישראל ותרבותם החלה לחלחל פנימה, התרבו המתייוונים (יהודים שהתנהגו בתרבות היוונים), והם החלו במאבק שליטה על בית המקדש. בסיוע צבא היוונים הם נכנסו לירושלים וחיללו את בית המקדש בהצבת פסלים שונים ובהקרבת קרבנות טמאים על המזבח.

מכיוון שמלחמתם הייתה לא רק פיזית אלא גם רעיונית, הם לא היו מוכנים לקבל את דיני הטומאה והטהרה, ולכן הם "טימאו" את כל השמנים שהיו בעזרה וברחבי הר הבית.

לאחר משך זמן החשמונאים בראשות אביהם מתתיהו פתחו במרד, ובמהלכו הם כבשו את ארץ ישראל בחזרה מידי היוונים, וכן כבשו שטחים נרחבים מסביבה.

בכ"ד בכסלו החשמונאים כבשו חזרה את ירושלים ואת בית המקדש, והחלו בטיהור המקדש מהאלילים השונים שהוצבו בו, ומשאר שאריות הטומאה.

הנס

לאחר שהם ניקו את ההיכל והעזרה, הם ביקשו להדליק את המנורה, אך הם לא מצאו שמן טהור שיוכלו להדליק בו. הם שלחו להביא שמן חדש, אך משך הזמן להבאתו היה שמונה ימים (בשביל להיטהר במשך שבעה, או בכדי ללכת ארבעה ימים לכל כיוון להביא שמן טהור, והם חיפשו בכל מקום אפשרי כד שמן.

בדרך נס הם מצאו "פך קטן חתום בחותמו של כהן גדול" שהיה מוצנע בקרקע ולכן לא טימאוהו היוונים, אשר הספיק למילוי חצי לוג שמן לכל אחד משבעת הנרות. כאשר הם הדליקו את המנורה היא המשיכה לדלוק במשך שמונה ימים.

מקום הנס

החתם סופר כותב על מה שאומרים בועל הניסים "והדליקו נרות בחצרות קודשך", שמדובר על נרות המנורה שהדליקו בחצר העזרה מכיוון שלא היה מקום בתוך הקודש (כי היה עדיין מלא בגילולים), וכך כל ישראל ראו את הנס שארע.

הרבי דוחה את דבריו מכיוון שעל פי פשטות הלשון של "ועל הניסים" (וכן על פי הכתוב בסוף 'מגילת אנטיוכוס') - "באו .. ופנו .. וטהרו .. והדליקו" ההדלקה הייתה רק לאחר שפינו את כל המקדש. וכן שלא מסתבר לומר שהגילולים היו רק בהיכל ולא בעזרה. ובכל אופן גם באם אפשר לתרץ את שני השאלות האלו, עדיין לא מובן הלשון "בחצרות" לשון רבים, ולכאורה זוהי רק חצר אחת.

ולכן מוכרחים לומר שהכוונה ב"חצרות קודשך" איננה לנרות המנורה, אלא לנרות של שמחה והודיה לה' שהדליקו ברחבי העזרות והר הבית, ועד לכל העיר; אבל את המנורה עצמה הדליקו במקומה שבתוך ההיכל.

שאלת הבית יוסף

מנורת המקדש דלקה במשך שמונה ימים עד להכנת שמן טהור מזיתים חדשים

ישנה קושיה ידועה שנידונה בין הראשונים, המכונה "קושיית הבית יוסף", והיא: מפני מה חוגגים את הנס שמונה ימים, אם הנס שנמצא כמות שמן היה רק בשבעה ימים הבאים?

ובאופן כללי ישנם ב' אופנים לבאר את הנס:

א. הנס היה באופן של הוספה בכמות השמן. דהיינו, שלאחר שמילאו את הנרות, הפך התמלא בחזרה; או שלמחרת מצאו את הנרות מלאים שמן.

ב. הנס היה בהוספה על איכות השמן. דהיינו, שחילקו את השמן לשמונה חלקים, ובכל יום מילאו קצת, והמנורה דלקה כל היממה; או שמילאו ביום הראשון, ואיכותו של השמן הכופלה בשמונה (שכל שמינית דלקה יממה).

