ציפורניים

שוחט בבדיקת סכינו על ידי צפרניו

כלי העשוי לגזיזת צפרנים

צפרניים הוא כעין עור עבה המכסה על קצות האצבעות של הידים והרגלים ושומר עליהם מפני נזק העשוי להגרם להם. בקבלה מבואר כי חלק הצפרניים שמחובר לגוף שייך ללבושי הקדושה השומרים על הקדושה, ואילו החלק העודף מהידים שייך לקליפות ועל ידי גידולם האדם מוסיף חיות בקליפות.

בהלכה

הצפרניים משמשים לעיתים כחפץ של מצוה, כאשר הם משמשות לשוחט לבדיקת הסכין, וכמו שמובא בגמרא ש"צריכא בדיקה אבישרא ואטורפא".

ענינו בעבודה, שהשוחט צריך לבדוק את עצמו שלא יהיו לו צפרניים דוקרות... וכן צריך לבדוק את דיבורו, תוכן הדברים וסגנונם, שיהיה כדבעי למהוי, ובלאו הכי אינו אלא "סקאטאבאיעץ", איש בעל מאכלת שהורג בהמות, ואז טוענת נגדו הבהמה: מדוע נוטל אתה את החיות שלי, במה הנך יותר טוב ממני?!....

גם המוהל משתמש בציפרנו למלאכת הפריעה שהיא הסרת הערלה הדקה, כעין עור דק המכסה את עטרת המילה. בספר התניא מסביר אדמו"ר הזקן, שכפי שבערלת הבשר הגשמי ישנם שני שלבים, כך גם ב'ברית המילה' של עורלת הלב ישנם שני שלבים, כשבשלב הראשון צריך האדם להסיר את העורלה הגסה ובשלב השני להסיר את העורלה הדקה.

=מלאכת גוזז

ערך מורחב – גוזז

כמו כן מוזכרים הצפרנים בהלכות שבת בקשר לאיסור מלאכת גוזז:

הַנּוֹטֵל צִפָּרְנָיו זוֹ בָזוֹ, אוֹ בְשִׁנָּיו, וְכֵן שְׂעָרוֹ, וְכֵן שְׂפָמוֹ, וְכֵן זְקָנוֹ, וְכֵן הַגּוֹדֶלֶת, וְכֵן הַכּוֹחֶלֶת, וְכֵן הַפּוֹקֶסֶת, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּב, וַחֲכָמִים אוֹסְרִין מִשּׁוּם שְׁבוּת. הַתּוֹלֵשׁ מֵעָצִיץ נָקוּב, חַיָּב, וְשֶׁאֵינוֹ נָקוּב, פָּטוּר. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר בָּזֶה וּבָזֶה

— שבת פרק י' משנה ו'

מפרש הרמב"ם: הנוטל צפרניו זו בזו או בשיניו כו'. התולש מעציץ נקוב חייב כו' - וכן שערו וכן שפמו וכן זקנו, רוצה לומר מי שנטל אלו בידו מעצמו כמו צפרניו בזה הוא המחלוקת שזכר, אבל מי שנטל אחת מהם במספרים ודומה לו מכלי הגלוח, כיון שנטל שתי שערות יתחייב לו לדברי הכל, וכמו כן אם עשה בזה לאדם אחר אפילו ביד שהוא חייב, ודע כי שער הראש כשנפסק או נתלש רובו ונשאר תלוי מן הראש ומצער אותו מותר לו לכרתו בידו בשבת.

בגזיזת צפרנים נחלקו הראשונים, שלפי דעת התוספות גזיזת הצפרנים נחשבת מלאכה שצריכה לגופה, מכיון שהיא נצרכת לבן אדם למרות שהצפרנים עצמם אינן נצרכות, אבל הריב"ש חולק על כך וסובר שגזיזת הצפרנים נחשבת מלאכה שאינה צריכה לגופה, מכיון שאין תועלת בחפץ שבו נעשה המלאכה דהיינו הצפרנים.

בחסידות

בחסידות נמשלים הצפרניים שברגליים כמשל לנשמות הנמוכות ביותר בכללות נשמות ישראל, ומביע את גודל היחוד של כללות נשמות ישראל בהקב"ה. הקב"ה אב לישראל - שנאמר: "בני בכורי ישראל", "בנים אתם לה' אלקיכם" פירוש; כמו שכל אברי הבן - אפילו הצפרניים שברגליו - נתהוו ונמשכו מטפת מוח האב, על ידי השהייה תשעה חדשים בבטן האם, ובתקופה זו ירדה טפה זו מבחינת איכותה ומהותה, ממדריגה למדריגה - להשתנות ולהתהוות ממנה כל אברי גוף הבן, ואפילו צפרניים שאיכותן שפלה לאין שיעור מאיכות חומר טיפת מוח האב - גם אלו נתהוו ממנה. נמצא ששרש כל האברים - אפילו הצפרניים - הוא מוח האב.

ולא עוד אלא גם בירידתן למדריגת צפרניים, הן עדיין קשורות ומיוחדות ביחוד נפלא ועצום - במהותן ועצמותן הראשון שהיו חומר מוח האב, ומסוגלים לחיות.

ועל ידי התקשרותן ודבקותן במוח הבן, יונקים ממנו חיותם - החיות הבאה ממוח האב. כך -כביכול- נשמת כל איש ישראל נמשכה ממחשבתו וחכמתו של אבינו שבשמים, הנקראת על-דרך משל - "מוח האב".

ואפילו הנשמות של עמי הארץ ופחותי הערך, שהם על דרך משלבחינת "צפרנים" של עם ישראל לעומת ראשי אלפי ישראל - עיני העדה, גם אלו שרשם ב"מוח האב" - גם בהם יש גילוי אור אין סוף ב"ה, וזאת על ידי התקשרותם ודבקותם בראש ומוח ה"בן" - "בני בכורי ישראל", שהוא הרבי - ראש בני ישראל.

כמו כן בבהיום יום מובא: תורת החסידות דורשת, כי תחלה להוכחה צריכים להסיר את הצפרנים, ניט שטעכען זיך, כי בטופרהא אחידן, יעדער שטאך איז קליפה וסטרא אחרא, ואחר נטילת הצפרנים צריך להיות נטילת ידים כמבואר ענינה בדברי אלוקים חיים, המשכת המוחין למדות.- (תרגום: תורת החסידות דורשת, כי תחלה להוכחה צריכים להסיר את הצפרנים, לא להידקר, כי "בצפרנים הן - (הסטרא אחרא) - נאחזות", כל דקירה היא קליפה וסטרא אחרא, ואחר נטילת הצפרנים צריך להיות נטילת ידים, כמבואר ענינה בדברי אלוקים חיים, המשכת המוחין למדות.)

הערות שוליים

[[קטגוריה: