פטרבורג

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
(הופנה מהדף פעטערבורג)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: הערך זקוק לפתיחת פסקאות חדשות בקשר לפעילות החב"דית בפטרבורג כיום. יש להפנות לערכים מורחבים שיווצרו, קישורים פנימיים ועריכה כללית.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
כריכת הספר תולדות חב"ד בפטרבורג מאת הרב שניאור זלמן ברגר
הרב מענדל פבזנר, שליח הרבי ורבה הראשי של פטרבורג

פטרבורג היא העיר השנייה בגודלה ברוסיה. העיר שוכנת בצפון-מערב רוסיה על שפת הים הבלטי בשפך נהר נייבה. פטרבורג מהווה מרכז תרבותי אירופאי חשוב, בעלת מעמד מרכזי בשל הנמל המפותח המהווה חלון למסחר עם אירופה המערבית.

היסטוריית חב"ד קשורה בעיר זו והיא מהערים היחידות בעולם בה גרים חסידי חב"ד מתקופת אדמו"ר הזקן ועד ימינו. ששה מרבותינו נשיאנו נאסרו בה, אחרים ביקרו בה, אדמו"ר הריי"צ והרבי התגוררו תקופה בעיר, וכיום אימפריית השליחות פורחת בה. פטרבורג היא העיר היחידה בעולם בה ששה רבותינו נשיאינו היו בה.

שם העיר[עריכה | עריכת קוד מקור]

העיר נוסדה לפני כשלוש-מאות שנים על ידי הצאר פטר הגדול, ושימשה כעיר הבירה של רוסיה משנת תע"ב. העיר חדלה מלהיות עיר הבירה לאחר המהפכה הקומוניסטית בשנת תרע"ח, כאשר הבירה עברה למוסקבה.

כשנוסדה, נקראה פטרבורג על ידי הצאר פטר על שם פטרוס, אישיות חשובה בעולם הנוצרי. בשנת תרע"ד שונה שמה לפטרוגרד ובשנת תרפ"ד, שונה שמה ללנינגרד, על שם המהפכן הקומוניסטי ולדימיר לנין. עם קריסת ברית המועצות הוחזר לעיר שמה המקורי - פטרבורג.

קריאת שמה של העיר על שם 'פטר', הוא מלשון 'טרף', שמורה על תוקף הלעומת זה, והיא המנגדת לירושלים, עיר הבירה של צד הקדושה[1].

הרבי התייחס לשינוי שם העיר לאחר נפילת השלטון הקומוניסטי, כסימן וכחלק של מהלך התממשות סימני הגאולה והתחלתה, שמתבטאת בין השאר בשינוי יחסה של רוסיה ליהדות. שינוי השם מהוה דוגמא לשינוי שחל ברוסיה[2].

מאסר אדמו"ר הזקן[עריכה | עריכת קוד מקור]

בשנת תקנ"ט (1798) הלשינו המתנגדים על אדמו"ר הזקן שהוא אוסף כסף לטובת השלטון הטורקי ששלט אז בארץ, במטרה להפיל את הממשל הרוסי. מטרת אסיפת הכספים הייתה לחיזוק החסידים שבארץ. ביום כ"ד בתשרי אסר שלטון הצאר את אדמו"ר הזקן והוא נידון למוות כמורד במלכות. חמישים ושלושה יום ישב אדמו"ר הזקן במאסר במבצר הפטרופבלי שבפטרבורג, כאשר לבסוף הצליח להוכיח את חפותו. ביום שלישי י"ט בכסלו תקנ"ט לפנות ערב, שוחרר. בזמן שבאו לבשרו על שיחרורו אחז בתהלים בפסוק "פדה בשלום נפשי".

יום צאתו לחירות, י"ט בכסלו, הפך ל"חג הגאולה" בקרב חסידי חב"ד והוא נחוג עד היום.

"לפני פטרבורג" "אחרי פטרבורג"[עריכה | עריכת קוד מקור]

לאחר צאתו ממאסר החל אדמו"ר הזקן לומר חסידות בשפע רב יותר מכפי שהיה לפני המאסר. מפליא כי דרך אמירת החסידות לפני המאסר וזו שלאחריה, מתאפיינת - בהשגחה פרטית - במושג שטבעו רבותינו נשיאנו "לפני פטרבורג" ו"אחרי פטרבורג".

השינוי שלפני פטרבורג ואחריו, הגיע לידי ביטוי גם בהתגלות השמיימית הנפלאה לה היה זוכה אדמו"ר הזקן לראות את הבעש"ט והמגיד ממעזריטש, כפי שסיפר אדמו"ר המהר"ש לבנו אדמו"ר הרש"ב. תמיד היה אדמו"ר הזקן רואה את רבו המגיד בכל עת שרצה, בהקיץ ולא בחלום, והיה שואל אותו כל ספקותיו, בעוד שאת הבעש"ט ראה רק בחלום ובימי שבת ומועד בלבד, ואף זו, לא בכל עת שרצה - ואילו לאחר פטרבורג התגלה אליו בכל עת שרצה, ובהקיץ.

