עגונה

		ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: בדחיפות, לטפל בסלט הזה!.
		אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.	עריכה

עגונה הוא כינוי לאישה שבעלה נעדר, ולא ידוע אם הוא חי או מת. כל זמן שלא תגיע עדות על גורלו, לא תוכל האישה להתחתן עם אדם אחר. דיני התרת עגונות נחשבים למסובכים מאוד, כיון שהם נוגעים להתרת אשת איש, ולרוב דנים בהם רק גדולי דור. לפעמים משתמשים חז"ל עם הכינוי "עגונה" גם לאישה גרושה, או לאישה שבעלה הלך ממנה והשאיר אותה לבדה.

היתר עגונה

תמיד חיפשו חז"ל ואחריהם רבותינו הראשונים והאחרונים כל פתח היתר להתיר עגונות, מחמת החשיבות הגדולה שהתורה רואה לקידושין ונישואין. מסיבה זו התירו אפילו עד אחד בלבד שמעיד על מות הבעל, והסתמכו על כך ש"מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה הקלת עליה בתחילתה", דהיינו שמכיון שהאשה יודעת שאם תנשא באיסור ובעלה יגיע ויתברר שהוא חי יהיו בניה ממזרים ותאסר לבעלה הראשון וגם לאחרון - לכן סמכו על כך שבוודאי האשה תברר היטב את וודאות הנושא ולא תנשא ללא וודאות מוחלטת.

אצל רבותינו נשיאנו

אדמו"ר הזקן

אשה עגונה שאדמו"ר הזקן באה אל אדמו"ר הזקן. אדמו"ר הזקן שלחה לר' מאיר רפאל'ס על מנת שיעזור לה למצוא את הבעל האובד. ר' מאיר לא הבין את פשר השליחות, אך הסכים לה להישאר בביתו. מתוקף תפקידו כפרנס העיר נדרש לגשת למשטרה לזהות אסירים יהודיים בלתי מוכרים, וראה ביניהם את בעלה האובד של העגונה (על-פי סימנים שנתנה לו) ונתפעל ובעקבות מעשה זה ומעשה נוסף נהפך להיות חסיד.

בשו"ת אדמו"ר הזקן. ישנה תשובה ששלח רבי לוי יצחק מברדיטשוב לאדמו"ר הזקן בנוגע להיתר עגונה שהייתה עדות למיתת בעלה המת, כשהסימן היחיד לכך שהגופה היא של בעלה היא צפורן עבה. אדה"ז מצטרף להיתרו של הרה"ק מברדיטשוב, וקובע כי אם ישנה עדות באיזו אצבע הציפורן העבה, הרי זה דומה למה שאמרו חז"ל כי עדות אודות נקב מסויים במקום מסויים של גט מהוה סימן מספק לבעלות הגט.

הרבי

במכתבו אל הרב הלל מדליה, רב קהילת 'שומרי הדת' באנטוורפן כתב הרבי

בההצעה לתקנת עגונות - בכלל נכונה היא לדעתי, כמובן לאחר עיון מעמיק על-ידי כמה מגדולי הוראה בהנוסחא, זמן כתיבתה וכו', וככתבו - שלעת עתה דן רק על דבר כללות הענין.

אלא ש
שגיאות פרמטריות בתבנית:מונחון
לא נמצא templatedata תקין צע"ג איך לשלול בהחלט שלא יתוסף על-ידי-זה סיוע כלשהוא להלוחצים "לחדש" ההלכה ולהתאימה להמציאות שבימינו וכו' וכו' (היפך מפסק-דין הרמב"ם שכל המציאות היא אך מאמיתת המצאו), והרי, בעוונותינו הרבים, בין הלוחצים ישנם גם כאלו שבחייהם הפרטיים הם יראי שמים וכו' ומהפכים הם סניגור זה לקטגור על התורה, שיסודה שלא תהא מוחלפת וכו'. ודי למבין.

והרי בדורנו שבולמוס שלו פרסומת - בודאי סוף-סוף תתפרסם ה
שגיאות פרמטריות בתבנית:מונחון
לא נמצא templatedata תקין שקלא וטריא וכל אחד ואחד מראשיכם עד שואב מימיך יפסוק דין שמזה כל-שכן וקל וחומר להצעות שלו בשאר תרי"ב המצות וכו'. וכל המתיר לישראל (עלול ש)נעשה ראש. ודי למבין.

ובאם אי אפשר לשלול - מסופקני אם כדאי כל הענין, כי ברי ושמא (בתועלת) - ברי עדיף.

— תמוז תשכ"ז, אגרות קודש חלק כ"ד עמוד תג

אדמו"ר הצמח צדק

במיוחד אנו מוצאים בספרי הצמח צדק כי עסק רבות בהיתר עגונות.

מסופר^{[דרוש מקור]}, כי פעם כאשר רבי חיים הלברשטאם מצאנז עבר בסקירה על המכתבים שהגיעו אליו, נטל אחד מהמכתבים והניחו בצד. וביקש מבנו רבי יחזקאל שיזכיר לו להשיב על המכתב לאחר ארוחת הצהרים. לאחר הצהרים נטל את המכתב ואז פסע אנא ואנא בדביקות עילאית כשפניו בוערות כגחלי אש ולאחר שהות קצרה התיישב לערוך תשובה בדחילו ורחימו. כששאל אותו בנו לפשר הדבר הסבירו לו כי מכתב זה ערוך אליו מאת הרבי מליובאוויטש בעל ה"צמח צדק" בענין היתר עגונה ולאשר ידוע לו כי הוא חכם הרזים, לכן טרח ביגיעה רבה להשיב לו מכתב שיהיה מכון גם על פי תורת הסוד.

בשו"ת צמח צדק יש תשובה אודות עגונה שהתירוה ונשאת, ושוב בא אחד שטען שהוא בעלה ונתן סימנים מובהקים. ונאמר בה כי המכתב הגיע יחד עם דעת "הרה"ג החסיד מצאנז" להתיר, ולאחר פלפול דוחה הצמח צדק את דעת רבי שלמה קלוגר שאסר והכריע כדברי הרבי מצאנז להיתר. הרבי ה"צמח צדק" אמר שמדובר במתחזה וביקש לתפוס את האיש שטען שהוא הבעל ולהכותו עד שיודה. האיש אכן הודה שהוא חבירו של הבעל המת אשר שיתפו בסימנים המובהקים הידועים לו על אשתו. המתחזה גם הראה לחסידים את קברו של הבעל האמיתי.

כמו כן ידוע על עגונה אשר שאלתה התפרסמה בכל בתי הדין והרבנים שבאותו מחוז. רבי אהרן מצ'רנוביל חכך בדעתו לאסור, ואדמו"ר הצמח צדק מליובאוויטש נטה להתיר. אדמו"ר הצמח צדק שלח מכתב לרבי אהרן מצ'רנוביל בנושא, ושם תיארו "שר העליונים ותחתונים" (בגירסא אחרת "שר התורה").

בהשאלה

על הפסוק "הייתה כאלמנה" - המתאר את מצבם של בני ישראל בזמן הגלות - אמרו חז"ל "כאלמנה, ולא אלמנה ממש - אלא כאשה שהלך בעלה למדינת הים ודעתו לחזור עליה".

הרבי מלמד מכאן, שאם לגבי כל אישה עגונה יש למצוא כל דרך להתיר אותה, על אחת כמה וכמה שיש למהר ולהוציא את בני ישראל מן הגלות רגע אחד קודם, ולשחרר אותם מ"עגינותם".