שינויים

ובפרט שההוספה ״ונשמע״ לכאורה גורעת ומקטינה את העול ד׳׳נעשה״ (קיום ציווי הקב״ה מצד קבלת עול)? הגם שבאמרם ״נעשה״ לפני ״נשמע״, ״הקדימו נעשה לנשמע״ הדגישו שהעיקר הוא ה״נעשה״ — אעפ״כ, ישנה גם הבנה, ויתירה מזה: יש צורך להבהיר שנעשה קודם. ולמה שינו והוסיפו גם ״נשמע״? ואף שיש חיוב על כאו״א ללמוד תורה בהבנה והשגה (נשמע) ולהתבונן בשכל האדם ״כפי כחו״ 25 , ״כפי מה שהיא יכולה להשיג ולידע״ 26 , מ״מ הרי זה גופא מה שלומד תורה בהבנה והשגה ה״ז מצד ציווי הקב״ה [כמו מצוות מעשיות, שקיומם מצד ציווי הקב״ה] נמצא שהלימוד בתורה הוא רק פרט ב״נעשה״(קיום בקבלת עול דוקא עודציווי הקב״ה). אבל כאשר לאחרי אמרם ״נעשה״ הוסיפו ״ונשמע״ — מוכח, שה״נשמע״ הוא (גם) ענין בפני עצמו. ד. והביאור בזה: שלימות העבודה בקיום התורה ומצוותיה הוא, שבנוסף להענין ד״נעשה״ (קבלת עול) יבין האדם וירגיש (״נשמע״) בשכלו ומדותיו הטוב והיוקר וההכרח כו׳ של תורה ומצוות. ויתירה מזה — (לא רק הנשמה, נפש האלקית, אלא) גם הנפש הבהמית תבין ותרגיש הטוב שבתורה ומצוות, וכפי שהוא במצות אהבת ה׳ (הכוללת כל המצוות) — שצריך להיות ״ואהבת את ה׳ אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך״, ״בכל לבבך — בשני יצריך״ ולכן אמרו בנ״י ״נעשה ונשמע״, שקיומם תומ״צ יהי׳ לאחרי ההתחלה ד״נעשה״ (בלי קשר לשכל כוי) גם ״ונשמע״, שבשכלם יובן ההכרח והיוקר דתומ״צ. אבל ענין זה (ששכל האדם יבין היוקר דתומ״צ) הוא שלב שני בעבודת ה׳. ולכן בפעם הראשונה אמרו בנ״י ״כל הדברים אשר דיבר ה׳ נעשה״, שיקיימו ציוויי הקכ״ה כעשי׳ בלבד 31 , בקבלת עול. ולאחרי זה, בא השלב השני ״כל אשר דיבר ה׳ נעשה ונשמע״, שקיום התומ״צ הוא באופן שגם השכל מבין העילוי דתומ״צ. ה. עפ״ז יובן מה שהמשנה אומרת ״איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם״: שלימות העבודה היא, שקיום המצוות [ה״דרך ישרה״, ״פקודי ה׳ ישרים גו׳״] יהי׳ באופן ״שיבור לו האדם״, שיקיימם לא רק בדרך קבלת עול, אלא גם שהאדם בשכלו יבין (ויבחר) כי זוהי הדרך הישרה. וה״דרך ישרה שיבור לו האדם״ היא״כל שהיא תפארת לעושי׳״, שקיום התומ״צ יהי׳ באופן שלראה איך שתומ״צ הם תפארת ויופי המפארים ומייפים את האדם המקיימם — ״תפארת לעושי׳״. וזה עדיין לא מספיק, אלא צריך להיות גם ״ותפארת לו מן האדם״ — שהרגש והחיות שיש לו בתומ״צ הוא עד כדי כך, עד שגם אנשים שמסביבו רואים על ידו היופי שבתומ״צ. ו. ויש להוסיף, שזהו גם מהרמזים וטעמים שמשנה זו היא התחלת פרק שני דפרקי אבות: ההתחלה דפרק ראשון היא ״משה קבל תורה מסיני ומסרה כר״ — ההדגשה שקיום ההוראות צריך להיות מצד זה שמשה קבלם מסיני (מהקב״ה) 52 — בדוגמת ״ויען כל העם״ בפעם הראשונה ״כל הדברים אשר דבר ה׳ נעשה״, לקיים ולעשות ציוויי הקב״ה; ואחר כך באים לפרק שני, השלב השני בעבודת הי, ולכן ההתחלה בפרק זה היא — ההדגשה שצריך להיות(גם) ״שיבור לו האדם״, שהאדם בוחר בשכלו" — בדוגמת מענה בנ״י בפעם השניה ״כל אשר דיבר ה׳ נעשה ונשמע״.