משה זכות

רבי משה זכות (המכונה הרמ"ז) היה רב בווינציא, מבכירי פרשני הזוהר הקדוש, ביאורו מוזכר בספרי רבותינו מאות פעמים. חיבר ספרים רבים בנגלה ובנסתר.

נולד באמשטרדם לאביו רבי שלמה הלוי אב"ד איזמיר, היה ידוע בבקיאותו המרובה בנגלה ובנסתר כאשר ידע את כל הש"ס בעל פה, וחיבר חיבורים רבים על הירושלמי, הזוהר הקדוש, ועוד. נפטר ביום ב' דסוכות שנת תנ"ח.

אחד מתלמידיו, היה רבי אברהם רוויגו, שמתורתו נכתב הספר אשל אברהם, המוזכר אף הוא בכתבי רבותינו נשיאינו.

אזכורים בספרי רבותינו נשיאנו

אדמו"ר הזקן

ארז

הרמ"ז כותב בפירוש הזהר פ' תרומה "גבי אילנין נטיעין דעקר לון קב"ה ושתיל לון באתר אחרא ואלין אקרון ארזי לבנון" כלומר אילנות ארז שעקרם הקב"ה ממקום אחד ונטען במקום אחר, ופירש הרמ"ז שהם ו"ק דזעיר אנפין שנעקרו בעולם התהו ונפלו בעולם הבריאה ואח"כ נטעו ונשתלו בעולם התיקון וכן פירש בספר עמק המלך. ומכיון שכך, נמצא שגם הניצוצות שבשבירת הכלים נקראים גם כן בשם זה. וזה כוונת חז"ל במאמרם "לעולם יהא אדם רך כקנה ולא קשה כארז", כי בעולם התהו מחמת תוקף ותגבורת המדות לא היה התכללות מדה אחת מהיפוכה, אשר דבר זה הוא תכונותיו של אדם שהוא "קשה כארז" ועומד על תכונותיו בכל התוקף, משא"כ בתיקון שנתקנו להיות בבחי' קוין והתכללות שאדם כזה הוא "רך כקנה".

וזהו ענין השלכת עץ ארז ואזוב לתוך שריפת הפרה, כי האזוב הוא ההשפלה ונמיכת רוח והביטול, וכן תולעת מורה על ענין זה כמו שכתוב ואנכי תולעת ולא איש, ומחברים הארז עם האזוב בשני תולעת ומשליך לתוך שרפת הפרה דהיינו להיות בירור המדות דתהו שהם קשה כארז על ידי המשכת הביטול.

החילוק בין עתיקא קדישא לעתיק יומין

בכתבי האר"י יש כמה הבחנות בין שני השמות עתיקא קדישא ועתיק יומין. לפי הבחנה אחת, שם עתיקא קדישא הוא שם כולל להארת הכתר דעולם הנקודים, שלאחר השבירה והתיקון נתחלק לתלת רישין העליונים של עולם האצילות, הנכללים מעתיק יומין ומספירת הכתר והחכמה של אריך אנפין, ולפי הבחנה אחרת - של הרמ"ז - עתיקא קדישא הוא כינוי לעצמות אור אין סוף שמתפשט בתוך התלת רישין.

בליקוטי תורה מוכיח אדמו"ר הזקן כפי שיטת הרמ"ז, ומפרש בכך את מאמר חז"ל קדושתי למעלה מקדושתכם, שהכוונה לעתיקא קדישא שהוא האור הפנימי המאיר בעתיק יומין.

אדמו"ר הצמח צדק

האדמו"ר הצמח צדק מביא את דברי הרמ"ז: "כל העולמות שבתוך החלל בג' עולמות שכנגדם נאמר קדוש קדוש קדוש, וענין ג' עולמות: הא' הוא עולם האין סוף, ב' עולם האצילות, וג' בי"ע. ושכנגדם יש לאדם ג' עולמות עולם הזה וגן עדן התחתון וגעה"ע" .

כלומר, שהקדושה היא על שלוש בחינות אלו הנעלות מהשגתם של השרפים. אך קדושה זו גם חודרת למטה: "ואמנם קדוש בוי"ו מורה גם כן על המשכה, והוא המשכה מבחינת סוכ"ע בממלא כל עלמין. וג"פ קדוש הם ג' מיני המשכות לג' עולמות בי"ע" . המשכה זו היא כנגד אור הממלא, אור הסובב והתחברותם יחד. וכך הם משפיעים על עולמות בי"ע.

הרבי

ענינו של משיח

חידושו ומעלתו של משיח הוא דבר אחד עם עצם מהותו - מעלותיו אינם נוספים על עצם מציאותו אלא הם בו עצמו. ועל דרך מלכותו שתהיה באופן נעלה ביותר אין זה שעל ידי ביטול העם והנהגתו שלו נוצרת בזה מלכותו אלא שהוא 'מלך בעצם' - רוממותו היא עצמית ואינה תלויה ונגרמת על ידי הפעולות.

הסיבה לכך היא: משום שכל מעלותיו נובעים מנשמתו שהיא דרגת היחידה כמבואר בפירוש הרמ"ז ולכן גם המלכות שלו היא 'תוצאה' מנשמתו שהיא בדרגת היחידה שעניינה היא לא שהיא מרוממת עצמה מעל כל הדרגות, אלא שהיא 'מובדלת בעצם' משאר הדרגות ומלכתחילה עצם מהותה מובדלת מהם ואינה בגדרם כלל. ולכן גם מלכותו הוא בעצם מהותו שהוא מרומם ומנושא בעצם מכל העם כולו.

ולכן במלכותו המתגלה על ידי פעולותיו לא מתגלה עומק מלכותו (שבזה מתגלה רק המלכות שמצד הפעולות) ודווקא בזה ש'יעמוד מלך' - לפני הפעולות, מתגלה עצם המלכות. ועל ידי התגלות זו שאר פעולותיו שאחרי זה עניינם להמשיך עניין זה בעולם..

אבן השתיה

עניינה של אבן השתיה הוא ספירת המלכות (ובפרטיות במלכות גופא עניינה הוא יסוד שבמלכות) וזה הוא הביאור בדברי הילקוט "נטל הקב"ה אבן השתיה ואמר ליוסף אם תגע בה (באשת פוטיפר) הרי משליכו ומחריב את העולם" שעניינו של יוסף הוא יסוד והמלכות היא בת זוגו של ספירת היסוד.