אברין דמלכא

כתוב בתיקוני הזוהר: "רמ"ח פקודין אינון רמ"ח אברין דמלכא". והכונה בזה, כמו שהאברים בגוף האדם, נבראו - ועשויים בהרכב פיזיולוגי - מותאם לחיות וכוחות הנפש המתלבשים ומתגלים בהם, והיינו שהכוחות הרוחניים מורגשים באברים הגשמיים, והדבר מתבטא בשני דברים;

א) באורך זמן קיומם של אברי הגוף, כי הגוף מצד עצמו הוא הוה ונפסד, שנרקב ומתפרק ליסודותיו - מרכיביו, ועל ידי שהנפש מלובשת בו הוא מתקיים לאורך ימים ושנים.

ב) בבחינת תיפקודם. שאברי גוף האדם הם לבוש לנפשו ובטלים לגמרי אליה מכל וכל, כי מיד שעולה ברצונו של אדם לפשוט ידו או רגלו הן נשמעות לרצונו תכף ומיד בלי שום צווי ואמירה להן ובלי שום שהייה כלל אלא כרגע ממש כשעלה ברצונו, ובאמצעותם גם נמשכים הכוחות ומתגלים אל הפעולות - מחוץ להם.

כך מעשה המצוות שהאדם מקיים, הוא "לבוש" הפנימי לפנימיות רצון העליון, שממעשה זה נמשך אור וחיות רצון העליון להתלבש בעולמות.

דהיינו שהחיות המחיה את החומר שבו נעשית המצוה, בטלה לרצון ה' כביטול אברי הגוף לנשמה. וכן כח העשיה של הנפש האלוקית, הפועל את פעולת המצוה - אף הוא בטל וקשור לרצון העליון כנ"ל, וכן גם אברי הגוף הגשמי המקימים את המצוה - אף הם בטלים לרצון ה'. אלא היות שאברי הגוף - מציאות גשמית, הרי ביטולם הוא רק כמרכבה אל הרוכב, ולא כגוף אל הנשמה.

(זאת ועוד אחרת, שגם כח נפש החיונית הבהמית המחיה את הגוף בחיות טבעית, אף היא משתתפת במעשה המצוות, שהרי בלעדה אין הנפש האלקית יכולה להתלבש בגוף להחיותו ולהפעילו במעשה המצוות, ולכן אף היא בטלה וקשורה לרצון ה' - אור אין-סוף.

וכדוגמת האברים הגשמיים - כך גם הנפש הבהמית הקשורה בהם, הנה ביטולה לה' הוא רק כביטול המרכבה אל הרוכב, וכן גם כללות קליפת נוגה שבכל העולמות שממנה נמשכה נפש זו, אף היא מתעלה ונעשית כמרכבה לה').

(חלק מהחומר בערך נלקח מהספר "ערכים בחסידות")