קידוש
קידוש הוא מצוות עשה מהתורה לגבי שבתות וימים טובים. חז"ל תיקנו אמירת אמירת פסוקי תורה לקדש בהם את השבתות והחגים.
בשבת נאמרים פסוקים המעידים על כך שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם ששת ימים וביום השביעי שבת. בחגים נאמרים פסוקים העוסקים באותו חג.
סדר הקידוש
לוקח את הכוס בימינו, מוסרו לשמאלו, מעמידו, דרך הורדה מלמעלה למטה, על כף ידו הימנית, כשהיא כפופה קצת כעין בית קבול, ארבע אצבעותיו מוגבהות והאגודל מושכב מן הצד. הכוס מוגבה למעלה משלשה טפחים (24 ס"מ) מעל גבי השולחן – וכל זה הוא גם בשאר ימות השנה[1].
נוהגים לקדש מעומד הן בשבת ויום טוב והן בפסח (גם השומעים עומדים). את "אתקינו סעודתא" נהג הרבי לומר בלחש, ואחר כך מזג הכוס לקידוש. לפני שמתחיל לקדש יתן עיניו בנרות, וטוב שיהיו נרות אלו הנרות שברכו עליהם, ובפרט ביום טוב שמברכים שתי ברכות - גם ברכת "שהחיינו". ובשעת ברכת הגפן והקידוש יתן עיניו בכוס.
לא ראו את נשיאי חב"ד משתמשים בגביע שיש לו רגל. ועל פי קבלה יש להדר להשתמש בגביע כסף משום "זה א-לי ואנוהו".
הכוס יהיו שלימות בלי שום פגימה, מודחות היטב, ויכילו לכל הפחות כמות של 'רביעית'. מנהגנו כהפוסקים ששיעור רביעית מצומצם הוא 86 גרם (כמנין "כוס") [3 אונץ ו-16 גראן].
מקורות
- חוברת פסח חסידי, הרב אברהם שמואל בוקיעט.
הערות שוליים
- ↑ יש אומרים, שלא ראו שהרבי הגביה את הכוס שלושה טפחים
