קידוש
קידוש הוא כינוי יהודי מסורתי לעדות בה אדם מעיד על מעשה בראשית באמירת פרשת ויכולו ובברכה שבה מקדשים את השבת או את החג על ידי ברכה מיוחדת הנאמרת על גביע יין.
הקידוש הוא מצווה מהתורה שנאמר[1] "זכור את יום השבת לקדשו".
סדר הקידוש
לוקח את הכוס בימינו, מוסרו לשמאלו, מעמידו, דרך הורדה מלמעלה למטה, על כף ידו הימנית, כשהיא כפופה קצת כעין בית קבול, ארבע אצבעותיו מוגבהות והאגודל מושכב מן הצד. הכוס מוגבה למעלה משלשה טפחים (24 ס"מ) מעל גבי השולחן – וכל זה הוא גם בשאר ימות השנה[2].
נוהגים לקדש מעומד הן בשבת ויום טוב והן בפסח (גם השומעים עומדים). את "אתקינו סעודתא" נהג הרבי לומר בלחש, ואחר כך מזג הכוס לקידוש. לפני שמתחיל לקדש יתן עיניו בנרות, וטוב שיהיו נרות אלו הנרות שברכו עליהם, ובפרט ביום טוב שמברכים שתי ברכות - גם ברכת "שהחיינו". ובשעת ברכת הגפן והקידוש יתן עיניו בכוס.
לא ראו את נשיאי חב"ד משתמשים בגביע שיש לו רגל. ועל פי קבלה יש להדר להשתמש בגביע כסף משום "זה א-לי ואנוהו".
הכוס יהיו שלימות בלי שום פגימה, מודחות היטב, ויכילו לכל הפחות כמות של 'רביעית'. מנהגנו כהפוסקים ששיעור רביעית מצומצם הוא 86 גרם (כמנין "כוס") [3 אונץ ו-16 גראן].