לאחר שחרורו חזר אדמו"ר הזקן לביתו, אולם שנתיים לאחר מכן בכ"ד בתשרי שנת תקס"א נאסר אדמו"ר הזקן בשנית, אך בתנאים טובים יותר. עם זאת כתב האישום היה חמור יותר. ממאסר זה שוחרר ביום כ"ז בכסלו (נר שלישי של חנוכה) לגירסה אחת. לגירסה אחרת היה זה ביום כ"ט בכסלו (נר חמישי של חנוכה)[3].

לאחר שחרורו הוסיף ונשאר בעיר עוד שבעה חודשים נוספים, בהם פעל בענייני הכלל.

קהילת חב"ד בפטרבורג[עריכה | עריכת קוד מקור]

בזמן מאסרו של אדמו"ר הזקן גר בפטרבורג חסיד אחד - ר' מרדכי מליעפלי, אך במשך השנים התפתחה הקהילה והגיעה לשיאה לאחר שאדמו"ר הריי"צ עבר להתגורר בה. עיר זו היא מן הבודדות שכל רבותינו נשיאנו ביקרו בה (למעט אדמו"ר האמצעי), וכך הפכה פטרבורג לעיר השזורה בתולדות דברי ימי החסידים, ומופיעה לא מעט בסיפורי החסידים לדורותיהם.

בתקופת אדמו"ר הזקן - תקופת תחום המושב - חל איסור על יהודים להתגורר בעיר הבירה פטרבורג. אחד מחשובי החסידים, הרב מרדכי מליעפלי, נשא רשיון לשהות בפטרבורג, וזאת בשל מסחרו בעיר שנמשך על פני תקופות ממושכות. בתקופת המאסר שהה בפטרבורג וסייע לאדמו"ר הזקן בדרכים שעמדו בפניו - בעיקר בהכנת מזון כשר ושילוחו לתא הכלא באמצעות שר בית הסוהר. הנוכחות החב"דית בפטרבורג, החלה כבר בימי אדמו"ר הזקן בחיי המגיד ממעזריטש, בשנת תקל"ב, כתוצאה מכיבוש רוסיה הלבנה על ידי רוסיה. בעקבות זאת מינה אדמו"ר הזקן שנים-עשר חסידים כדי שיפעלו בקרב נסיכים ופקידי מימשל. כיוון שפטרבורג הייתה בתחום האסור למגורי יהודים, הרי חסידים אלו שהיו סוחרים, נזדמנו תכופות לעיר לרגל מסחרם, וכך הצליחו לפעול רבות למען עם ישראל בהכוונת אדמו"ר הזקן. לראש הועד מונה החסיד ר' אברהם יעקב צורף ממינסק.

כאשר התרחשו גזירות על היהודים בשנת תקנ"ד, שוגרו שלוחים נוספים לפעול בפטרבורג, ובהם החסידים הנודעים הרב משה מייזליש והרב משה וילנקער.

בפטרבורג היו האדמו"רים עוסקים בענייני הכלל, משתתפים באסיפות השונות, נפגשים עם רבנים ואישי ממשל בכירים, וזאת כדי להיטיב לכלל ישראל.

אדמו"ר האמצעי[עריכה | עריכת קוד מקור]

ששה מתוך שבעת אדמו"רי חב"ד שהו בעיר, אולם אין כל מקור לכך שאדמו"ר האמצעי שהה בעיר.

ועידת הרבנים תר"ג[עריכה | עריכת קוד מקור]

ערך מורחב – ועידת הרבנים תר"ג

בשנת תר"ג נערכה ועידת רבנים חשובה בפטרבורג, בה נטלו חלק מנהיגים יהודיים ובהם אדמו"ר הצמח צדק. במהלך ועידה זו נערכו דיונים אינטנסיביים לסיכול מזימות המשכילים, ואדמו"ר הצמח צדק עשה רבות בנושא יחד עם גדולי הדור.

אדמו"ר המהר"ש[עריכה | עריכת קוד מקור]

בעת שפרצו פוגרומים הידועים "קייב-ניעז'ין" בשנת תר"מ, אדמו"ר המהר"ש נסע לפטרבורג ונפגש עם שר הפנים. הרבי דיבר אל השר בתקיפות רבה, ובשל כך ישב במעצר-בית בבית המלון סרפינסקי שבשדרות זבלקנסקי.

תקופת אדמו"ר הרש"ב[עריכה | עריכת קוד מקור]

אדמו"ר הרש"ב בימי נשיאותו ביקר בפטרבורג באופן תדיר, ותמיד היה זה לצרכי הכלל. אחת הועידות החשובות שהתקיימה בפטרבורג בהשתתפות הרש"ב, הייתה ועידת הרבנים עת"ר בהשתתפות עשרות מגדולי רבני רוסיה.

בחודש שבט תרע"ז, פרצה מהפכת פברואר ברוסיה. ממשלת הצאר שישבה בפטרוגרד, כפי שנקראה אז, הופלה, ומיד הוקמה ממשלה זמנית דמוקרטית בראשות אלכסנדר קרנסקי. בזמן המהפכה שהו הרבי הרש"ב ובנו אדמו"ר הריי"צ בעיר בנוגע לענייני הכלל. ממשלה זו לא החזיקה זמן רב, וביום כ"ב חשוון תרע"ח החלה המהפכה הקומוניסטית. עם פרוץ המהפכה היה הרבי הרש"ב בדרך לפטרוגרד, ובגינה לא הגיע אל העיר, ושב לביתו.

