ראש

הראש הוא האיבר הכללי שבאדם. לא זו בלבד שהוא למעלה מכל האיברים, ומנהיג אותם וממנו נמשכת חיותם, אלא שחיות כולם כלולה בו. בחינת הראש נמצאת בכל שלושת המימדים עולם, שנה ונפש (עש"ן): כפי שהיא בעולמות, כפי שהיא בזמן (שנה), וכפי שהיא בנפש (באדם).

באדם (נפש)

בגוף

הראש כלול ממוח וגולגולת. במוח שלוש אונות (הימנית, השמאלית והאחורית), וכן בגולגולת כמה חלקים (המצח הפנוי משערות, מקום השערות וכו').

חיות כל האיברים נמשכת מהמוח (שהוא המנהיג אותם ומורה ליד לנוע ולרגל ללכת, וכן בכולם), וחיות כולם כלולה בו. לכן כל מה שנעשה עם כל אחד מהאיברים בפרט - נרגש במוח.

בנשמה

שלושת ה"מוחין" דהנשמה הם חכמה, בינה ודעת, וה"גולגולת" היא בחינת ה"רצון"- עצם הנשמה שלמעלה מהתלבשות בגוף.

בעבודה

עניין ה"מוח" בעבודה הוא ההתבוננות בגדולת ה' המתגלה בבריאה (באלוקות המחיה את העולמות) בדביקות, בהעמקה ובהתקשרות גדולה.

ועניין ה"גולגולת" (דרגת ה"רצון", שמעל השכל.) הוא ההתבוננות

בעולמות (באלוקות)

בפרט ובכלל

בכל דרגה ועניין בחינת ה"ראש" שלה היא הדרגה הכוללת ומחיה כל מה שתחתיה. מלכות נקראת ראש כי ממנה התהוות כל העולמות, חכמה דאצילות נקראת ראש כי בה לבד שורה אוא"ס ב"ה והיא "ראשית ההשתלשלות", אריך אנפין נקרא ראש כי הוא "ראש ומקור לנאצלים", עתיק נקרא "ראש צורים", א"ק נקרא ראש, וכן אור הקו נקרא ראשתבנית:הערה, לדוגמא, המשך תרס"ו ש"פ ניצבים-וילך עמ' שמ"ו. שהרי כולל הכל.

שלושת הראשים הכלליים

שלושת ה"ראשי ראשים" הם אור קדמון אור צח ואור מצוחצח. מקור המושג בפרדס להרמ"ק (בשם רב האי גאון) שי"ג מידות הרחמים הן עשר ספירות וג' ראשי-ראשים.

מוסבר על זה בתורת החסידות, שה"ראשים" הם שורש עשר הספירות, ו"ראשי ראשים" הוא מקורן ושורשן הראשון (דהיינו, כתר-חכמה-בינה הגנוזות, שהם שורש האבות, ונקראים גם "עשר ספירות הגנוזות").

ובעבודה: כללות כל העבודה היא להמשיכם בגלוי בעולמות בי"ע ע"י עבודת הבירורים

בזמן (שנה)

ראש חודש

הבחינה הפרטית ביותר של "ראש" היא ראש חודש, שנקרא ראש חודש ולא תחילת החודש מכיון שכולל כל ימי החודש.

עניינו בעבודה' ראש חודש הוא מולד הלבנה, שאז היא נקודה בלבד – ביטול, ולכן זהו הזמן המוכשר לגלות כח הביטול שישנו בכל אחד מישראל.

הדבר נובע מכך שמצד אחד דומה ראש חודש לימות החול (שמותר במלאכה), אך מצד שני לשבת (שאינו בכלל ימי המעשה)

דמיונו לשבת הוא שאז מקבלת כנסת ישראל באופן ישיר מחכמתו, ולכן הוא שעת הכושר לישראל להתבוננות באמיתת מציאותו של הקב"ה, ועד שמצד ההתבוננות ירגיש את האלוקות וימנע עצמו כל היום מעשיית מלאכה.

מצד שני דומה הוא לימי המעשה, שהרי האור האלוקי יורד ומתלבש בבריאה (ולא "שובת" ומסתלק למקורו ושורשו- שאז מתגלה העונג העליון, והאדם אסור במלאכה.)

ראש השנה

ראש השנה נקרא ראש (ולא "תחילה") כי הוא חיות כללי על כל השנה, ואח"כ נתחלק לפרטים שהם י"ב חדשים, והיום הוא הפרט מכלל החדש (ומקבל ממנו חיותו). עניינו בעבודה הוא קבלת עול כללית (כדרך הראש, בו כלולים האיברים במקורם, ואינם ניכרים בפני עצמם.), "קבלו מלכותי ואחר כך קבלו גזרותי", דהיינו, לא קבלת עול פרטית (על תורה ומצוות) אלא כללית.

ארבעה ראשי שנים

ארבעת ראשי השנים שייכים זה לזה, וכל אחד מהם מהווה "ראש" לעניינו על כל השנה.

למלכים ולרגלים

עניינו של ראש השנה למלכים ולרגלים בעבודה הוא העמל והיגיעה בתורה, המצמיחים הצלחה שלא בערך ושמחה אמיתית.

"צמיחת" הנשמה באה ע"י שני עניינים: ביטול (רקבון) ושמחה (גידול). דבר זה מתבטא הן ב"רגלים" והן ב"מלכים".

למעשר בהמה

בעבודה, בהמה היא נפש הבהמית, וכשבשעת תפילת י"ח עולה בבחינת ביטול להכלל בנפש האלוקית נקראת מעשר בהמה. ונתינת הכח לנפש הבהמית לביטול זה היא מר"ח אלול, כי אז נפתחים י"ג מדות הרחמים ששורשן ממלכות דא"ק - בהמה רבה. וממנה הכח לנפש הבהמית להתבטל (להיות בבחינת "מעשר" בהמה).

לשנים לשמיטים ליובלות לנטיעה ולירקות

בשבת, שמיטה ויובל נפסקת עבודת הבירורים, והמלכות עולה מירידתה לבי"ע חזרה למקורה ושורשה. אלא שבשבת היא עולה מעלה מעלה עד שמתכללת במקורה הראשון באור אין סוף ברוך הוא, ואילו בשמיטה היא עולה למקורה בעולם האצילות אך לא למעלה מזה.

לאילן

אילן הוא עניין התענוג בלימוד התורה, המחדיר תענוג בכל שאר העניינים. מטעם זה הוא היחיד מבין ארבעת ראשי השנים שחל באמצע החודש (כשהלבנה במילואה) ולא בתחילתו (כשהיא בבחינת נקודה, ביטול) – כי ע"י התורה נמשך התענוג בכל השאר העניינים – ועד שאפילו קבלת העול היא בתענוג.