כוונת המקווה

כוונת המקוה היא לטהר את המקיפים דטומאה ע"י המתקת הגבורות בשורשן.

שכאשר האדם שהוא מן האדמה (עלמא דאתגליא) יטבול במי המקווה (שהן עלמא דאתכסיא), הנה ע"י זה יוכלל ויבוא במקור חוצבו, ומשם יוכל להשתנות.

מהי טהרה מטומאה

טהרה היא רק למקיפים דטומאה

פנימיות הטומאה היא כשחס ושלום יהודי עובר עבירה. נשמתו יורדת אז לג' קליפות הטמאות ומקבלת מהן את חיותה הפנימית (ותקנתו היא ע"י תשובה).

אך כשהקשר שלו לטומאה הוא רק ע"י נגיעה חיצונית (נגיעה בדבר טמא) אזי "נדבקת" בו הטומאה מבחוץ (היינו, שהוא מתגשם ומתקשר יותר בענייני עולם הזה ותאוות) – וטהרת טומאה זו היא ע"י טבילה במקווה.

הטהרה היא ע"י המתקת הדינים בשורשם

פירש הרמ"ז, שהטעם לכך שדברי תורה אינם מקבלים טומאה, כי התורה היא מקור המתקת הדינים. וביאור העניין:

הקליפות עצמן הן דינים וצמצום האור האלוקי. הדינים והצמצומים הם עד כדי כך שבעולם הזה לא מורגשת האלוקות כלל. היינו, הגם שאדם רואה בעולם "חיים" אין הוא מרגיש שחיות זו מקורה באלוקות. העולם מצד עצמו לא "צועק" שהוא חי מהאור האלוקי – ואפילו לא רומז זאת.

אך שורש הקליפות הוא בקדושה, היינו, תכליתן ומטרתן היא לגלות אלוקות, שהרי רק על ידם ישנה מציאות של נסיונות, והעמידה בהם מגלה באדם את נשמתו האלוקית וכוחותיו הפנימיים, ומביאה את העולם כולו לתכלית שלשמה נברא.

ומכאן, שכאשר מגלים בדינים והצמצומים את שורשם ומקורם שבקדושה הרי הם מיטהרים, ולא מנגדים עוד לקדושה – וזהו עניין "אין הדינים נמתקים אלא בשורשן"..

כוונת המקווה על פי הבעש"ט

עיקר כוונת המקווה על פי הבעש"ט היא שילוב שם אל"ד במילוי שם אהי"ה (כותבים את שם אהי"ה במילוי ה', ואחרי האותיות א' ה' ה' של אהי"ה רושמים את אותיות שם אל"ד), באופן כזה: אלף א הה ל יוד הה ד.

שם אל"ד – העלאת המלכות לבינה

עניינו של שם אל"ד הוא להמשיך את האל"ף בתוך ספירת המלכות (הנקראת "דל") על מנת להמתיק את הדינים שבה.

הטעם (הפנימי) שנקראת המלכות "דל", כי ממנה יונקות הקליפות. כי הקליפות לא יכולות לינוק מהמידות עצמן (הנקראות "עץ הדעת") אלא רק למטה מהן - מספירת המלכות (שהיא שורש נשמות ישראל). ומרוב יניקת החיצונים שגורעים ממנה את אורה, נקראת כנסת ישראל בשם "דל".

ומכיון ששורש המלכות הוא בבינה ואין הדינים נמתקים אלא בשורשן, העברת רוח הטומאה וטהרת הקדושה הוא ע"י העלאת כל הטוב עם הרע הכלול בו לבינה – שם מתגלה רוממות עצמות אור אין סוף ופנימיות הכתר (בחינת "עתיק", פנימיות התענוג האלוקי, ובה נמתקים כל הדינים הקשים.

שם אהי"ה – בחינת הכתר

מיתוק הדינים דמלכות הנ"ל, הוא ע"י שם אהי"ה שבבינה.

