רבי מנא
רבי מנא היה תנא ומוזכר בעיקר בתלמוד ירושלמי ותוספתא. הוא היה רבו של רבי חנינא.
אודות אחד מהדיונים ביניהם מובא בירושלמי[1] על השאלה הנשאלת במשנה, שהצבת אינה נעשית אלא בצבת אחרת. צבת הראשונה מי עשאה. שם.}}} והשיבו על כך, בריה מששת ימי בראשית, שהיא מדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות. שאל אמר רבי חנינא את רבו ר' מנא איך אתית דבר זה לדינים שבמתני', והשיב לו: מצבתא אחת למדו כמה צבותות, וכאן משביתה אחת למדו כמה שביתות.
בפני משה מפרש השייכות של מאמר זה לכאן, שזהו מענה ברמז על האיבעיא שבגמ' שם לפני זה, בקשר לדברי המשנה בדין הוצאת שרץ שנמצא במקדש — "רבי עקיבא אומר מקום שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת משם מוציאין אותו", ואמרו על זה בגמ' "הוציא ממקום שחייבין עליו כרת ונפל למקום שאין חייבין עליו כרת — כבר נראית לצאת, כלומר, כבר הי' ראוי להוציא בתחילה, ופשיטא שמוציאו אף משם, אלא דהא קמבעיא לן, אם מצאת אחר בצד במקום שנפל. . שאין חייבין עליו כרת, מוציא את שניהם דמכיון שהותר לזה הותר אף לזה או אינו מוציא אלא את שנראה לצאת" בתחילה?
וכמענה על איבעיא זו השיב ר' מנא "דרך רמז ומשל... דכמו מצבתא אחת למדו לעשות כמה צביתות, הכא נמי משביתה אחת למדו כמה שביתות, דמכיון שהותרה לו שבות אחת במקדש, לטלטל ולהוציא זה שנראה לצאת, מוציא עמו במקום שנפל גם את השני עמו, דמאי שנא, דכיון שהותר הותרו כמה שביתות" (הואיל ובבת אחת הן).
אבל פירוש זה צע"ג, כי לכאורה אינו אלא רמז רחוק ביותר, שהרי אין שום קשר בין הסברא להתיר את השבות הב' — "כיון שהותרה שביתה אחת הותרו כמה שביתות", שיסוד ההיתר בזה הוא — "הואיל ובבת אחת הן", - עם המשל "צבת בצבת עבד" (שמצבת אחת נעשו כמה צבתות)4.
וגם אין פירוש זה מתיישב בלשון הירושלמי "משביתה אחת למדו כמה שבי תות" — שהרי אין כאן ענין של לימוד, אלא רק היתר כולל, "דמכיון שהותר לזה הותר אף לזה".
ועוד זאת: לפירוש זה, למאי נודע המשא ומתן כיצד נוצרה הצבת הראשונה, הרי כדי לבאר שמשביתה אחת למדו כמה שביתות מספיק לומר אשר "צבת בצבת עבד"?
ובפרט שיש דיעות6 שאין הכרח לומר שהצבת הראשונה היתה ברי' בידי שמים, כי "אפשר יעשנה בדפוס כו'", ולמה לי' להירושלמי להכנס כאן בהשקו"ט ולהסיק שהצבת הראשונה היתה בריאה בידי שמים [והרי גם אם נעשתה בידי אדם, נעשו כמה צבתות ממנה].
מבאר הרבי: מקורו של מאמר זה הוא[2] בתוספתא כאן, וז"ל התוספתא: הלכות שבת... כהררין תלוין בשערה מקרא מועט והלכות מרובות ואין להם על מה שיסמכו, מכאן אמר ר' יהושע צבתא בצבתא מתעבדא צבתא דקמייתא מה הוית הא לאו בריה הות.
הרי מפורש, שהדמיון ד"צבתא בצב תא מתעבדא" לענין ה"שביתה" הוא בכך, דאף שיש רק "מקרא מועט" בתורה בנוגע לשביתת שבת, מ"מ, מ"מקרא מועט" זה יוצאים "הלכות מרובות"[3] — בדוגמת ריבוי הצבתות שכולן הן תוצאה מצבת הראשונה שנבראה בששת ימי בראשית.
ובזה מובן היטב הטעם שבתוספתא הובא אופן יצירת הצבת הראשונה, ש היא בידי שמים — כי זהו הדמיון לשבי תת שבת, שמקורן ועיקרן של ה"הלכות מרובות" דשבת הוא — "מקרא (מועט)", תורה שבכתב שהיא "בידי שמים"; ומזה נסתעפו אח"כ "הלכות מרובות", עד לריבוי השבותין גזירות וסייגים שמד רבנן9 — בדומה לצבתות הרבה שנעשו בידי אדם, מכחה של הצבת הראשונה.
ולכן נ"ל, שגם בירושלמי כאן (ש הביא ג"כ השקו"ט ע"ד בריאת הצבת ה ראשונה) הכוונה כמו בתוספתא10, ומ"ש "משביתה אחת למדו כו'" לא קאי על שבות דרבנן (כפירוש הפני משה11), אלא על ענין השביתה המפורש בתורה, שהוא "מקרא מועט" ("שביתה אחת"), שממנו למדו "שביתות הרבה" — ריבוי איסורי שבות דרבנן.
