מערכת העיכול

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
(הופנה מהדף המסס)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
איברי גוף האדם
מושגים כלליים
ראשפניםנשימהדםגידיםורידי הדםעורקיםעצביםבשרעצמותעורשערות הראש והזקן
איברי הראש
גולגולתמצחמוחקרום שעל המוחאויר שבין המוח לגלגולתקרום שעל האוירשערות הראש והזקןזקןעינייםעפעפייםאוזנייםאףפהשפתייםלשוןחיךשינייםצואר - (קנה, ושט וורידים)עורףלחייםסנטר
איברי הגוף
בית החזהבית השחיבטןטבוראגןלבריאותכליותכיס המרהכבדקיבהאיברי הפסולתאיברי ההולדהסיומא דגופאיסוד דנוקבא
גפיים
כתפייםידייםרגלייםעקבאצבעותציפורניים
ראו גם
אשר יצרבריאות ורפואהאדם - מין המדבר (תבנית)

מערכת העיכול היא מכלול של איברים בגוף האדם אשר תפקידם לעכל את המזון, לברור מתוכו את החלקים הנצרכים לתזונת הגוף, ולהוציא מחוץ לגוף את שאריות הפסולת.

המערכת בנויה כמין צינור ארוך בעל מקטעים רבים, כאשר הפתח העליון של הצינור הוא בלוע הפה, והפתח התחתון הוא בחלחולת ופי הטבעת. לפעולת מערכת העיכול שייכים גם איברים נוספים שאינם חלק מה'צינור' שתפקידם להפריש חומרים חומציים שונים המשתתפים בתהליך העיכול, דוגמת הכבד, כיס המרה והלבלב.

האורך הממוצע של מערכת העיכול אצל אדם בוגר הוא כ־9 מטר.

האיברים הפועלים במערכת העיכול[עריכה | עריכת קוד מקור]

בלשון התורה אין הבחנה חד משמעית לפרטי האיברים במערכת העיכול, אך בדברי חז"ל כבר מופיע הפירוט בארמית: ”מִפּוּמָא לְוֶשְׁטָא, מִוֶּשְׁטָא לְאִיסְטוּמְכָא, מֵאִיסְטוּמְכָא לְהַמְסֵיסָא, מֵהַמְסֵיסָא לְבֵית כַּסְיָא, מִבֵּית כַּסְיָא לִכְרֵסָא, מִכְּרֵסָא לְבֵי מְעַיָּה, מִבֵּי מְעַיָּה לִכְרוֹכֶת קְטִינָא, וּמִכְרוֹכֶת קְטִינָא לִכְרוֹכֶת עָבְיָא, וּמִכְרוּכַת עָבְיָא לְסַנְיָא דִיבֵי, וּמִסַנְיָא דִיבֵי לִפְטֶטְרָכָה, וּמִפְּטֶטְרָכָא לְבָרָא[1].

לקמן החלוקה לאיברים בשמות הנהוגים כיום והתפקיד של כל אחד מהחלקים במערכת העיכול:

  • ושט – מהלוע יורד המזון אל הקיבה באמצעות קנה הושט.
  • סרעפת - קרום המפריד בין חלל החזה ואברי הנשימה לבין חלל הבטן, דרך פתח בתוכו מתחבר צינור הושט עם פתח הקיבה[2].
  • קיבה (איצטומכא) – אגירת המזון הנאכל והתחלת פירוקו באמצעות הסביבה החומצית המופרשת לתוכה[3].
  • המעיים - פירוק סופי של המזון ותהליך הספיגה של הגוף של החומרים הנצרכים מתוך המזון. אורך המעיים בממוצע הוא כ-6.5 מטר וקוטר הצינור הוא כ-3 ס"מ.
  • איברי הפסולת - הכרכשת, המעי הגס, והחלחולת, סופגים את שאריות הנוזלים ומהווים כר להתרבותם של חיידקים מועילים לגוף, ובסיום התהליך יוצאות הפרשות הצואה באמצעות החלחולת הכולל שרירים סוגרים המאפשרים לאדם לקבוע מתי יעשה את צרכיו, והפסולת מופרשת לבסוף באמצעות פי הטבעת.