לב' אופנים אלו ישנם קשיים: א. לפי אופן זה שהייתה הוספה בכמות, יוצא שהדליקו ב"שמן של נס" ולא ב"שמן זית" (אלא אם כן ידחקו לומר שהכוונה היא לשמן שיש לו תכונות של שמן זית). ב. ולפי האופן שהייתה הוספה באיכות, הנה ידוע שכלי השרת מקדשים רק בהיותם מלאים, ובהיות שמידתה של המנורה הוא חצי לוג לכל נר, הרי שמהיום השני והלאה שוב לא הייתה המנורה מלאה, ולא קיימו את הציווי של "תן לה מדתה", כיוון שלא היה בנרות את ה"שיעור שלם הצריך לדבר". ובאם מילאו את כולה, הרי היה בה (ביום הראשון) פי שמונה מכדי מדתה (שהרי השמן יספיק לשמונה ימים, ולא רק ליום אחד, שזוהי מדתה).

הרבי מבאר את הנס שארע על פי דיוק לשון הבית יוסף: "בליל ראשון נתנו כל השמן בנרות ודלקו כל הלילה ובבוקר מצאו הנרות מלאים שמן וכן בכל לילה ולילה". דהיינו, שלא שהנרות דלקו ונחסרו ושבו להתמלאות בדרך נס, אלא שהשמן בער, ומכל מקום לא נחסר ממנו מאומה. וכמו שחז"ל אומרים על "אש של מעלה", ש"שורפת ואינה מכלה". והיינו, שהיו בזה דבר והיפוכו - מצד אחד הייתה זו אש טבעית, שמצדה השמן צריך לכלות, ומצד שני השמן לא נכלה. ועניין זה של כליון ואי-כליון בו זמנית, בא מצד "נמנע הנמנעות". ונס זה קרה דווקא משום שהנרות היו מלאים כפי מדתם.

החילוק בין האופן השלישי לאופנים הקודמים הוא: שבשני הראשונים, הנס קרה בפעם אחת, שהתמלא השמן (בכל יום), או שהשתנתה איכותו של השמן ביום הראשון; אבל באופן השלישי, היה זה נס שהתחדש בכל רגע מחדש.

טעם הנס

הפני יהושע הקשה: שיש לתמוה על כל טורח הנס הזה למה, כיוון שהרי "טומאה הותרה בציבור", והיו יכולין להדליק בשמן טמא, וכפי שאומרת הגמרא שלא מחזרים אחר טהור? וכמו כן, הרי הקריבו אז גם מנחות, ומשמע שאותם הקריבו בשמן טמא, כיוון שטומאה הותרה, ומדוע במנורה לא אמרו את זה? ולכן צריך לומר שבמנחות לא הקריבו בשמן טמא, כיוון ששמן של מנחות איננו צריך להיות "כתית", ולכן השיגו אותו בקלות. אבל במנורה היו צריכים לשמן מיוחד, ולכן דווקא במנורה היו קשיים בהשגת השמן.

ומבאר הפני יהושע, שעיקר הנס נעשה בכדי להודיע את חיבתם של ישראל. שלאחר שהיו להם כל כך הרבה צרות, הנה כאשר הם נגאלו והם נצחו במלחמות בדרך ניסית, נעשה נס גם בנרות. והיינו, מפני שהנרות הן "עדות לישראל שהשכינה שורה בהם", לכך נעשה להם נס בענין הזה ממש באותן הימים שהיו עת רצון, בכדי להודיע שחזרו לחיבתן הראשונה.

הרבי מסביר את דבריו, ובהקדים, שהרי היו ריבוי עניינים בבית המקדש, ומדוע הנס היה דווקא במנורה? אלא שכאשר מדברים על עניין רוחני ורוצים לתת עליו משל, רגילים להשתמש במונח "אור", מכיוון שהוא הדבר הכי מופשט מגשם העולם. ומזה מובן שהאור הגשמי הוא כלי לאור הרוחני. ולכן כאשר מתגלה אור השכינה (שהוא למעלה מהעולם), הוא מתלבש באור (הגשמי), ועל ידו נעשית הפעולה של הארת העולם באור השכינה באופן משמעותי יותר. ולכן הנס היה באור המנורה, כיוון שדווקא הוא הכלי לגלות שהשכינה שורה בישראל.

התשובה למלחמת היוונים

מלחמתם של היוונים לא הייתה מלחמה גשמית, אלא בעיקר מלחמה רוחנית. והיא: ליוונים לא הפריע שבני ישראל ימשיכו ללמוד תורה ולקיים מצוות; הפריע להם הקבלת עול של בני ישראל אל נותן התורה. וכמו שאומרים בועל הניסים "להשכיחם תורתך, ולהעבירם מחוקי רצונך" - שלא הפריע להם שבני ישראל לומדים תורה, כיוון שגם הם אהבו דברי חכמה, אלא הפריע להם שהם לומדים את תורת ה' שהיא למעלה מהשכל. וכן לא הפריע להם שיקיימו את מצוות התורה מכיוון שיש השכלות עמוקות שעומדות מאחורי כל מצווה, אלא הפריע להם שבני ישראל מקיימים את המצוות בביטול ובקבלת עול (ללא התייחסות להאם יש או אין טעם במצווה, אלא רק) מכיוון שזהו רצון ה'. כלומר, מלחמתם התבטאה בכך שהם לא רצו להכיר באלקות שלמעלה מהעולם, אלא רק במה שאפשר לתפוס באמצעות השכל (האנושי).

ולכן גם הנס היה דווקא בנרות המנורה: שהיה זה (א) נס - שהוא למעלה מגדרי הטבע, ו(ב) הוא היה קשור עם אור המנורה, שהיא כלי לגילוי האלקות שלמעלה מהבריאה, שלכן היא "עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל".

קביעת הזכרון לנס

הדלקת נרות חנוכה, זכר לנס פך השמן

ערך מורחב – הדלקת נרות חנוכה

חכמים שבאותו הדור קבעו את הזכרון לנס זה בהדלקת נרות חנוכה במשך שמונת הימים החל מכ"ה כסלו.

הגמרא אומרת במענה לשאלה "מאי חנוכה?" - "על איזה נס קבעו" את היום טוב - שהיה זה בהמשך לנס פך השמן, ולכן חכמים קבעו ועשו ימים אלו ל"ימים טובים בהלל והודאה".

ימי הלל

ישנה קושיא ידועה, מפני מה לא קבעו את היום טוב על המלחמה אלא (רק) על נס השמן, והרי לכאורה "עשו מהטפל עיקר"?

לפי הרמב"ם ישנה חלוקה בין קביעת ימים אלו כימי שמחה - שזה היה מפני הנצחון במלחמה, לבין קביעתם כימי הלל והודאה - שזה מפני נס השמן. והיינו, ששמחה שייכת בעניינים שקשורים לגוף, ולכן ימי השמחה נקבעו על נצחון המלחמה. אבל על הנצחון הרוחני - על הדלקת נרות המערכה, נקבעו ימי הלל.

עיקר החג

אפילו שהנצחון הגשמי הוא הקדמה וסיבה לנצחון הרוחני (מכיוון שללא המלחמה הגשמית לא היו יכולים לנצח במלחמה הרוחנית, ולא היה כלל נס הנרות), מכל מקום, כאשר ישנו כבר הנס הרוחני, הגשמי כלל איננו תופס מקום לעומתו. מכיוון שלעומת אור אלקי שלמעלה מגדר הבריאה, אין לשום דבר גשמי נתינת מקום.

ולכן בכל מקום שמדובר על נס פך השמן לא מוזכר כלל נצחון המלחמה (אם לא בדרך אגב וכהקדמה). וזוהי הסיבה שהטעם שמביאה הגמרא הוא רק נס הנרות, ולכן גם ב"הנרות הללו" לא מזכירים את נצחון המלחמה.

ולעומת זאת, כאשר מזכירים בתפילה על נצחון המלחמה ב"ועל הניסים", לא מזכירים מאומה אודות נס השמן, כיוון שאילו יזכירו אותו, לא יהיה אפשר להזכיר את הנס של המלחמה.

משמעות הנס ברוחניות

המלחמה

בחסידות מבואר כי קליפת יוון מהותה חכמה דקליפה. ומטרתם הייתה לטמאות את הקדושה שבחכמת התורה. ולכן עיקר רצונם היה לבטל את האמונה של היהודי ואת יסודות התורה שאינם מושתתים על שכל. ובעבודת ה' הפריע להם רגש הקבלת עול מלכות שמים, וכפי שמודגש גם בנוסח "ועל הניסים": שרצונם היה "להשכיחם תורתך, ולהעבירם מחוקי רצונך", שהפריע להם הביטול לה' שלמעלה משכל האדם.