עם פרוץ המהפכה חדלה העיר להיות בירתה של רוסיה, ומאז ועד עצם היום הזה, מוסקבה היא בירתה של רוסיה. בעקבות המהפכה שונה שמה של העיר מפטרבורג (על שם מייסדה הצאר פטר הגדול) ללנינגרד (על שם מחולל המהפכה לנין).

מלחמת האזרחים הסתיימה שלוש שנים לאחר מכן, כאשר הקומוניסטים השתלטו על רוסיה, ובמקביל החלו בדיכוי היהדות. באותה תקופה, בלנינגרד כבר התגוררה קהילת ליובאוויטשית נכבדה ומרשימה.

מבצרה של חסידות חב"ד[עריכה | עריכת קוד מקור]

כאמור, במשך שנים ארוכות הייתה פטרבורג מחוץ לתחום המושב, ונאסר על יהודים להתגורר בשטחה, מלבד בודדים שקיבלו רשיון מיוחד - בדרך כלל היו אלו סוחרים עשירים או בעלי מקצוע שהיו נדרשים בעיר. בין הסוחרים שהורשו להתגורר בפטרבורג, היו כמה מחשובי חסידי חב"ד. מרשימות אדמו"ר הריי"צ מביקורו בעיר בשנת תרס"ב, מוזכרים כמה חסידים תושבי העיר, בהם הגבירים הידועים הרב שמואל מיכל טריינין והרב מנחם מאניש מונסזון שפעלו גדולות ונצורות בשליחות רבותינו נשיאינו.

קהילת חב"ד בלנינגרד-פטרבורג הפכה עם השנים למבצרה המרכזי של חסידות חב"ד, לאחר שאדמו"ר הריי"צ הגיע להתגורר בה בשלהי חודש אייר תרפ"ד. הרבי הגיע לעיר עם אחת מבנותיו, כשהוא מותיר בינתיים את שאר בני משפחתו ברוסטוב. הוא עצמו התגורר תחילה באחד המלונות הגדולים בעיר.

רבים מהחסידים התגוררו בלנינגרד או בערים הסמוכות אליה יותר, ומה גדולה הייתה שמחתם לנוכח ההעתקה. בשבועיים הראשונים מאז הגיע לעיר, הגיעו המוני חסידים לראות את הרבי, אך בשל החשש מהשלטונות, ביקש הרבי להימנע מלהגיע אליו ככל האפשר.

לאחר חג השבועות השיגו החסידים עבור אדמו"ר הריי"צ דירה טובה ברחוב מאחוואיא 22. כשבועיים לאחר החג הגיעו שאר בני ביתו של הרבי. מלנינגרד ניצח הרבי הריי"צ על הפעילות היהודית-חסידית-מחתרתית בכל ערי ברית המועצות.

עם ההעברה, החל גם הרבי להגיע תכופות לעיר, במטרה לפקוד את בית חמיו-לעתיד. הרבי הריי"צ שהכניסו לעבודת הכלל, הטיל עליו תפקידים ציבוריים חשובים. בימי שהותו בעיר, שהה הרבי פעמים רבות בבית הרב שמואל נימוטין, שביתו היה פתוח בפני החסידים בכל עת ובכל זמן. ר' רפאל נימוטין, בנו של הרב שמואל, זכה להתגורר בחדר אחד עם הרבי, אך לצערו כמעט ולא התפתחה שיחה ביניהם, שכן הרבי המעיט בדיבורים.

הקהילה מתפלגת[עריכה | עריכת קוד מקור]

בשלהי קיץ תרפ"ה באה רוח סערה ונשבה בתוככי הקהילה היהודית בלנינגרד, סערה שהביאה בסופו של דבר לפילוג הקהילה. על הפרשיה המסעירה מספר אדמו"ר הריי"צ בקצרה באחד ממכתביו, ואילו הרב אליהו חיים אלטהויז, מגולל את הסיפור לפרטי פרטים.

באותם ימים בא מר גורביץ', יו"ר הקהילה היהודית בעיר, אל אדמו"ר הריי"צ, ובפיו הצעה לערוך אסיפה פומבית בהשתתפות הרבנים וראשי הקהילות של ברית המועצות. אדמו"ר הריי"צ התנגד לכך בתוקף, בטענה שעדיף לאסוף את הרבנים והעסקנים היראים לדבר ה' באסיפה חשאית. הרבי ידע כי מאחורי היוזמה החדשה של גורביץ' עומדים אנשי היבסקציה, ומשום כך התנגד בכל תוקף, למרות שהרב דוד קצנלבויגן, רבה של לנינגרד היה בעד.

חילוקי הדעות נודעו ברבים, והקהילה היהודית בלנינגרד נכנסה למערבולת. שומרי המצוות והיראים צידדו בעמדתו של הריי"צ, בעוד ה'ציונים' והמשכילים צידדו בראש הקהילה. בהנהלת הקהילה היו עשרים ושלושה חברים, מתוכם עשרה שומרי מצוות בלבד. אם לא די בכך, הרי שנודע כי שלושה-עשר החברים הציונים והמשכילים, מכינים בחדרי חדרים רפורמה ביהדות.

בסוף חודש חשוון תרפ"ו, פרשו עשרת החברים שומרי המצוות מהנהלת הקהילה. בשבת ראש חודש כסלו יצאו אלו לבתי הכנסת של לנינגרד (כל אחד מהם לקח על עצמו כמה בתי כנסת), וקראו לכל ירא אלוקים להשתתף באסיפה גדולה שתתקיים בבית הכנסת הגדול ביום ראשון בבוקר.

