תקנת הסכינים המלוטשות

סכין מלוטשת היא סכין שחיטה, שעוד טרם ההשחזה הפרופיל שלה כבר משולש. אופן ייצור זה של סכיני השחיטה חודש ע"י תלמידי הרב המגיד, ומאפשרת להשחיז את הסכין באופן שיהיה גם חד וגם חלק.

סכין השחיטה באופן כללי

חשיבות הסכין

אחד המרכיבים העיקריים בתחום השחיטה אולי אף העיקרי שבהם הוא סכין השחיטה הנקראת "חלף" - לפי שמחליפה את הבהמה מחיים למיתה, מחזקת איסור לחזקת היתר.

העמדת הסכין

העמדת הסכין לשחיטה היא אומנות המחייבת יראת שמים רבה, והדברים קל וחומר: בנוגע לבדיקה שאכן נשחט רובו של הסימן (ולא חלילה רק חציו), שהיא בדיקה בדבר הנגלה לעין באופן יחסית ברור וקל הזהירה התורה להקפיד בדבר הקפדה יתירה, שנאמר "והבדלתם בין הטהורה לטמאה ובין העוף הטמא לטהור" - על אחת כמה וכמה בנוגע לבדיקת הסכין שנפסל בפגם דק מן הדק, וכרוכה פעמים רבות בטרחה יתירה ומרובה בהעמדת הסכין כהלכה ובעיקר ברגשה – דברים התלויים ועומדים על חוט השערה (במצבו של הבודק, במצבה של ידו אם חמה היא או צוננת, וכמובן גם במידת יראת השמיים של השוחט).

אופן ההשחזה

מלבד הכתוב בהלכה לבדוק הסכין לפני השחיטה, בזמן השחיטה ואחריה, הורה הרבי הריי"ץ

"בדבר השחזת הסכין של שחיטה טוב יותר לשני הצדדים ושלא להשחיזו בפעם אחת לכל אורך הסכין כי צדקו דברי האומרים שאז אין הליטוש וייטל כדבעי ובשעה שלמדתי האומנות בשנת תר"ס למדוני השובי"ם הכי גדולים באומנתם באופן כזה והשי"ת יצליח לו להתלמד בכי טוב".

ובנוסף לכן ישנן הוראות נוספות רבות, חלקן בהלכה, חלקן נהוגות בין השוחטים, וחלקן הן תקנות שהתווספו בדורינו:

לפני בדיקת הסכין להתפלל, לטבול במקווה, לבדוק ביישוב הדעת, לבדוק לאט לאט, לבדוק רק כשחום היד ממוצע, לא לבדוק את הסכין לאחר בדיקת ריאה, לרחוץ הסכין קודם לבדיקתו, לא לבדוק כשהשוחט עייף אפילו בעיפות קלה, לבדוק אך ורק בעמידה, לבדוק דווקא בציפורן, לבדוק ללא כפפות, לבדוק מכל פגם אף בראשו וסופו לא לבדוק מול מאוורר, לבדוק תחת מרות הרב, ועוד.

במענה לאחד השוחטים ובודקים מאנ"ש שהגיע לסכסוך עם הרבנות בעירו ולא היה מוכן להראות להם סכיני השחיטה שלו כתב הרבי "ודאי כמנהג כל שו"ב מראה הסכין להרבנים, ויבשר בשורות טובות", ובהזדמנות אחרת כתב הרבי "נהוג בקהילות קודש שהשו"ב מראה סכינו להרבנים ואינה מובנת התנגדותו למנהג זה שיסודה בשו"ע. המשער הפירצה באם כל השו"ב יסרבו להראות הסכינים?".

בדיקת הסכין

מכיון ששחיטה בסכין פגום מנבלת את בעל החיים, חובה לבדוק את הסכין לפני השחיטה, וכפי שאמר רב חסדא "מניין לבדיקת הסכין מן התורה שנאמר "ושחטתם בזה ואכלתם". זה שאמר להם בזה בא לומר שבדק להם סכין.

והקפדה זו אינה מנהג טוב בעלמא, אלא נקבעה בהלכה. כתב הרא"ש כי "הרבה צריך ישוב הדעת ויראת שמים לבדיקת הסכין", ובשולחן ערוך הובא מרבינו יונה "הלא תראה כי יבדוק אדם פעמיים שלש ולא ירגיש בפגימה דקה ואח"כ ימצאנה כי הכין ליבו באחרונה ובחינת חוש המישוש כפי כוונת הלב".

ואם בשנים קדמוניות כך, בזמננו על אחת כמה וכמה. דהרי אז שחטו מספר מצומצם של עופות וגם אותם שחטו באיטיות, לעומת זמננו שהשחיטה תעשייתית, היד מתעייפת וכוח ההרגש פוחת והולך. ועל כן בימינו אין די בבדיקת הסכין ע"י השוחט עצמו, ואפילו לא בבדיקת שני שוחטים שהבודקים האחד לרעהו, מפני שכאמור לעיל שניהם לא מרגישים כראוי ואין אפוטרופוס לזה - אלא יש להעמיד על המשמר בודק סכינים, וצריך להקפיד שגם הוא ינוח.

וכן הורה הרבי: "מה שכתב אודות הנחיצות דבדיקת הסכין ע"י שני שוחטים ובודקים בודאי נכון הוא במאד, אלא שהדבר תלוי בהרבנים והעיקר בהשוחטים ובודקים, ולצערנו רק לאט לאט הולך המצב ומשתפר. אף שאין לך דבר העומד בפני הרצון, ואם היו הרבנים והשוחטים ובודקים רוצים באמת ובתוקף המתאים היו מצליחים בזה".

תקנת הסכינים המלוטשים

טעם התקנה

את טעם התקנה כותב אדמו"ר הזקן עצמו בתשובה למתנגדים בווילנא, ועניינו בקצרה שסכין שאינה מלוטשת קשה לעשותה חלקה וגם חדה, ולמרות שהדבר אפשרי בכל זאת אינו בכוחו של כל אחד, וגם כדי להשחיז כן הסכין נצרך שהות מרובה ואין כל העתים שוות להשוחט. מה שאין כן במלוטשים קל הדבר להאומנים בלי שהות מרובה כלל.

אמנם אדמו"ר הזקן לא מסביר במכתב זה מהי סכין מלוטשת וכיצד משחיזים אותה, אך הדבר עבר בין השוחטים בקבלה מדור לדור, ונכתב ע"י הרב שלום בער לוין (שקיבל זאת מהרב דובער יוניק, וכבר נדפס בכמה וכמה מקומות)  

מהו סכין מלוטש

בציורים כאן משמאל מודגם ההבדל בין סכין מלוטש לשאינו מלוטש (הסכין הרגיל, בו היו שוחטים לפני תקנת אדמו"ר הזקן). הציורים הם חתך פרופיל הסכין (היינו, כאילו חתכו את הסכין ומסתכלים על עובי המתכת במקום החתך).

ציור א' הוא של סכין שאינו מלוטש לפני שהושחז.

ציור ב' הוא של סכין שאינו מלוטש אחרי השחזה בזוית חדה. השחזה כזו אמנם תביא לחדות גדולה, אבל קשה מאד להגיע להחלקת פי הסכין, חוד הסכין בדרך כלל מסכסך באצבע, וקרוב מאד שתהיה בו פגימה.

ציור ג' הוא של סכין שאינו מלוטש שהושחז בזוית חדה ע"י מי שאינו אומן. מכיון ששטח ההשחזה גדול כמעט בהכרח שיד המשחיז תזוז והסכין יצא מעוגל ויפגם חודו.

ציור ד' הוא של סכין שאינו מלוטש שהושחז בזוית כהה. באופן זה אמנם קל לעשותו חלק מאד, אבל קשה לעשותו חד – והשוחט שיצטרך להוליך את הסכין הרבה הלוך ושוב עלול לבוא לידי דרסה.

ציור ה' הוא של סכין מלוטשת לפני השחזתה.

ציור ו' הוא של סכין מלוטשת מושחזת. רק סכין כזו קל לעשותה שתהיה גם חדה (ורחוק מלהכשל בדרסה) וגם חלקה (ורחוק מלהכשל בפגימה).

חשיבות התקנה

כתב אדמו"ר הזקן "בעניין השחיטה בסכינים מלוטשות היא מצוה רבה ועצומה אשר החזיקו בה רבותינו קדושי עליון נ"ע וממש נתנו נפשם עליה ואין כסף נחשב למאומה היות שוחט קבוע".