ההבדל בין שם הוי"ה לשם אהי"ה הוא, שהראשון הוא לשון הווה והשני לשון עתיד. שם הוי' (שבחכמה) הוא לשון הווה - שכבר נתהווה ונקבע אופן ההשתלשלות, אבל שם אהי"ה רומז לבחינת הכתר - שממנו יכולה להיות ההשתלשלות באופנים שונים.

והמשל לזה הוא מפרשת נח: שאותו הטעם בעטיו נגזר המבול "כי רבה רעת האדם" הוא עצמו היה גם הטעם לברית ש"לא אוסיף עוד לקלל את האדם כי ייצר לב האדם רע מנעוריו" ". והיינו, כשמתגלה בחינת הכתר הכללי (פנימיות הרצון), יכול אותו השכל עצמו להוביל למסקנה הפוכה, מדין לחסד.

וזהו ששם אהי"ה ממתיק את הדינים. דלהיותו בבחינת הכתר הוא מושלל מכל ציור ולכן יכול לשנות אותם מדין לחסד, ומצד עונג העליון שבו אינו סובל את העונש והצער שהם היפך התענוג – ולכן מרבה לסלוח.

שם אהי"ה מתגלה בבינה

התגלות שם אהי"ה היא בבינה דוקא, כי שם הוא גילוי הכתר (ושם אהי' הוא בכתר), ועוד, שאהי"ה בריבוע גימטריה ד"ם, ודם רומז לבינה.

שילוב שם אל"ד במילוי שם אה"יה

על פי כל הנ"ל יובן שילוב השמות בכוונת המקווה. המילוי רומז בכל מקום לגילוי ההעלם, ולכן גילוי בחינת פנימיות התענוג היא ע"י המילוי דווקא. אלא דמכיון שגילוי זה הוא רק בכח ולא בפועל, כדי שיומתקו הדינים בפועל הוא ע"י מילויו בשם אל"ד (הרומז כנ"ל – למלכות).

הטבילה בבור ובארבעים סאה מים דווקא

מים

המים רומזים לחכמה. והיינו, כשם שאין להם גוון (שקופים) ומקבלים את צבע הכלי בהם שהן בו, כך בחינת החכמה. מצד עצמה היא אור פשוט (היולי), וכשנמשך בכלי הבינה משתנה לפי אופן ההשגה.

ארבעים סאה

אלא שאור החכמה עצמו אינו יכול להתלבש בבינה כפי שהוא, וכדי שיוכל לרדת צריך הוא להתלבש תחילה בבחינת הגילוי שבה (הבחינה התחתונה שבחכמה עצמה). בחינת הגילוי שבחכמה גופא הוא המילוי, והמילוי דשם ע"ב (שהוא השם שבחכמה) הוא ד' יודי"ן – בגימטריה ארבעים.

בור

חפירת המקווה עצמה זהו עניין בינה, המקבלת מארבעת היודי"ן דחכמה שהם ארבעים סאה

מעיין

מים בכלל הם חכמה, אבל מעיין נקרא מיים חיים, כי הוא מקור המים ורומז לנביעת החכמה. ומאחר ונביעת החכמה היא ד' יודי"ם (הכוללים את כל ארבעים הסאה של מקווה) אין צריך שיהיו ארבעים סאה בפועל אלא מספיק כלשהו.

מיים חיים ולא שאובין

מי המקווה צריכים להיות דווקא בידי שמיים, כי שינוי הצירופים מדין לחסד הוא ע"י המשכת בחינת הכתר (כנ"ל), וכתר נקרא שמיים. מה שאין כן מים שאובין רומזין להארות והמשכות שכבר ירדו ונמשכו בכלים דזעיר אנפין (שנקרא אדם), וכבר יש להם "גוון", ואינם יכולים עוד להשתנות ולשנות מדין לחסד.