בשעה היעודה התמלא בית הכנסת מפה לפה, ונציג העשרה החל לנאום כשקולו רועד מהתרגשות. בדבריו הסביר כי העשרה נבחרו על ידי הקהילה, וכעת, כאשר יו"ר הקהילה וחלק מחבריה רוצים לערוך אסיפה בשותפות עם גורמים לא דתיים, החליטו העשרה לפרוש מהקהילה. בתום נאומו נשמעו קולות רבים המצדדים בדברי הפורשים, ובו במקום החלה התארגנות להקמת קהילה חדשה, קהילת יראים.

כעבור זמן קצר הקים הרב שמעון לזרוב, רב הקהילה החב"דית בלנינגרד, קהילה חדשה באופן רשמי. החוק קבע כי קהילה בת עשרים חברים מותר לה לקיים תפילות בנפרד, ואילו קהילה בת חמישים חברים ויותר, רשאית גם לערוך אסיפות. הרב לזרוב הגיש לממשלה רשימה של חמישים חברים בקהילתו, וכך הקים את בית המדרש 'צמח צדק'. הרב לזרוב שהיה למדן גדול ובעל מידות תרומיות, כיהן כרב ומנהיג הקהילה החדשה. כל שאלה בעניין הקהילה, הונחה לפתחו של הריי"צ. מדי יום ראשון התאספו בבית המדרש גבאי מנייני החסידים מכל רחבי העיר, וביחד טיכסו עצה בדבר התייסדות ה'חדרים', מקווה, וארגון בתי חרושת זעירים לשומרי השבת, בכדי שיוכלו לעבוד מבלי לחלל את השבת.

לצד בית הכנסת הגדול והרשמי, הוקם בית מדרש גדול של חסידי חב"ד, הנקרא "קופצ'סקע". בבית כנסת זה נמסרו שיעורי תורה על ידי הרב שמריהו ששונקין, והרב מייזל.

בימים ההם היו בעיר תלמודי-תורה חב"דיים מחתרתיים שמנו כמאתיים תלמידים, וכן ישיבה מחתרתית עם עשרות תלמידים וכן ארגון 'תפארת בחורים' שנועד לשיעורים בשעות אחר הצהרים והערב לבחורים מבוגרים ואברכים צעירים, שעבדו לפרנסתם לפני הצהרים.

בקיץ תרפ"ז שוב התעוררו ראשי הקהילה בלנינגרד לערוך את הועידה, ובי"ג בסיון תרפ"ז כתב הריי"צ נגדה מכתב ארוך ומפורט, כשאת המכתב ביקש לפרסם בעותקים רבים. אבל הלוחמים שפעלו יד ביד עם השלטונות ואנשי המשטרה החשאית, לא הרפו, ולמחרת כתיבת המכתב, אור לט"ו בסיון תרפ"ז, נאסר הרבי. בכך קיוו להשפיע על מערכת הכוחות בלנינגרד כמו בשאר רוסיה.

לאחר ששוחרר ממאסרו, בי"ב תמוז, שב הרבי ללנינגרד, ובליל שבת ט"ו בתמוז אמר את המאמר הידוע "ברוך הגומל". רק ימים ספורים שהה הרבי בלנינגרד, אולם בשל איומי הג.פ.או. לאוסרו שנית, נאלץ הרבי לעזוב את העיר ולעבור למלחובקה שבפרברי מוסקבה.

הרבי חזר עוד פעם אחת ללנינגרד, בחודש תשרי תרפ"ח. חודש זה היה מעין התוועדות פרידה. חסידים רבים הגיעו מכל רחבי ברית המועצות כדי להיפרד מהרבי. השיא הגיע בשמחת תורה, כשאז נערכה הפרידה הרשמית בעת סעודת החג במעמד כשש מאות חסידים.

באסרו חג הסוכות תרפ"ח, גדשו החסידים את תחנת הרכבת של לנינגרד. היו אלו מבטים אחרונים בין הרבי ובין עדת החסידים, כשהם נפרדים בגשמיות זה מזה, חלקם לנצח.

מאסר תר"צ[עריכה | עריכת קוד מקור]

בלנינגרד היו מאסרים בודדים וגם גלי מאסרים גדולים. הרב שמעון לזרוב רב הקהילה החסידית בנו הרב גרשון אליעזר והרב ניסן נמנוב ראש ישיבת תומכי תמימים המקומית, נאסרו בשנת תר"צ, ונגזר דינם לעשר שנות גלות. לאחר זמן הוקל עונשם לשלוש שנים, אלא שכוחותיו של הרב לזרוב לא עמדו לו והוא נפטר זמן קצר לאחר סיום גלותו.

הקהילה בשנות הצ'[עריכה | עריכת קוד מקור]

הרב שמואל פרוס, היה מהדמויות הדומיננטיות בקהילה החב"דית בלנינגרד. הוא התגורר ברחוב דייקבריסטוב 50, ואת הכתובת הזו ידעו חסידים רבים, שכן בדירה התקיימו התוועדויות רבות.