מצד שני כותב אדמו"ר הזקן, שאין להחזיק את המנגדים כאוכלי נבלות חס ושלום: "אך אם לפעמים מסובים בסעודת מצוה עם אנשי עירם שאינם שוחטים בסכין מלוטש חלילה לפרוש מהם להחזיקם כאוכלי נבילות חס ושלום הס מלהזכיר, ומעודי לא נזהרתי מהכלים אף מבני יומן".

ההתנגדות לתקנה

בקשר לטעם המתנגדים כתב רבינו "עדיין איני יורד לסוף דעת החולקים מה זה ועל מה זה", ופירט יותר הדבר באגרת קודש שלו: "בהיות הרב הגאון מה"ר חיים נ"י אב"ד דק' וואלאזין במדינתנו בשנת תקס"ג, שמעו מפיו כמה נגידי מדינתינו (שאינם מאנ"ש כלל וכלל) שאמר בשם רבו המובהק הגאון המנוח החסיד ז"ל שאין שום איסור בשחיטת סכינים מלוטשים על פי הדין השנוי בגמרא ופוסקים. רק אם יצא איסור מפיו ז"ל אינו אלא משום הרחקה לאנ"ש כמו שאר הרחקות וגזרות שיצאו כשגגה מלפני השליט בשנת תקל"ב כעל אפיקורסין ממש שהן מן המורידין ושלא להתחתן וכו' והכל על פי השמועה מפי אנשים כשרים ונאמנים בעיני כבוד תורתו לאורך השנים".

ואם אמנם בעיירות שהיו בהן קהלה חסידית וקהלה מתנגדית שכל אחת מהן היתה לה שחיטה נפרדת היו חיכוכים שונים, לאט לאט התקבלה תקנה זו בקהלות רבות "בכל מדינות אוקריינא ופולין קטן ופאדאלייע ורוב מדינות וואלין אוכלים מסכינים מלוטשים וגם בדובנא רבתי שאינן מאנ"ש כלל וכלל וכן באוסטרא וקרעמניץ ולוצק ושאר קהלות גדולות שאינן מאנ"ש כלל וגם באה"ק תובב"א ורבים מהספרדים".

קבלת התקנה בתפוצות ישראל

אודות ההשתדלות גדולה של אדמו"ר הזקן והחסידים להשקיט את המחלוקת ניתן ללמוד ממה שהוסיף אדמו"ר הזקן לשלוח למנגדים: לא פירשו לי מהו המכשול שמכשילים את הרבים מאנשי קהילתם ולזאת איני מבין על מה זה יצא הקצף מלפני כבוד תורתם על סכינים מלוטשים משום גזירות תקל"ב, וגם מה שכתבו במכתב כבוד תורתם לחוש למחלוקת גדולה וכו' איני מבין היטב. הלא כבוד תורתם יושבי על כסא ההוראה להורות לעם מצות ה' ותורתו, הם ראשי אלפי ישראל שבקהלתם, ועיני כל ישראל תלויות אליהם - דבתר רישא גופא אזיל. ואם כבוד תורתם יורו הוראה להיתר - מי יהרהר אחר מידותיהם ח"ו? והכל הולך אחר החיתום לחתום ולסיים בשלום, כי אני שלום.

ואכן, לאחר המאסר השני החלה לשכוח המחלוקת הגדולה, ומשנת תקס"ד ואילך (שאז התקבל בוילנה לאב"ד הגאון הרב אברהם אבלי מפאסוואל (שבינו ובין אדמורי חב"ד שררו יחסי ידידות) הרשו בדרך כלל גם הקהלות המתנגדיות למנות שו"ב חסידי ששוחט דוקא בסכינים מלוטשים. כך מוצאים אנו בוויטבסק בשנת תקס"ה וכן בעיירת בירז שבליטא בשנת תק"פ ש"שיכולים ליקח לצרכם שו"ב אשר ישחוט עבורם כפי הנהגתם", ולאט לאט התקבלה תקנת הסכינים המלוטשים בכל ישראל - כמובא בשארית יהודה: "יגעו הרבה יגיעות וסבלו כמה יסורים והרפתקן עדו עלייהו במלחמות כבדות מהמתנגדים עד שיצא לאור צדקם ותשקוט הארץ"

ועד שכיום בדורינו לא ניתן למצוא כלל סכין שאינו מלוטש בין השוחטים כולם, והכל גמרו וקבלו עליהם הקפדה זו של רבינו הזקן.

ראה גם

• שחיטה