ראובן

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
קברו של ראובן בארבל, סמוך לאחיו שמעון, לוי, יהודה, ואחותו דינה, לפי מסורות שונות.

ראובן היה בנו הבכור של יעקב אבינו מאשתו לאה, ואבי בני שבט ראובן.

לידתו ושמו[עריכה | עריכת קוד מקור]

בפרשת ויצא מספרת התורה על נישואי יעקב עם לאה ורחל ועל אהבתו לרחל. לאה ורחל היו עקרות (ככל ארבעת האמהות). לאחר שראה ה' שלאה הייתה שנואה אצל יעקב יחסית לרחל, "פתח את רחמה" ונכנסה להריון ונולד ראובן:

וַיַּרְא ה' כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ וְרָחֵל עֲקָרָה. וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן כִּי אָמְרָה כִּי רָאָה ה' בְּעָנְיִי כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי

בראשית כט, לא-לב.

כשנולד, לאה אמו קראה לו 'ראובן'. חז"ל מסבירים[1], שהשם 'ראובן' בא לומר "ראו בן". כלומר, לאה ראתה ברוח הקודש שעתיד יוסף לקחת את בכורתו של ראובן. כמו שכתוב[2]: "ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו לבני יוסף". ולכן אמרה: "ראו מה בין בני [=ראובן], לבן חמי [=שנו של יצחק - עשו]. שעשו, למרות שמכר מרצונו את הבכורה ליעקב, בכל זאת כעס עליו בשל כך[3]. ואילו ראובן, למרות שלא מרצונו נלקחה ממנו בכורתו וניתנה ליוסף, בכל זאת, לא רק שלא כעס על יוסף אלא שגם הציל אותו מיד אחיו כשרצו להורגו. כמו שכתוב[4]: "וישמע ראובן ויצילהו מידם".

מעשה ראובן[עריכה | עריכת קוד מקור]

כאשר נפטרה רחל - האשה האהובה של יעקב, קבע יעקב את מטתו שהייתה בעבר באוהל רחל, לאוהלה של בלהה - שפחת רחל.

כאשר ראה זאת ראובן, תבע את עלבון אמו. הוא אמר, שאין זה הוגן ששפחתה של רחל תהיה יותר מכובדת מאמו - לאה. לכן בלבל את יצועיה עם יצועי לאה, ובכך מנע שאביו יוליד עוד בן. כמו שכתוב[5]: "ויהיו בני יעקב שנים עשר" - שבגלל מעשה זה, היו בני יעקב שנים עשר, ולא שלושה עשר. גם נלמד מפסוק זה, שראובן לא חטא. ש"ויהיו בני יעקב שנים עשר" - שכולם היו שוים במעלתם[6].

ראובן עשה תשובה ממעשה זה, כפי שמוצאים, שכשנמכר יוסף לא שהה במקום, כי היה עסוק בתענית בתור תשובה על מעשהו.

יעקב התייחס למעשה בחומרה לפני הסתלקותו, והוכיח על כך את ראובן, ואמר לו[7]: "פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה".

מעשה ראובן כשנקרא בתורה בבית הכנסת, נקרא ולא מתרגם[8], מפני כבוד ראובן ויעקב אביו[9].

שמירתו על אחיו[עריכה | עריכת קוד מקור]

במכירת יוסף[עריכה | עריכת קוד מקור]

ראובן בתור בכור, הרגיש אחריות כלפי אחיו.

כאשר רצו אחיו להרוג את יוסף, התערב ראובן ואמר להם[10]: "אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ" התורה מעידה עליו שעשה זאת "לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו". שרצה לאחר מכן להוציאו מן הבור ולהשיבו לאביו.

בשעה שמכרו אחיו אותו לישמעלים, לא שהה ראובן במקום. וכשחזר בשביל להוציאו מן הבור, וגילה שהוא לא שם - קרע את בגדיו, וחזר ואמר לאחיו "הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ וַאֲנִי אָנָה אֲנִי בָא". כך גם לאחר מכן, כשהיו האחים אצל יוסף במצרים, אמר להם[11]: "הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ".