אחת המעלות הגדולות של לנינגרד הייתה בהיותה עיר גדולה שמנתה מליוני תושבים. אם בערים הקטנות קשה היה להתחמק מעיניהם של אנשי הג.פ.או. ואנשיהם שבלשו והכירו כל תושב, הרי בערים הגדולות קל היה להטמע בתוך המוני התושבים. מסיבה זו, בשלב מסויים עקרו חסידים רבים את בתיהם מערי הפרפיריה אל הערים הגדולות, בעיקר למוסקבה ולנינגרד. בעקבות זאת התפתחו חיי קהילה, חשאיים אמנם, אך מסודרים.

בערים אלה פעלו בתי כנסת ומקוואות, כן היו מנייני תפילה כמו גם שיעורי תורה והתוועדויות. החסידים שהיו מאוגדים, סייעו זה לזה בפרנסה מבלי שיצטרכו לחלל שבת. אלו שלא הצליחו למצוא עבודה, נעזרו על ידי חבריהם שתמכו בהם במסירות נפש של ממש.

בין הדמויות הבולטות בקהילה החב"דית בלנינגרד, היו האחים הרב יעקב יוסף רסקין והרב יצחק רסקין. הם היו מראשי הפעילים למען אחזקת היהדות בלנינגרד. הרב יצחק רסקין נודע בשל מסירותו לקיומו של המקווה אותו ניסו הקומוניסטים לסגור. כן מסר את נפשו על מילת תינוקות, למרות האיסור והסכנה.

ביתו היה תמיד מלא באורחים שהגיעו מהערים השונות, ומשום כך היווה המקום למרכז חסידי זוטא.

גל המעצרים הגדול - אדר תרח"צ[עריכה | עריכת קוד מקור]

גל המעצרים המפורסם והקשה ביותר אירע בחורף תרח"צ בלנינגרד.

הלילה של עשרת הרוגי מלכות - כך כינו החסידים את אותו לילה בו בוצעו רוב המעצרים.

לאחר חצות הלילה, שבין יום רביעי א' אדר ראשון תרח"צ ליום חמישי ב' אדר ראשון, נעצרו עשרים וחמשה יהודים רובם חסידים, וביניהם: ר' משה ששונקין, ר' חיים ששונקין; ר' הירשל זובין; ר' מאיר צינמן; ר' שאול פרידמן; ר' ישעיה; ר' אברהם ישעיה סברדלוב; הרב נחום טרבניק; ר' משה ליין; ר' י"י לוקשין, ועוד גדולים ורבים.

העצורים היו בעלי תפקיד בקהילה היהודית-חב"דית, חלקם השתתפו בארגון "תפארת בחורים". המשטרה החשאית הצליחה לשתול בתוך הארגון, איש משלה, והוא שהסגיר את שמות החברים. באור לב' אדר ראשון תרח"צ, נעצרו חברי הארגון ועוד מחשובי החסידים בלנינגרד.

בכתב אישום של כמה מהחסידים שנעצרו, נכתב:

"הנאשמים: מורזוב אלחנן - פבזנר ב. ל. [ר' חונייע מרוזוב החזיק פספורט על שם פבזנר], רסקין יצחק, אלטהויז פנחס - נאשמים בתקנה 85 [בגידה].. קבוצת קונטרבלוציונרים לאומניים.. פעולתם המיוחדת הייתה ארגון פעילות קונטרבלוציונית לאומנית עם צעירים דתיים. לארגון קוראים 'תפארת בחורים'.. קיבלו סיוע מחוץ לארץ".

12 מהעצורים הוצאו להורג.

בהמשך השנה נעצרו עוד עשרות חסידים.

הנרצחים[עריכה | עריכת קוד מקור]

מסמכים המוגדרים "סודי", המעידים על הוצאתם להרוג של חשובי חסידי חב"ד המכונים 'עשרה הרוגי מלכות'

(ר' שמואל נימוטין נעצר והוצא להורג חצי שנה קודם. הוא נעצר באור לא' באלול תרצ"ז, והוצא להורג עשרים יום לאחר מכן, כ' באלול תרצ"ז).

האמת אודות הוצאתם להורג של אותם חסידים לא נודעה לבני המשפחות במשך שנים רבות. כל אימת שבני המשפחות באו למטה המשטרה החשאית כדי לברר את אשר עלה בגורל יקיריהם, נענו כי יקירם נשפט לעשר שנות גלות. התפוררות הקהילה ההיסטורית, החלה עם עזיבת אדמו"ר הריי"צ את העיר בשנת תרפ"ח, והסתיימה במלחמת העולם השניה במצור הנורא שהפיל מיליון חללים בלנינגרד, ובהם חסידי חב"ד רבים. אולם אחרי המלחמה, קהילת חב"ד בעיר קמה בשנית, קטנה יותר, מחתרתית אבל חסידית ביותר.

מלחמת העולם השנייה[עריכה | עריכת קוד מקור]

ערך מורחב – המצור על לנינגרד

הפלישה הנאצית לרוסיה - בקיץ תש"א - הייתה בלתי צפויה בעליל. הגרמנים התקרבו במהירות גם ללנינגרד, ומליוני תושבים מיהרו להמלט מן העיר. רכבות רבות עזבו את העיר ובתוכן מאות אלפים מתושבי העיר, בהם גם משפחות חסידיות לא מעטות.

לנינגרד שמצאה את עצמה פתאום על קו החזית, כותרה מצפון ממערב ומדרום. היא פתחה במאבק הישרדות נוכח המצור שגבה מיליוני קרבנות. המצור הנורא הקרוי "בלוקדה" החל ביום ח' באלול ונמשך ברציפות עד ב' בשבט תש"ד. ה"בלוקדה" נחשב לאסון האזרחי הגדול ביותר שאירע במקום אחד ברוסיה בימי מלחמת העולם השנייה.

משפחות אנ"ש רבות נמלטו באמצעות הרכבות, ורובן מצאו מקלט בערי אוזבקיסטן.

בעת המצור מתו התושבים ברחובות בהמוניהם, ולא היה מי שיקבור אותם. ההערכות הן, כי לא פחות ממיליון תושבי לנינגרד גוועו ברעב בתקופת המצור, וביניהם רבות ממשפחות אנ"ש בעיר. יהודים רבים הביאו באופן לא מתואם את קרוביהם הנפטרים אל חצר בית הכנסת הגדול, ומשם נלקחו לקבורת ישראל. מי שנחלצו להביאם לקבורת ישראל, היו שני הגיסים הרב מיכאל ליפסקר והרב ברוך שיפרין, שהחליטו כי למרות המחלות המידבקות שהשתוללו, והסכנה להידבק מהנפטרים, הם ידאגו להביא את האלפים הרבים לקבורת ישראל.

הם דאגו לאסוף את הגופות לבית הכנסת הגדול, ובימי שישי היו שוכרים משאית גדולה, אותה היו ממלאים בשבעים-שמונים גופות ל"ע, ומעבירים לבית העלמין לקבורה, שם היו חופרים בור ענק שהפך עד מהרה לקבר אחים נוסף ל"ע.

אחד היחידים שזכו לקבורה בקבר יחיד באותם ימים, היה הרב יהושע נימוטין מחשובי רבני חב"ד באותה תקופה. הוא ורעייתו נפטרו מרעב בשלהי חודש שבט תש"ב. ר' ברוך שיפרין, ר' מיכאל ליפסקר והרב זלמן שמעון דבורקין דאגו לקוברם זה לצד זה בקבר יחיד, אלא שבמהלך המלחמה הסימנים למיקום הקבר אבדו, וכיום אין יודעים את מקום קבורתם.

בעת ההפגזות, נפגע גם בית הכנסת ולהבות החלו לאחוז בבניין הגדול והמפואר. ניידות מכבי האש היו טרודים בכיבוי שריפות ענק שהשתוללו ברחבי העיר. אחד היהודים שלא יכול היה לראות בשריפת בית הכנסת, העניק להם שתי ככרות לחם, והכבאים ניאותו לעזוב הכל ולבוא לכבות את השריפה שבבית הכנסת המפואר, שהפך לבית הלוויות לאלפים רבים.

בחורף תש"ד הסתיים המצור, לאחר שהצבא האדום הצליח להדוף את הגרמנים מאזור לנינגרד. המצור הסתיים, אבל קהילת ליובאוויטש בלנינגרד התפוררה. רבים נספו במצור, והניצולים התפזרו בכל רחבי ברית המועצות, ורק בודדים מבני הקהילה שלפני השואה נותרו בעיר.

רבני חב"ד בפטרבורג[עריכה | עריכת קוד מקור]

רבנים בלתי רשמיים[עריכה | עריכת קוד מקור]

מלחמת העולם הראשונה פרצה בשלהי תרע"ד, במהלכה נדדו אזרחים רבים מבתיהם במטרה להתרחק מאזורי הקרבות. מסיבה זו הגיע הגאון הרוגוצ'ובי - הרב יוסף רוזין - לפטרבורג (ככל הנראה בשנת תרע"ו), בה התגורר בעשר השנים הבאות. בשנים אלו השתתף באסיפות ובמפגשים של חסידי חב"ד, וכן בועידות בהן נטלו חלק אדמו"רי הרש"ב ואדמו"ר הריי"צ. חסידים היו מפנים אליו שאלות הלכתיות, כמו גם חסידים רבים שהעריכו את גאונותו הכבירה, והיו מגיעים לבקרו בכל פעם שהגיעו לפטרבורג.

הרב משה מרדכי עפשטיין (שם משפחתו המקורי: פינסקי), היה אף הוא רב בלתי רשמי של חסידי חב"ד, ואליו היו מפנים חסידי חב"ד שאלות הלכתיות, מאז הגיע ללנינגרד בשנת תרע"ט ועד עלייתו לארץ הקודש בשנת תשל"ו.

רבנים רשמיים[עריכה | עריכת קוד מקור]

הרב שמעון לזרוב כיהן כרבה הרשמי של קהילת ליובאוויטש בלנינגרד. קודם לכן היה רב באברביטש ורצ'יצא. בשנת תרפ"ו פתח בית כנסת חדש, בו כיהן כמנהיג ורב הקהילה. נאסר בתרפ"ט הוגלה, ונפטר בגלות.

הרב מנחם מענדל גלוסקין כיהן כרבה הראשי של לנינגרד משנת תרצ"ד ועד שנת תרצ"ו. הרב גלוסקין היה מחשובי רבני חב"ד בשנים ההם, וכיהן לפני כן כרבה של מינסק, שם לחם כארי נגד השלטונות הקומוניסטיים. נפטר בשנת תרצ"ו.

