ישראל פנחס שרייבר

הרה"ח ר' פנחס מראקשיק הידוע בכנויו - 'פיני'ע ראקשיקער' נולד בשנת תרנ"ב, ליד העיירה ראקשיק אשר בליטה עיירה חסידית בליטה ה'מתנגדית'.

צעירותו

בהיותו כבן 14 נסע ללמוד בישיבת תומכי תמימים ליובאוויטש. זמן קצר לאהר מכן, היגרה משפחתו לאמריקה. אחיו הבכור, שהיה אחרון הנוסעים לאמריקה, בקש לקחת איתו גם את הנער פנחס. אחד הנימוקים לכך היה, מצב הנערים שאכלו לחם חסד על שולחן זרים (״אכלו ימים״ כפי שקראו לזה) וביניהם היה צריך להיות גם פנחס הצעיר אם ישאר. משנודע הדבר לרבו בישיבה, הרב יחזקאל הימלשטיין הי״ד — שהעריך מאד את הנער המצוין — השפיע על הנהלת הישיבה להקציב לו תמיכה כספית מדי חודש בהדשו בכדי שיוכל לפרנס עצמו, והוא נשאר בישיבה.

תקופת שנות למודו בישיבה (תרס"ו — תרע"ד) היתה, תקופת הזוהר והפריחה של ישיבת ליובאוויטש. פנחס מראקשיק מיזג בתוכו 'עבודה' ו'השכלה' גם יחד, והיתה, לו הבנה יסודית ועמוקה הן בלמוד גפ״ת והן בתורת ההסידות. בשנים ההן יזם כ״ק אדמו"ר הרש"ב הקמת ישיבה חב״דית בארץ ישראל בשם ״תורת אמת״. למטרה זו שלח הרבי קבוצת צעירים נבחרים מישיבת ליובאוויטש לארץ ישראל, כדי שישמשו גרעין לישיבה המוקמת שם. תחלה נכלל גם פנחס ברשימת הנוסעים. אולם הוא עשה מאמץ שיוציאו אותו מהרשימה, כדי שיוכל להשאר בקרבת הרבי.

נישואיו

בשנת תרע"ד נשא לאשה את בתו של הרה״ח ר׳ דוד שימנוביץ השו״ב מעיר פולטבה, שנפטר זמן קצר לאחר נישואי בתו. לפי הוראת הרבי, למד ר׳ פנתם את אמנות השחיטה ובדיקה ומילא את מקום חמיו בעיר. יצוין, שדבר זה לא היה לפי רוחו ונטיותיו, כי הוא רצה להשאר על התורה ועל העבודה ולמצוא גם את מחיתו מזה. אולם, הוראת הרבי היתה לו לחוק, והוא מילא אחריה. ודוקא כאן באה לידי ביטוי חסידותו המובהקת. על אף היותו טרוד במלאכתו, קבע עתים ללמוד גפ״ת ותורת חב״ד מדי יום ביומו. והאדיר בזה שעות רבות בלילות חמישי. בשבת נמשכה תפלתו רובו של היום, בימי החורף הקצרים הספיק בקושי לקדש על היין לפני שקיעת החמה.

לאחר תפיסת השלטון ברוסיה ע"י הקומוניסטים, והיבסקציה החלה ברדיפת הדת היהודית ומוסדותיה, הגלתה ישיבת ליובאוויטש גולה אחר גולה. במסע נדודיה על פני ערים שונות ברוסיה מחמת המציק, מצאה לה הישיבה מקום לזמן קצר בעיר פולטבה בראשית שנת תר״פ. לפי הוראת אדמו"ר הריי"ץ, החל ר׳ פנחס לשמש בתור משפיע רוחני בישיבה.

עקב הרדיפות, נאלצה קבוצת חסידי חב״ד שבעיר פולטבה להקים ״מנין״ לתפלה בבית פרטי. מקומו של ה״מנין״ היה ביתו של ר׳ פנחס. יחד, עם התפלה נקבעו על ידו גם שיעורים ללמוד חסידות. בעיר נותרו עדיין צעירים נאמנים לדת ישראל. הם התלכדו יחד במסגרת ארגונית בשם ״תפארת בחורים״. מדריכם הרוחני היה ר׳ פנחס, בלמדו אתם בקביעות תורת החסידות וערך אתם התועדויות חסידיות בביתו. בזכותו ובהשפעתו נשארו אלה שומרי משמרת הקודש כל חייהם.

ביתו של ר׳ פנחס שימש לא רק מקום לתורה ותפלה בלבד, אלא גם להכנסת אורחים. ביתו היה פתוח לרווחה לכל יהודי נודד שנקלע לעירו — אם כשליח לדבר מצוה. או כבורח גולה מרדיפות הקומוניסטים.