מעורבותו על בנימין[עריכה | עריכת קוד מקור]

כשדרש יוסף מהאחים (שלא ידעו שהוא אחיהם) שיורידו את בנימין למצרים (והשאיר את שמעון כפקדון אצלו), יעקב לא רצה לתת לבניו להביאו לשם, כי חשש שמא יעלם כפי שנעלם בנו יוסף.

ראובן אמר לאביו[12]: "אֶת שְׁנֵי בָנַי תָּמִית אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ, תְּנָה אֹתוֹ עַל יָדִי וַאֲנִי אֲשִׁיבֶנּוּ אֵלֶיךָ". יעקב לא הסכים להצעה זו ואמר, "בְּכוֹר שׁוֹטֶה הוּא זֶה, הוּא אוֹמֵר לְהָמִית בָּנָיו, וְכִי בָנָיו הֵם וְלֹא בָּנַי?"[13].

תולדות חייו[עריכה | עריכת קוד מקור]

בילקוט שמעוני מובא על הפסוק "וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל אֶחָיו"[14] שראובן נולד בי"ד בכסלו ונפטר בן מאה שלושים וחמש שנים במצרים. ביציאת מצרים לקחו בני ישראל את כל בני יעקב על מנת לקוברם בארץ ישראל[15].

בני ראובן מוזכרים בפרשת ויגש בין היורדים למצרים: "וּבְנֵי רְאוּבֵן חֲנוֹךְ וּפַלּוּא וְחֶצְרוֹן וְכַרְמִי"[16].

בחסידות[עריכה | עריכת קוד מקור]

בחסידות[17] מוסבר, שראובן הוא בחינת ראיה. כנרמז בשמו 'ראובן'. ראיה זו, היא ראיה של קירוב כנאמר[18]: "כי ראה ה' את עניי". כלומר, שאופן עבודתו הוא בהבנה והשגה באלוקות. וקירוב זה, גורם לאהבה.

לכן ראובן מסמל אהבה, ולכן מחנהו במדבר, על פי ציווי ה' היה בדרום, שהוא בחינת האהבה.

נחלת שבט ראובן[עריכה | עריכת קוד מקור]

בפרשת מטות[19] מספרת התורה כיצד שבט ראובן (יחד עם שבט גד) ביקש לשבת בעבר הירדן המזרחי. בתמורה התחייב השבט ללכת בראש העם ולעזור לשאר השבטים לכבוש את ארץ כנען. לאחר שמלאו את התנאי הזה שבו על עקבותיהם וחזרו לבתיהם אשר בעבר הירדן.

על נחלתם של בני גד ובני ראובן נאמר "נַחֲלָה מְבֹהֶלֶת בָּרִאשֹׁנָה וְאַחֲרִיתָהּ לֹא תְבֹרָךְ"[20]. הם מהרו לטול חלקם בעבר הירדן, "ואחריתה לא תבורך" שגלו על ידי מלך אשור כמה שנים קודם שאר השבטים[21].

בתורת החסידות[עריכה | עריכת קוד מקור]

לפי סיפור התורה "וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד עָצוּם מְאֹד וַיִּרְאוּ אֶת אֶרֶץ יַעְזֵר וְאֶת אֶרֶץ גִּלְעָד וְהִנֵּה הַמָּקוֹם מְקוֹם מִקְנֶה"[22], שעל כן היתה בקשתם למשה "יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן"[23], מבואר בתורת החסידות על שורש נשמתם ודרך עבודתם של השבטים בכלל, וראובן וגד בפרט.