במשך שבע שנים לא היה בלנינגרד רב ראשי, ורק בשנת תש"ג, בימי מלחמת העולם השנייה, התמנה הרב אברהם לובנוב לרבה הראשי של לנינגרד. הרב לובנוב היה חסיד קאפוסט, והיחסים בינו לבין קהילת ליובאוויטש בלנינגרד היו חמים וטובים. אנ"ש היו מפנים אליו שאלות הלכתיות, ובכל עניין ציבורי פעלו עמו ביחד. בשנת תש"י נעצר, הוגלה ושוחרר מספר שנים לאחר מכן. נפטר בשנת תשל"ג בלנינגרד.

הרב יצחק קוגן פעל במשך שנים רבות בעיר, בעיקר בשנות בין השנים תש"מ - תשמ"ז, ובמאמצים רבים הצליח לקרב מאות רבות ליהדות ומתוכם עשרות לדרך החסידות.

פטרבורג כיום[עריכה | עריכת קוד מקור]

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לחב"דפדיה והשלימו אותו. יתכן שיש על כך פירוט בדף השיחה.
בית הכנסת הגדול בפטרבורג

השלוחים[עריכה | עריכת קוד מקור]

כיום מכהן השליח הראשי של הרבי, הרב מנחם מענדל פבזנר, כרבה הראשי של פטרבורג ורב קהילת חב"ד המקומית.

שליח ומנכ"ל המוסדות: הרב חיים שאול ברוק.

פועלים בעיר תשעה שלוחים נוספים: הרב חיים טולוצ'ינסקי, הרב צבי פינסקי, הרב דניאל אש, הרב בן-ציון ליפסקר, הרב אלעזר גולדברג, הרב שמואל מנדלסון, הרב שמואל סאמינסקי והרב יהודה ברטוקוב.

מוסדות חב"ד[עריכה | עריכת קוד מקור]

השלוחים מפעילים בעיר רשת עניפה של מוסדות חב"ד:

בית אדמו"ר הריי"צ[עריכה | עריכת קוד מקור]

לקראת ט"ו סיון תשפ"ד יום מאסר אדמו"ר הריי"צ, נרכש בית אדמו"ר הריי"צ ברחוב מאחוייה 22, ונערכה בו התוועדות בהשתתפות הרב יצחק קוגן והשליח הרב גולדברג.

ראו גם[עריכה | עריכת קוד מקור]

לקריאה נוספת[עריכה | עריכת קוד מקור]

קישורים חיצוניים[עריכה | עריכת קוד מקור]


ערים ועיירות ברוסיה
מחוז סמולנסק - ליובאוויטש · וליז' · רודניא · חסלביץ'ניז'ני נובגרודמחוז בריאנסק - פוצ'פ · נובוזיבקוב · סטרדובמחוז רוסטובמחוז מוסקבה - מלחובקהמחוז לנינגרד- פושקינהמחוז פסקוב - אופוצק · נוולמחוז וורונז'מחוז קוסטרומהמחוז סבטרופול - קיסלבודסקמחוז קורסק - פיענא
עיירות בבלארוסעיירות באוקראינהעיירות בליטאעיירות בלטביהערים בפולין