טומאת השמנים בבית המקדש היה ביטוי לרצונם זה לעקור את האמונה והביטול שמעל השכל (וכמה נקודות בזה):

(א) הפריע להם דווקא הדלקת המנורה בשמן. "שמן" עניינו חכמה, והיוונים להיותם חכמה דקליפה התנגדו בעיקר לעניין השמן. (ב) אולם מסיבה זו אכן לא שפכו את השמנים, לפי שרצונם לא היה בביטול החכמה אדרבה להיותם בדרגת החכמה הכירו במעלת העמקות וההפלאה של חכמת התורה, אלא שרצונם היה שחכמת התורה תהיה כחמתם המיוסדת רק על שכל אנושי. (ג) ולכן גם ההפרעה נעשתה בצורה של טומאה. טומאה וטהרה הן חוקים שאינם מיוסדים על השכל, וכמו שכותב הרמב"ם ש"לא המת מטמא ולא המים מטהרין, אלא חוקה חקקתי, גזירה גזרתי, ואין לך רשות להרהר", ולכן הביטוי למלחמתם בחכמה דקדושה היה על ידי פגם בעניין שמעלה מהשכל ולא בענייני השכל שבתורה עצמה..

הנצחון

בכדי לנצח את היוונים היה דרוש לחשמונאים גילוי אלוקי וכח נעלה ביותר. טעם הדבר, היות וחכמת התורה מצד עצמה לא יכלה לעמוד נגדם שהרי בטומאתם הם הצליחו לטמאות את השמנים, כלומר, לפגום בקדושת התורה. את המשכה זו פעלו הלוחמים - חשמונאים - שעל ידי מסירות נפשם שלמעלה משכל התורה פעלו והמשיכו אור אלוקי נעלה בחכמה דקדושה שבכחה תתבטל ההשפעה והטומאה של חכמה דקליפה.

המשכה זו והתוצאה שעל ידה - ביטול חכמה דקליפה - מתבטאים בנס פך השמן ובשני השלבים שבו; א. מציאת הפך חתום בחותמו של הכהן גדול. ב. שהדליקו ממנו שמונה ימים.

והביאור:

א. "כד שמן חתום בחותמו של כהן גדול":

"פך שמן" רומז על החכמה אמנם היא בבחינה שהיא חתומה בחותם המוכיח כי אין בכוחם של היוונים לטמאות שמן זה היות והוא מפנימיות החכמה שעליה נאמר "שמן משחת קדש", שזוהי הדרגא של "קדש" שלמעלה (מחכמה) ומהעולם וסדר ההשתלשלות. ולכן לא רק שאין ליוונים אפשרות לשלוט בזה, אלא להיפך, שה"שמן משחת קודש" מנצח ומבטל את קליפת יוון לגמרי.

ולכן החותם היה חותם של כהן גדול, היות ודרגת הכהן גדול רומז על חסד עליון (שמעל החכמה) שבדיקנא דאריך אנפין, ושרשו נמשך ממוחא סתימאה שהוא פנימיות החכמה, שכנגד דרגה זו אין לחכמה דקליפה שליטה. ובעבודת ה' עניינו של הכהן גדול הוא שהוא ממשיך אהבת ה' שלמעלה מטעם ודעת. והיות המשכת האור מדרגה גבוהה זו היא באופן של מקיף לכן היא מבטלת את יניקת החיצונים.

עניין זה גם בא לביטוי בכהן גדול עצמו, ש"תפארתו וכבודו שיהי' יושב במקדש כל היום כו' ויהיה ביתו בירושלים (יראה שלם) ואינו זז משם". שעניינו של הכהן הגדול הוא נקודת היהדות שבאדם - היחידה שבנפש, שכנגדה אין לעומת זה, ולכן היא תמיד בשלימות, וממנה באה הביטול לה', עד כדי מסירות נפש, שהיא למעלה מטעם ודעת לגמרי.

והתעוררות זו (גם קודם שבא לידי נסיון), באה על ידי ההתקשרות בכהן הגדול (יחידה) שבכללות, שהוא ראש אלפי ישראל, כיוון שהוא יושב כל היום במקדש ואינו זז משלמות היראה, והוא נותן לכל אחד ואחד מהמתקשרים בו פך של שמן שממנו הוא יוכל להאיר את נר נשמתו אף שטמאו מתחלה את השמנים. וזה היה הנס - שמצאו וגילו את המסירות נפש שלמעלה מטעם ודעת על ידי החשמונאים - "כהניך הקדושים", ובכח זה הם ניצחו את היוונים.

ב. "הדליקו ממנו שמונה ימים"

שמונה רומז על הגילויים של ימות המשיח - גילוי פנימיות עתיק. כמו כן, הגילוי של שמן משחת קודש האיר בשמונה ימים הרומז על כל הכוחות, היינו שביטל את היניקה של קליפה בכל דרגה ודרגה.

לקריאה נוספת

• אדמו"ר האמצעי, שערי אורה שער החנוכה
• אדמו"ר הצמח צדק, דרך מצותיך מצוות נר חנוכה