תענית

תענית היא יום בו מתענים ואין אוכלים ושותים. ישנם תעניות קבועות מן התורה ומדברי חז"ל; בנוסף לכך ישנם תעניות שהיחיד מקבל על עצמו על מנת לחזור בתשובה, ותעניות אלו מכפרות במקום קרבן, בימינו כשאין בית המקדש קיים.

תעניות קבועות

התעניות הקבועות הן:

• יום הכיפורים (י' בתשרי) - הצום היחיד מן התורה, והיחיד שיישאר גם בימות המשיח.

ארבעת הצומות שנקבעו על מאורעות החורבן:

• עשרה בטבת - ביום זה החל המצור על ירושלים.

• שבעה עשר בתמוז - ביום זה אירעו חמישה דברים: נשברו הלוחות, הובקעה העיר ירושלים, בוטל התמיד, שרף אפוסטמוס את התורה והועמד צלם בהיכל.

• תשעה באב - ביום זה אירעו חמישה דברים: נגזרה הגזירה על דור המדבר שלא יכנסו לארץ, נחרב בית המקדש הראשון והשני, נחרש בית המקדש ונחרבה ביתר.

• צום גדליה (ג' בתשרי) - נהרג גדליה בן אחיקם והתפזרה שארית הפליטה.

בנוסף לכך:

• תענית אסתר בי"ג באדר - שאינה כלולה בארבעת הצומות, כיון שאינה שייכת למאורעות החורבן - לזכר התענית של יהודי שושן בזמן גזירת המן.

• תענית בכורות בערב פסח - הבכורים מתענים לזכר הנס שנעשה להם שניצלו ממכת בכורות במצרים. המנהג הוא לשמוע סיום מסכת ולאכול בהמשך לו סעודת מצוה במקום התענית.

תעניות תשובה

באגרת התשובה מבאר אדמו"ר הזקן כי כיום, כשאין בית המקדש קיים, התענית היא תחליף לקרבן כדי לכפר על החטא. הוא מביא מהאריז"ל שגילה את מספר הצומות לכפרה על כמה עונות וחטאים. לדוגמא: על הכעס - קנ"א תעניות, על איסור דרבנן כמו סתם יינם - ע"ג תעניות, על ביטול מצוות עשה דרבנן כמו תפלה - ס"א תעניות.

רבינו מבאר בפרק זה מה היא תכליתם של התעניות, ולמה לא די בחרטה וקבלה על העתיד כדי לשוב בתשובה. רבינו הזקן מבאר כי בכל עבירה ועבירה, יש מלבד עצם החטא, שעליו יש עונש אשר מבוטל לאלתר כששב בתשובה, גם כן ריחוק מהרצון העליון, אשר נעשה בכך שהאדם בחר לעבור על הרצון העליון. ופגם זה הוא פגם בנפש, שאינו מתבטל לאלתר, ונדרשת עבודה עמוקה יותר בכדי לתקנה וליחד את רצון האדם עם הרצון העליון. ענין זה נעשה על ידי התענית.

אדמו"ר הזקן קובע בספר התניא שבימינו אלה הגופים חלשים ועדיף לפדות את התעניות (שאינם מד' הצומות אותם תקנו חז"ל) בצדקה, וכמו שכתוב "וחטאך בצדקה פרוק". את תעניות התשובה הוא מציע לערוך רק בחצאי ימים בימי החורף, כך ששני חצאי ימים נחשבים כיום אחד.

דעתו של הרבי היא כי בדורנו אין שום מקום לתעניות תשובה המחלישות את הגוף, וברבות מאגרותיו כותב ליהודים שלא לערוך תעניות.

מהותה של התענית

בימי התעניות נוהג הרבי לומר דברי כיבושין המכילים בדרך כלל, דברי סנגוריה על עם ישראל. בשיחותיו אלה מזכיר פעמים רבות את דברי אדמו"ר הזקן, שמדייק מתוכחת הנביא ישעיה: "הלזה תקרא צום ויום רצון לה'" - "מכלל שהצום הנרצה הוא יום רצון". ביום זה ניתן כח מיוחד לעשיית תשובה. כך גם מדייק הרבי שדברי הכיבושין אינם תוכחה ח"ו, אלא מלשון "יכבוש עוונותינו".

לעתיד לבוא, יתבטלו התעניות ויהפכו לימים טובים וימי ששון ושמחה, כנאמר בנביא "כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים". הרבי מבאר באריכות שזוהי מהותה ומטרתה של התענית מלכתחילה - להביא לידי עשיית תשובה וממילא ביטול התענית והפיכתה לשמחה; ולכן נבואה זו הובאה כפסק להלכה כיום, על מנת שבעשיית התשובה שלנו בימי התענית נרגיש שזוהי הכנה להפיכת התענית לשמחה בימות המשיח.

תענית דיבור

חסיד אחד בא אל אדמו"ר המהר"ש ליחידות והתאונן שהוא בעל תחבולות, כל דבר הוא "לוקח" בערמומיות. אמר לו המהר"ש שעליו לצום שש מאות תעניות, והחסיד נשאר תמה מאוד. אמר לו המהר"ש: מה אתה חושב, שצום נקרא שלא לאכול מנץ החמה עד השקיעה?, זה נקרא לרזות. תענית היא עבודה. חשוב כל יום חמשה עשר רגעים זה אודות עצמך, בלום פיך מלדבר, אין הכוונה למחשבת דא"ח, אלא פשוט לחשוב אודות עצמך.