‏‏

  1. ניצוצי רבי, מאסר וגאולת אדמו"ר הזקן.
  2. דבר מלכות קרח, שיחת ג' בתמוז תנש"א סעיף ז'.
  3. על שני התאריכים כותב הרבי: "ויש לומר דבשניהם היו עניני גאולה (גם כפשוטם)". בכרם חב"ד פירסם הרב יהושע מונדשיין מסמכים מהם עולה שבכ"ז בכסלו יצא אדמו"ר הזקן מן הכלא למאסר בית ובכ"ט בכסלו שוחרר לחלוטין.
  4. לאחר שר' פיני'ע נאסר, ברחה אשתו מביתה יחד עם הילדים, בפחדה פן יאסרו גם אותה. לימים סיפרה רעייתו, כי בנה ביקר אצל אנשי הנ.ק.וו.ד. בלנינגרד והתעניין אצלם לדעת מה עלה בגורל אביו - מאחר שאין לו ממנו כל ידיעה. הבכירים שבהם ענו לו, כי אין לו מה להתענין, מאחר שהרגו אותו ביריה - יחד עם כל אנשי קבוצת שניאורסאהן שנאסרו באותו יום, ואשר חיסלו אותם ביריה אחד לאחד! כעבור שנים, סיפרה מרת בת שבע אלטהויז, שלימים פגשה את אחד החסידים שהתגורר בנעוול, שאף הוא היה במאסר באותה תקופה. אותו חסיד סיפר לה, שכשהיה במאסר, הוציאו אותו באחד הימים מתאו על מנת להעבירו לתא אחר. עד שהתא השני פונה, העמידו אותו בקצה המסדרון עם הפנים אל הקיר, בעומדו שם ממתין, שמע צעקות רמות מתוך חדר סמוך: "אתה מוכן לדבר?" צעק אחד החוקרים ששהה בחדר. לאחר שתיקה קצרה, נשמעו לפתע צליפות שוט מחרידות. "הבנתי כי הנחקר הוא אחד מהחסידים", סיפר החסיד.כמה דקות לאחר מכן נפתחה הדלת, ואנשי הנ.ק. וו, ד. יצאו החוצה עם הנחקר. "לא התאפקתי", הוסיף האיש לספר, "והפנתי את ראשי לראות מיהו הנחקר וראיתי את דמותו של ר' פיני'ע אלטהויז כשהוא כולו חבול, מלא דם. לפי מצבו, נראה שלא היה צריך אפילו לירות בו כדי להרגו...
  5. שבוע לפני מאסרו קיבל הודעה מטעם הק.ג.ב. כי הוא מוזמן לבוא אליהם, יחד עם החסיד ר' דובער קוזניצוב, אשר היה מנהל את המקוה. הם ביקשום למסור בידם את המפתחות של המקוה, אך ר' פייביש יחד עם ר' דובער, ענו להם בתוקף רב: "לא ניתן לכם את המפתחות של המקוה על מנת שתסגרו אותה! רצונכם לסגור את המקוה - עשו כרצונכם, אך אנחנו את המפתחות לא ניתן בשום אופן! יותר טוב שתסגרו את בית הכנסת - ולא את המקוה!" אחד מאנשי הק.ג.ב. בשמעו את דבריו התקיפים, ענה להם בזעם: - "עוד תשלמו היטב בעד העקשנות שלכם!"למחרת הגיע למקוה צעיר אחד, כבן 18, וביקש ממנו למסור לו את מפתחות המקוה. כאשר שאלו לזהותו - ענה לו כי הוא חבר הקומסומול וביקשו שוב להביא לו את המפתחות. ר' פייביש התעניין אצלו על כתובת הוריו והלך אל אמו, שהייתה אשה דתית, וסיפר לה על מעשה בנה. "אם רצונך שלא יהיו לו צרות בחיים שלו - אמר לה בתוקף רב - הרי כאשר שולחים אותו לקבל את המפתחות מהמקוה על מנת לסגרה - בל ילך!"פרצה האשה בבכי, ספקה את כפיה ביאוש וקראה: ומה יכולה אני לעשות כאשר נגזר עלי לראות כזאת מבניי!לא ארכו הימים, והקלגסים הלמו בדלת ביתו באישון לילה, אסרוהו ונטלוהו לבית המאסר, ומאז נעלמו עקבותיו עד עצם היום הזה.
  6. החסיד ר' מאיר פרידמן במשך השנים שמר על קשר מכתבים עם אדמו"ר הריי"צ, ובמאסרו התגלה בביתו פתקאות שקיבל מהרבי. הוא הואשם בכך שהיה שייך לאותה תנועה נוראה של "אנשי שניאורסאהן - אויבים מספר אחד של המלוכה".לאחר מאסרו, ניסו בני משפחתו לברר מה עלה בגורלו. לא ארכו הימים, והתברר כי ירו בו המרצחים ללא דין ומשפט. את משפחתו גרשו מלנינגרד והגלו לקסטראמא, כיון שאסור היה להם להוסיף ולהתגורר בעיר.
  7. לאחר מאסרו ניסו בני משפחתו לברר את אשר עלה בגורלו. רק לאחר שלושה חודשים סיפרו להם כי נגזר עליו 10 שנים עבודת פרך בסיביר, מבלי רשות לכתוב לבני משפחתו, מאז לא נראה ולא נודע מאום אודות מקומו. אולם כעבור שנים ארוכות, ביררה בתו, גב' שרה רסקין את אשר עלה בגורלו, ואז נודע כי כלל לא נשלח למאסר, וכי הוא נשפט במשפט מהיר ונידון לגזר דין מוות. בחודש ניסן תרח"ץ נורה למוות במרתפי הנ.ק.וו. ד האפלים, ונקבר בבית-קברות סמוך ללנינגרד. בן ארבעים-ושש בלבד היה כשנהרג.
  8. לאחר שעצרו אותו, ניסו לעצור גם את שתי בניו, אך אחד מהם, ר' פנחס מרוזוב הספיק להתחמק ולברוח.
  9. אודות ר' ישעיהו גולד לא ידוע הרבה. רק זאת ידוע כי היה לר' ישעיהו קשר הדוק עם החסידים והיה עסקן ציבור גדול. הוא היה חשוך בנים, אבל היה ידוע במידת הצדקה והחסד שעשה עם אנשים רבים. אף הוא נאסר עקב היותו קשור לחסידי חב"ד, וסופו היה כשאר חבריו אשר נרצחו על קידוש השם על ידי המרצחים.
  10. באותו לילה, פשטו מלאכי המשחית לביתו, החרימו כתבי יד וחפצי ערך יקרים שהיו בבית כמו מכתבים מאדמו"ר הריי"צ ועוד כתבים יקרים, לאחר מכן פקדו עליו להתלוות אתם, והושיבוהו במעצר "בעוון" היותו קשור ל"תנועת השניאורסאהנים".
  11. נרצח ביום ח' בניסן תרח"צ. מסופר כי זמן קצר לאחר מאסרו, ירו בו המרצחים לעיני אביו הצדיק, למען הרבות צערו ויסורי נפשו! ר' אליהו בלקינד השתייך ככל הנראה אף הוא לקבוצה זו. במסמכים שלו שכחו, משום מה, לציין תאריכים מדוייקים, אך גם הוא נעצר באותו חודש בו נעצרה הקבוצה והוצא להורג בחודש בו הוצאו להורג שאר חברי הקבוצה.