הרדיפות

גם בשנות מצוקה כלכלית הפריש ממשכורתו הדלה מעשר לצדקה. שמו של ר׳ פנהס היה מפורסם בעיר לא בין חסידי חב״ד בלבד ולא רק בגלל חסידותו, אלא גם בתור אדם בעל תבונה, עד כדי כך שגם אנשים שהתרחקו מיהדות, היו באים לשאול בעצתו בכל מיני ענינים אישיים כגון הבאת שלום בין איש לאשתו וכיוצא בזה. בשנות העשרים האחרונות וראשית שנת תר״צ, הלכו וגברו רדיפות הדת והמשרתים בקודש: רבנים, שוחטים, וכד׳. פופולריותו של ר׳ פנחס בעיר הפכה לו לרועץ. הקומוניםטים בעיר החלו להתחקות אחריו ולחקור עליו. הוא נאלץ משך זמן להסתתר פן יבולע לו. בסופו של דבר עזב את העיר פולטבה ועבר לגור בעיירה סמוכה למוסקבה. מלאכתו היתה עתה לא השחיטה, אלא מלאכת יד — פעם בכה ופעם בכה והעיקר שהיתה זאת עבודת בית שאיפשרה לשמור על קדושת השבת וגם בתנאים אלה שמר בקפידה על מנהגו בקביעת עתים לתורה וחסידות ולתפלה בשבת וכדו'.

גם במוסקבה נודע ר׳ פנחס לשם דבר בין חסידי חב״ד. בהתועדויות החסידיות שנערכו מזמן לזמן במקומות שונים, היה הוא ראש המדברים. הנ.ק.וו.ד. החלה להתענין בו. באחד הלילות הופיעו אנשי הבולשת לדירה בה התגורר ובקשו מבעלת הבית (גויה רוסית) להראות להם את ״ספר הדיירים״ (בכל בית ברוסיה קיים ספר מיוהד עם רשימת הדיירים). הם לא מצאו ברשימה זו שם ״פינייע ראקשיקער״, כפי שנמסר להם ע״י המלשין, אלא 'פנחם שרברק' והם חשבו שהוטעו על ידו. בהיותם רוסיים, לא הבינו ש״פינייע ראקשיקער״ אינו אלא כינוי האיש באידיש לפי מוצאו, וכך ניצל ר׳ פנחס ממאסר בטוח — אם לא יותר מזה... מעניין לציין, שכאשר עזבו אנשי הנ.ק.וו.ד. את המקום מיהר ר׳ פנחם לעזוב את הבית ושם את פעמיו לבית החסיד ר׳ שמואל לייב לוין, שהיה גר בקצה עיירה סמוכה למוסקבה. עם בואו של ר׳ פנחס לבית ר' שמואל ליב, הבינו בני הבית שבלילה זה מבוצעים מאסרים של כל ראשי החסידים (כפי שבאמת היה) והם החלו לעקוב אהרי כל תנועה חשודה הבאה מבחוץ. ואמנם, הם קלטו קול פסיעות המתקרבות לעבר הבית ור׳ פנהס ורש״ל ברחו דרך החלון וניצלו שניהם.

גורלו בעתיד נראה היה כמסוכן ביותר והוא נאלץ, איפוא, לעזוב את מוסקבה ולהסתתר במקום מרוחק, כחצי שנה התגורר בהאדיטש — (לשמחת לב אנ״ש שם). לבסוף חזר אל משפחתו והחליף דירתו לכפר אחר ליד מוסקבה.

עוני ומחסור

בקיץ שנת תש״א פרצה המלחמה בין גרמניה לברית המועצות. כשהתקרבו הגרמנים לשערי מוסקבה, לקח ר׳ פנחס שוב את מקלו ותרמילו ועבר עם משפחתו לעיר סמרקנד אשר באסיה המרכזית הרחוקה מחזית המלחמה, שם נמצאו אחדים ממכריו לשעבר, וביניהם יהודי בוכרי — אחד מיחידי סגולה שבין יהודי בוכרה. הלה השיג עבורו חדר בן ד׳ אמות (בתנאים ששררו אז נחשב גם זה להישג גדול). כעבור חודשים מספר פשט רעב בעיר. אלה שהיה להם לחם לשובע נחשבו כמאושרים. גם בתנאים אלה של רעב, מצוקה וצפיפות, לא נשברה רוחו של ר׳ פנחס. דרכו בקודש לא השתנתה אף כמלוא הנימה. הוא נהג כמנהגו בשנים הטובות.

משהכירו אותו יהודי בוכרה שומרי התורה והמצוות, התרכזה סביבו קבוצה מהם שבקשה ממנו לשמש להם מורה ומדריך ביהדות, והוא נענה לבקשתם. למד אתם את ספר ה״תניא״ וערך אתם התועדויות. הערצתם אליו היתה ללא גבול, הם ראו בו את רבם המובהק.

פטירתו

כעבור שנה של חיים בתנאים של סבל, מצוקה ורעב, נשבר גופו של ר׳ פנחם. הוא חלה 3 פעמים במשך פחות משנה, ונאסף לבית עולמו, כשהוא רק בן חמישים שנה.