מבואר בחסידות[24] הטעם לכך שהאבות והשבטים בחרו להיות רועי צאן, שרצו להיות בהתבודדות מהעולם בכדי שיוכלו לעבוד את ה', מבלי שהעולם יבלבל וימנע אותם מעבודתם. מבואר שמטעם זה לא רצו המרגלים ליכנס לארץ. בעניין זה יש חילוק בין עבודת האבות והשבטים[25] לעבודתו של יוסף הצדיק שכן התעסק עם ענייני העולם במצרים מפני מעלת דרגתו הרוחנית.

כללות החילוק בין שני דרכי העבודה של האבות והשבטים ליוסף היה קודם מתן תורה. אבל לאחרי מתן תורה, שניתנה התורה למטה דוקא, העבודה צריכה להיות באופן של התעסקות בעניני העולם כדי לעשותם כלים לאלקות. ולכן כאשר המרגלים טענו שרצונם להשאר במדבר ולהיות בהתבודדות מהעולם, היה זה היפך הכוונה, כי, לאחרי מתן תורה יש כח לכל אחד ואחד מישראל שגם כאשר עוסק בעניני העולם זה לא יהיה מניעה מעבודת ה'.

כך מובן גם בנוגע לבני גד ובני ראובן. שכאשר אמרו שרצונם להשאר בעבר הירדן ולהיות רועי צאן, זה לא היה כפי הכוונה. ולזה הועיל מה שאמרו "ואנחנו נחלץ חושים", שהוא עניין המסירות נפש, באופן שכל מציאותם היא רק מציאות האדון, שענין זה נתעורר אצלם לאחרי ההקדמה דאמירת דברי מוסר על ידי משה, רועה ישראל, שהוא גילה בהם את בחינת המסירות נפש. על ידי המסירות נפש ליכנס לארץ ישראל הרי הם מראים בעצמם שגם בהיותם בעבר הירדן אין זה ענין של התבודדות, אלא גם שם עבודתם היא בעולם, לעשות לה' דירה בתחתונים, אלא שבזה גופא הנה עיקר עבודתם היא על ידי לימוד התורה שכלול בזה גם עניין עשיית המצוות והעבודה של עשיית דירה בתחתונים[26].

אך עדיין היתה כאן בדקות, בכל זאת, סטיה מסויימת מן התכלית הפנימית באמת, ולכן נקרא המעשה "נחלה מבוהלת בראשונה", ביטוי הרומז לבחינת תוהו, להיפך מהתיישבות של עולם התיקון, כי עיקר ופנימיות התכלית היא נמשכת אורות בכלים, עשיית דירה לה' בתחתונים[27].


הערות שוליים

  1. גמרא ברכות ז, ב.
  2. דברי הימים א, ה, א.
  3. כנאמר (בראשית כו לו) "וישטם עשו את יעקב".
  4. בראשית לז, כא.
  5. בראשית לה כ"ב.
  6. שבת נה, ב.
  7. בראשית מט ד.
  8. כפי המנהג שהיה פעם, שהיו קוראים את הפסוק פעם אחת ומתרגמים לארמית.
  9. מגילה כה, ב.
  10. בראשית לז כב.
  11. בראשית מב כב.
  12. מב, לז.
  13. רש"י על פי בראשית רבה.
  14. ילקוט שמעוני שמות א, ו-ז.
  15. תלמוד ירושלמי סוטה פרק א הלכה י.
  16. בראשית מו, ט.
  17. ליקוטי תורה מה א.
  18. בראשית לא, מב.
  19. במדבר לב.
  20. משלי כ, כא.
  21. רש"י משלי כ, כא.
  22. במדבר לב, א.
  23. במדבר לב, ה.
  24. אור התורה במדבר ד' ד"ה ומקנה רב.
  25. שהיו בבחינת מרכבתא תתאה, הקשורה לי"ב בקר שלכן היו למטה גם כן רועי צאן ובהמה. ראה תורת שמואל תרכ"ט ד"ה ומקנה רב.
  26. ד"ה ומקנה רב תש"כ.
  27. לקוטי שיחות חלק ח' מטות ב'. ד"ה ומקנה רב תשכ"א.
משובים קודמים
משוב על הערך