המחלוקת עם האר"י

מובא ב"סיפורים נוראים אשר פעם אחת דרש הבעש"ט לתלמידיו בעניין כוונת המקווה (הנדפס כעת בסידור אדמו"ר הזקן), ותלמידיו היו גאוני ארץ בנגלה ונסתר ואמרו לו: רבינו, הגם בכתבי האריז"ל כתוב הכוונות באופן אחר מכוונות אשר אדוננו מגלה לנו?"

והמחלוקת היא, שדעת האר"י בכוונת המקווה הוא, שצריך לכוון לשילוב שם אל"ד בשם אהי"ה הפשוט (בלי מילוי), וכוונת הבעש"ט היא לכוון לשילוב זה דווקא בשם אהי"ה במילוי ה'.

והנה, תוכן הסיפור שם הוא שתיכף אשר שמע הבעש"ט דיבור זה מפיהם מיד השליך ראשו לאחוריו, ופניו נעשה לפיד אש ועיניו בולטות (כדרכו בהפשטות הגשם בעת עליתו בעולמות העליונים) ונפל על תלמידיו פחד ורעדה גדולה, ובקצה השולחן ר' נחמן מהורדוק (שהיה צעיר התלמידים), ובחלומו ראה את הבעש"ט מתווכח עם האר"י זמן רב עד שהודה האר"י לבעש"ט בצדקת דבריו.

טבילה לפני שבת

עניין הטבילה במקווה מובא בקבלה ובחסידות בקשר עם ההכנות לשבת.

ועל פי האמור לעיל נראה לומר, דכללות העניין דשבת ומקווה אחד הוא, דשבת הוא עת רצון (עליית העולמות) שמתבטלים אז כל הדינים, וכן המקווה הוא ביטול הדינים ע"י עליית המלכות לשורשה שבבינה (כאמור לעיל).

טבילה לפני התפילה

כבר בתקופת הבעש"ט נהגו חסידים לטבול לפני התפילה, עדות לכך נמצאת במכתב הרבי הריי"ץ אל "בתי יקירתי חביבתי מרת חי' מושקא תי'". המכתב מספר כיצד ר מרדכי הצדיק (אחד מראשוני המקושרים לבעש"ט) מצליח להשפיע במשך תקופה קצרה (כמה שבועות בלבד) על עיר שלימה (רוב אנשי דוברובנה) להפוך לחסידים, ומסתיים בלוקחו את המקושרים אליו שם למקווה לפני התפילה לראשונה בחייהם.

במאמרי חסידות מובאת הטבילה למקווה כהכנה לתפילה במקומות בודדים ממש. והעניין בזה, שטומאה וטהרה הוא בחינת המקיפים, ועל כן שייכים לתפילה שגם היא עניין הריח. שהרי תפילות כנגד תמידים תקנום, עניין התמידים (קרבנות) הוא "ריח ניחוח להוי'", וריח הוא בחינת המקיף.

בנוסף להנ"ל, מסביר זאת הרבי גם גם על פי נגלה, אשר האדם בקומו בבקר הוא ככהן המתכונן לעבודה, והרי אין נכנסים לעבודה אלא בטבילה תחלה. וגם זה דבר משנה הוא. ולהעיר, שבשנת תשע"ד בעקבות התנגדות צה"ל לאפשר לחיילים חב"דיים טבילה במקווה, פרסם הרב מרדכי שמואל אשכנזי גילוי דעת הלכתי, בו קובע כי הטבילה במקווה לפני התפילה הינה חובה של ממש לחסידי חב"ד, ועל כן המערכת הצבאית מחוייבת לאפשר זאת לחיילים המשרתים בצה"ל כפי הנוהל לאפשר לחייל למלא את כל התחייבויותיו הדתיות.

ואף על גב שבשו"ע נפסק שאין צריך טבילה אפילו בעל קרי, מכל מקום כתב תר"י שלדברי הכל התפילה מקובלת יותר עם הטבילה.

ואולי יש להוסיף בכל זה, על פי הידוע שתפילות החול הן בחינת השבת שבכל יום, לכן כשם שטבילה היא הכנה כללית לשבת כך היא הכנה פרטית לכל תפילה.