(לצד מערכת העיכול, פועלים הכבד, המרה והלבלב שמפרישים חומרים שונים המסייעים בתהליך עיכול המזון).

אצל עופות שאינם יכולים ללעוס את המזון, הם בולעים אותו בשלימותו והוא שוהה בזפק להשריה קצרה, ולאחר מכן עובר אל הקיבה הקרויה אצלו בשם 'קורקבן', כיון שבשונה מהקיבה אצל בני אדם, קיבת השרירים הזו גם טוחנת בעצמה את המזון.

במבט תורני[עריכה | עריכת קוד מקור]

האברים הפנימיים האחראים על העיכול קרויים בלשון התורה בשמות שונים כגון 'בני מעיים', 'כרס', 'קיבה'[4] ו'קרביים'[5].

לתהליך העיכול יש השלכות הלכתיות, כגון בנוגע לשיעור הזמן שעדיין ניתן לברך אחרי האכילה[6], וכן לזמן שצריך להמתין בין אכילת בשר וחלב[7].

פרטים רבים הנוגעים למערכת העיכול נידונים בהלכה בהקשר לשחיטת בעלי חיים, באם מוצאים מומים באיברים אלו, ואלו חלקים מתוכם ניתן להכשיר לאכילה וכיצד.

בהלכה מופיע שאדם צריך להיפנות מנקביו קודם התפילה[8], ואף לא להתפלל עם קיבה מלאה, על יסוד מה שלומדים מהפסוק "וכל קרבי את שם קדשו"[9].

בתורת החסידות[עריכה | עריכת קוד מקור]

איברי העיכול בכלל, והקיבה בפרט, מהווים משל בחסידות לבירור הנעשה בעולמות בין האור האלוקי והחיות הנעלית המעורבת עם האורות והחיות הפחותה יותר, ועד לפסולת הנדחית לגמרי.

ברוחניות, התורה והמצוות הם ה'לחם' והמזון האלוקי[10], ובני ישראל הם ה'קיבה', אלו שמבררים את ה'מזון' ו'מפרנסים' את האדם העליון[11].

כפי שבגוף האדם הקיבה מפרידה את הפסולת מהאוכל, והחיות המעולה והמזוככת ביותר נמשכת לאיברים העדינים, והחיות הגרועה יותר נמשכת לאיברים הגסים יותר, כך גם ברוחניות החיות המעולה יותר מתבררת ועולה בבחינת פנימיות ונעשית מזון לנשמות בגן עדן וכדומה, והפסולת יורדת למטה לבי"ע למלאכים וכיוצא בזה, ועד שמזה מגיעים התענוגים הגשמיים שהם ה'פסולת' הרוחנית[12].

כפי שבגשמיות יש את הקרביים העליונים (הקיבה, המסס, בית הכוסות) שתפקידם לברר, והקרביים התחתונים שתפקידם רק להוציא את הפסולת, כך ברוחניות, נשמות ישראל הם הפועלות את הבירור, ואילו המלאכים הם רק בבחינת 'קרביים התחתונים', שדרכם יוצאת הפסולת ונעשים כל עניני עולם הזה[13].

היבט נוסף שמבואר בחסידות הוא בכיוון ההפוך, שהיות ובירור המאכלים הוא ביטוי לבירור ניצוצות הקדושה, שכל נפילתם לעולם בשבירת הכלים הוא בגלל ריבוי האורות ומיעוט הכלים, לצורך פעולת העיכול צריכה הקיבה שהיא ה'כלי' שמקבל את המאכלי להתרחב, ואילו המאכלים שהם האורות, צריכים דווקא להצטמצמם ולהיחתך דק, כדי שהכלים יהיו בהתאם לאורות[14].

התוכן הרוחני של הוצאת הפסולת רמוז גם בשמות בלשון הקודש, ש'צואה' הוא בגימטריא ק"ב, מה שמתאים עם בחינת ק"ב ניצוצין דתהו שאינם יכולים להיתקן, ונדחים לחוץ ל'בית הכסא' שהוא בגימטריא של המלך הראשון ממלכי אדום, 'בלע בן בעור (מהעיר) דנהבה', שבהיותו הראשון - כולל את כל המלכים דתהו[15], וכן מקום הפסולת שהוא 'בית הכסא' הוא הלעומת זה של 'בית א-להים'[14].

כמו שבגוף האדם, מהפסולת ניתן להבחין על איכות המאכלים והמזון שהתעכל, כך גם ברוחניות, באמצעות ההתבוננות בחיצוניות השפע והפסולת שיורדת לעולם, בריבוי התענוגים הגשמיים ואיכותם שאינם אלא בחינת פסולת וצואה ביחס לחיות והתענוג האלוקי, אפשר להבין את עוצם וגודל העילוי בעולמות העליונים[16].

בעבודת השם, עיקר הפעולה של הקיבה היא עבודתם של בעלי העסקים ו'תמכין דאורייתא', כי דווקא הם אלו שפועלים את הבירור של עניני העולם[17].

לקריאה נוספת[עריכה | עריכת קוד מקור]

  1. ספר הליקוטים דא"ח צמח צדק אות ק', ערך קיבה, קרביים, עמוד ע

הערות שוליים

  1. ויקרא רבה, פרשה ג, סימן ד.
  2. כדי שהמזון יתעכל כראוי, צריכה להיות 'מחיצה' (הסרעפת) שמבדילה בין איברי הנשימה לאיברי העיכול, וההבדלה הזו היא זו שנותנת את הכח לקיבה עצמה להבדיל ולהפריד בין האוכל והפסולת, ולכן בעת השינה דווקא שמסתלקת החיות מהאיברים העליונים, כח העיכול שבקיבה גדול יותר (אור התורה ואתחנן קמו).
  3. הנפח של שק הקיבה משתנה לפי הצורך: כשהוא ריק הוא מכיל כ-50 מ"ל בלבד, ויכול להגיע עד לליטר וחצי.
  4. הזרוע והלחיים והקיבה".
  5. "ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו" (תהלים קד, א), "ראשו על כרעיו ועל קרבו" (שמות יב, ט), משנה תמיד ד, ב: "והקרביים מדיחין אותן שלשה פעמים במיעוטה".
  6. ברכות ח, ז: "עד אימתי הוא מברך עד כדי שיתעכל המזון שבמעיו", והוא משעה שהתחיל להיות רעב. ובאכילה מועטת השיעור כדי הילוך ד' מילין דהיינו 72 דקות (מג"א אורח חיים קפד, ה סק"ט).
  7. לאחר אכילת בשר צריך להמתין שש שעות היות וזמן העיכול שלו ממושך יותר, ואילו לאחר אכילת חלב שמתעכל מהר יותר, צריך להמתין שעה אחת בלבד למנהגנו, אך במאכלי חלב שזמן העיכול שלהם ארוך יותר כגון גבינות קשות וכיוצא בזה, יש להמתין שש שעות כמו לאחר אכילת בשר.
  8. ברכות טו, א. וסמכו דבריהם על הפסוק בעמוס ד, יב: "הִכּוֹן לִקְרַאת אֱ-לֹוהֶיךָ יִשְׂרָאֵל", קהלת ד, יז: "שְׁמֹר רַגְלְךָ כַּאֲשֶׁר תֵּלֵךְ אֶל בֵּית הָאֱ-לֹוהִים".
  9. אור התורה תהלים שפג (וראה בתורה אור סוף דיבור המתחיל 'בשלח פרעה' בביאור מאמר חז"ל הרוצה לקבל עליו עול מלכות שמים שלימה יפנה ויטול ידיו).
  10. כמו שכתוב על התורה 'לכו לחמו בלחמי', משלי ט, ה.
  11. שלכן נקראים כנסת ישראל בשם רעיתי, מלשון רועה ומפרנסת, שבני ישראל זנים ומפרנסים כביכול את אביהם שבשמים.
  12. דרך מצוותיך עמוד ר. אור התורה ואתחנן קמו.
  13. אור התורה תהלים שפג.
  14. 14.0 14.1 לקוטי לוי יצחק חלק ג' עמוד י'.
  15. ובפרטיות, שמו הפרטי בלע, הוא גם בגימטריא 'צואה'.
  16. דרך מצוותיך שם עמוד ר.
  17. אור התורה משלי תקנא. תהלים שפג.